מיכאל אייגנר, יליד 1922 בן של יוסף וברטה נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1939 יחד עם אחותו הצעירה ממנו בשנתיים - אסתר. הם נשלחו לישראל מיד לאחר אירועי ליל-הבדולח בגרמניה. מיכאל עסק בעיסוקים שונים עד שהתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם נגד הנאצים בצפון אפריקה והיה שייך ליחידת התובלה. בפלוגה 544 התמחה מיכאל ביותר מתחום אחד טרם עלה עם חבריו והקים את בני דרור ושמו אף מוזכר במכתבים המבקשים מאגודת ברית הפיקוח לקואופרציה להשקיע בצורת הישוב החדשה - מושב שיתופי חרושתי - כמסגר, חרט ורתך. משוחררי  היחידה הזאת ביחד עם משוחררי יחידה בצבא הבריטי של יהודים ששירתו באיטליה הקימו את המאהל בקרבת בית הספר בתל מונד, מחנה גן עדן היה אז שמו, מיקומו הראשוני של מושב שיתופי בני דרור.

לאה נולדה בפולין (היום זהו שטח מדינת אוקראינה) בשנת ב1924.

האדמור של איזור זה היה קרוב משפחה שלהן מהמשפחה של האדמור מצנז (אלה שהקימו את קרית צנז בעיר נתניה). האדמור הזה אירגן אניה להוציא יהודים מאירופה, עקב פרעות ופרוגרומים נגד יהודים.

אך  בהגיעם אל ניו יורק, ארה"ב האמריקאים לא התירו ליהודים על האנייה להיכנס  לארצם,  וכך בגיל שנתיים לאה ומשפחתה הגיעו אל ארגנטינה, ושם הם חיו והתגוררו עד לעליית לאה, אחותה פאולה ובעלה גרשון לארץ ישראל.

לאחר שנת הכשרה לחקלאות בקיבוץ גניגר, לאה אחותה ובעלה הגיעו אל מושב בני דרור, שם הכירה את מיכאל שהיה ממייסדי המושב.יוסף וברטה אייגנר, הוריו של מיכאל, ביקרו  בישראל פעם אחת, כאשר מיכאל ולאה כנראה ניסו לשכנעם להישאר במושב בני  דרור, אך הם שבו אל גרמניה שהעניקה להם, לדברי יוסי בנם, הטבות רבות  כניצולי השואה.

ללאה ולמיכאל נולדו שני ילדים, יוסי נולד ב1954 ויהודה נולד ב-1956.

יש לציין גם את ישׂישׂ עדן, בנם של פאולה וגרשון, שאת חמשת שנות חייו הראשונות 'העביר' במושב בני דרור, טרם עברה משפחתו לבית שמש.

סיפורו של יוסי אגמון:

