יהודה וינשטיין, שהיה מנהל רפת בני דרור 26 שנה, מספר: "זו היתה רפת קיבוצית לכל דבר ומבחינת עבודה הרפת נוהלה כרפת קיבוצית. צריך לזכור כי בזמנו המושב השיתופי התנהל כקיבוץ חוץ מלינה וארוחות וגם התגמול האישי היה שונה, משכורת אחידה לכל בני המשק. ברפת של אז היה מכון חליבה עם 6 עמדות, חולב אחד, 160 חולבות, 2 חליבות שכל חליבה כחמש שעות, עולם אחר והיה צריך להיות בעל מוטיבציה גבוהה לעבוד ברפת"

בסביבות שנת ה 80 התחילו לדבר על השתתפות המדינה בשינוי פני הרפת. למדינה היו שתי מטרות: האחת היא טיפול בטיב החלב והשניה - העברת הרפת לסטנדרטים גבוהים יותר בכל התחומים.

ברגע שהחלה הרפורמה בענף בשנת 98 הענף בעצם התחיל לשנות את פניו. עד סוף שנות ה-90 היה איחוד רפתות בסקטור הקיבוצי בעיקר. השתתפות המדינה היתה עד לגובה של 50 אחוז בגובה ההשקעות בענף, כולל איכות הסביבה שלמעשה היווה את אחד הגורמים העיקרים שדחף את הפיתוח וההשקעות ולמעשה הוא הכתיב את הקו.

הירידה המתמדת ברווחיות הענף מביאה לא מעט משקים למחשבות על סגירת רפתות. הקיבוצים והמושבים  ובניהם בני דרור הגיעו למסקנה שציונות והכרת הענף אינה מספיק. עבור עתיד המשק - הרפת לא משתלמת כלכלית.

"ברפת אפשר היה לקבל חלב אמיתי, ולא חלב מהול במים, כפי שהיה בעיר", מספרת אורנה נריה יוגב.

"כמעט כל חָברה במושב הכינה בבית לֶבֶּניה (האשל של ימנו) או גבינה בשקית בד, שנתלתה על מוט שבלט מחלון המטבח.

באמצע שנות החמישים  (לקראת סוף שנות הצנע) החל המצב להשתפר בהדרגה.

פעמיים בשנה, לקראת החגים, שחטו ברפת שלנו פרה (בדרך כלל זקנה ובעלת תפוקת חלב נמוכה) וחילקו את בשרה בין החברים".