טרם בנית ההרחבה, כאשר היו יותר שטחים מחברי מושב, הישוב הקטן והנסתר היה לחממת עסקים פורחת!

בימים הראשונים ההחברות הלכו לעבודות חוץ, בניקיון. המושב רכש מכונת כביסה גדולה, כדי לקבל גם כביסה מבחוץ. ליהודית חצרוני יוחד מקום במכבסה עם מכונת התפירה הפרטית שלה, לתקן את בגדי העבודה של החברים ולתפור פיג'מות לתינוקות.

בית אריזה "האורז" שארז פרי מתנובת המושב ו "משתלות דרור" שהחזיקה 20 דונם של משתלות הדרים, חברת "דרור בעלי-חיים", המאחדת את הרפת והלול עוד זכורים לותיקים מילדות ועבודה. השרידים נראים בטיולים במושב.

מפעל הרהיטים "דרור", לימים רווירה וסופר קיד 1, מפעל הפלסטיק "דרור פלסט"- מפעל לנרטיקי משקפים, "דשא קל", חברה לגידול דשא מוכן, הצרכניה ועוד.

בתיה בן אליהו מספרת על פעילותו של אבנר, בעלה, עם המחרשה:

"רק כשבאנו בבני דרור אמרו לו תשכח מכל מה שידעת. כאן יש נהג ויש אוטו וזהו. ואתה תלך לעבוד איפה שיגידו לך.

אז הולך לעבוד איפה שאמרו לו. יום אחד בגן ירק היה צריך לחרוש עם בהמה יחידה ומחרשה עם סכין אחד. והיו שם כהנא והרצל. אחד במושכות מצליף מצליף. השני מחזיק את המחרשה שלא תיפול. והסוס לא הולך.

ואבנר עומד, כי שלחו אותו לעבוד שם. ואז הוא אומר להם אתם מוכנים לתת לי לנסות? אמרו לו "אתה לא יודע".

תנו לי לנסות. אם אני לא יודע תיקחו חזרה. אני לא אקח לכם שום דבר".

אבנר ידע שהוא יודע לנהוג. הוא היה מהנהגים הראשונים בפלמ"ח. נהג בפלמ"ח זה היה... זה היה מציאה. הוא ידע לנהוג משאית והייבר. אז הוא לקח מחרשה ביד אחת, מושכות ביד שנייה, עשה (מצקצקת בלשון) והסוס הלך.

והמחרשה חרשה.  והכל היה בסדר".

נסיון הדבש והכוורות היה קצר מאוד אבל ראוי לציון: "משוגע לדבר לגידול דבורים היה חבר בני-דרור ראובן אמדין. בחור חמד ומלא מרץ היה", מספר אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום'. "ביקש ראובן אמרין לפתח מכוורת גדולה כענף בבני-דרור אך לא עלה בידו לשכנע את המזכירות. הוא לא הירפה מתוכניתו והתחיל לפתח בכוחות עצמו מכוורת אחרי שעות העבודה שלו במשק.

נגמרה עונת רדיית הדבש והתברר שהמכוורת הכניסה במפתיע למשק סכום הגון.

בסוף השנה נסע אמדין עם רעייתו לביקור הוריו באיטליה ולא חזר. את הנהלת המכוורת מסר לחבר שאינו משוגע לדבר.

ביום אחד הופיעו כל הדבורים במשק, כנראה לחפש את אמרין, הסתכלו הדבורים בפני כל אחד וכשנוכחו שאין זה אמדין, עקצו אותו כהוגן, ובני-דרור היתה לחרדת אלוהים. באין ברירה יצאו חברי המשק נגדן למלחמת השמד, העלו עשן סמיך והן נעלמו כלא היו".

אורנה יוגב נריה מספרת: "בפינת הצריף עמדה קרוסלה, מעין דוּד מתכת, שגדלו היה כחבית חצויה לרוחב. בתוכו יכלו לעמוד 3-4 זאטוטים, ותמיד היה מישהו נחמד שהואיל לסובב את הידית ולסחרר אותנו עוד ועוד. היינו בטוחים שהקרוסלה הוצבה שם במיוחד לכבודנו, הילדים המבקרים במרפאה. רק כעבור שנים, כשהפך אחי עמוס לדבוראי (או בשמו הישן של המקצוע: כוורן), הבנתי שהיתה זו מכונה לרדיית דבש. שני משוגעים לדבר ניסו לפתח באותם ימים מכוורת במושב, ובעונת הרדייה ניצלו את המרפאה, מחוץ לשעות הקבלה, להפקת הדבש. ביום בהיר אחד עלה הצריף באש, המרפאה עברה למבנה אבן ונסתם הגולל על המכוורת, שממילא לא התפתחה כמצופה".