בזכות הכישורים שלי מהמושב השיתופי ומפקד המחלקה שלי, אריאב, נבחרתי להילחם בטנק המוביל של צה"ל בסוריה.
במלחמת יום הכיפורים לחמתי כנהג הטנק הראשון שהוביל את כח קורס מפקדי הטנקים לתעלת סואץ, מדרום לעיר קנטרה,  בסמוך למוצב - מיפרקת. לאחר לחימה בלילה הראשון הנורא בטנק פיקוד זה שבו  שמענו גם רשתות פיקוד בכירות, השתלטנו על גיזרה רחבה ועמדנו זמן ממושך  בעמדות שולטות על סוללת העפר, ללא ירי ולחימה.
מפקד הטנק שלנו - ארז בינימיני ז"ל, דיווח על המצב למג"ד שלנו, אמיר יפה ז"ל שדרש מהמח"ט - ג'קי אבן ,  לתת לנו משימות נוספות. לאחר דקות ארוכות שבהן כנראה המח"ט, אבן, ביקש  הוראות מהפיקוד הגבוה, פקדו על כל הכח שלנו לרדת מסוללת העפר, כדי לחלץ את  הטנקים שלנו שנתקעו בביצות מכוסות שיכבת עפר דקה בדרך אל הסוללה.
למרות שהמ"פ בינימיני ז"ל ביקש להשאיר מספר טנקים לשמירת השליטה על סוללת  העפר, הפיקוד הגבוה פקד על כולנו לרדת מהסוללה ולחלץ הטנקים שנתקעו בביצות,  בניגוד מוחלט למצב הנידרש בשטח!
בהמשך הלילה, כל שאר הטנקים שלנן (מלבד שניים), נתקעו בביצות או ניפגעו,  לאחר שכוחות מיצריים רבים עברו את התעלה והסוללה, מאחר שעזבנו את עמדותינו  בראש סוללת העפר.
שארית כוחותינו בנוסף לשארית כוחות מקורס קציני שיריון שנסוגו איתנו והצלחנו להגיע בחזרה לכוחותינו בעזרת ניסים רבים ובעיקר
בגלל פחד ואי-אירגון של המיצרים, הוסענו מיד אל בית הספר לשיריון בג'וליס כדי להתארגן מחדש עם תוספת מילואמניקים
שהגיעו מחו'ל והובלנו את הטנקים האחרונים מהסוג הזה שנשארו בצה"ל אל רמת הגולן, כדי להצטרף לכח הקטן שנותר מחטיבה 77
ולפרוץ לתוך סוריה.
גם בכח החדש שיצרנו, נהגתי את טנק הפיקוד שהוביל את הכח שפרץ לסוריה בציר הצפוני והגענו עד לקירבת כפר קנאקר, במרחק
של כ-40 ק"מ מהבירה דמשק .  קיבלנו שוב פקודה מנוגדת את המציאות בשטח, לעצור מיידית בשטח נחות וחשוף  לסורים שירו בנו במהלך נסיגתם לקו התבצרות שהם כנראה רצו להקים כ-20 ק"מ  מדמשאק. מפקד הטנק שלנו באותו זמן היה מילואמניק שהגיע מבית הספר לרפואה  באיטליה והצטרף אלינו בג'וליס - חיים איילון ז"ל, ביקש מהמח"ט - עמוס כץ (מילומניק) לאפשר לנו להמשיך מעט עד לשטח שיאפשר עצירה בטוחה יותר, אך קיבלנו פקודה נוספת לעצור במקומותינו!
אני זוכר שעמדנו בראש הכח שלנו זמן רב ללא תנועה בשטח החשוף ובמהלך ההמתנה  שמענו בקשר שהפקודה לעצירה כנראה הגיעה מרמות פיקוד גבוהות יותר מזו של  אלוף הפיקוד - חופי. (אנחנו דיברנו על הלויין האמריקני שגרם לאמריקנים לעצור אותנו
בעזרת פקודה שהגיעה אלינו כנראה ישירות מהבור בת"א).

מיד אחר כך נפגענו מטיל בזמן עצירה ופוניתי לבית החולים.
כך נסתיימה לחימתי במלחמת יום הכיפורים והחלה אחריה תקופה קשה מאד שבה  הייתי בתפקיד מרכזי ביחידה העיקרית ששיקמה את חיל השיריון ונוספים.

חיל השיריון פעל בשיטה גרמנית של היסתערות והבקעה תוך מילוי פקודות אוטומטי, ללא גמישות ושינויים לפי משוב של מפקדים
זוטרים מהשטח, אלא בעיקר לפי מודיעין שהיה שגוי שהרבה מיקרים. לולא התערבו המפקדים בכירים מאחור ולא מהחזית...

לולא  עצרו אותנו 38 קילומטרים טרם נכנסנו לבירה...  תותחי צה"ל היו משתקים  החיים בעיר הבירה הזאת ומאלצים את הסורים לחתום על הסכם כניעה עם ישראל.

במילים אחרות, יכולנו למנוע את המלחמה אשר בה נהרגו לנו כ-3000 לוחמים לשווא, ונפצעו לנו כ-10000 לוחמים נוספים לשווא.