ענף הבוטנים התנהל שתים-עשרה שנה על ידי זוג חברים - מושיקו וצבי וינפלד. וינפלד עבד בשדה, ומושיקו "עבד" הרבה שעות ביום להשיג מימון מהמזכירות, כך מספר אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום'. זמנים קשים היו אז. קשה היה להוציא כסף מקופה ריקה אפילו לדישון הבוטנים ולחומרי ריסוס. שניהם עבדו במסירות, בלי חשבון של שעות העבודה והצליחו מאוד.

היבול אצלנו היה הגבוה ביותר בארץ. שבעים וחמישה אחוזים מהיבול נשלחו לחו"ל, אחוז גבוה מאוד.

שר החקלאות דאז, גבתי, ציין את הצלחת "בני-דרור" בגידול הבוטנים. הם קיבלו גם תעודת הצטיינות. מכון וולקני בחר בנו לנסיונות בבוטנים, כי השטחים היו אצלנו נקיים ונוחים לנסיונות... שלוש שנים עסקו בנסיונות אלו - למדנו מהם הרבה.

והנה הוטל על מושיקו לעבור לענף חדש, האבוקדו - וינפלד הסתגר במסגריה. עול הבוטנים הוטל על דני לורברט.

דרכו היתה סלולה. שאלת המימון כבר לא הטרידה את המשק ודני זרע ארבע מאות וחמישים דונם בוטנים במקום ארבע מאות דונם שנה קודם לכן. בד בבד עם הבוטנים התרחבו יתר ענפי השלחין, הוקצתה להם מיכסת מים שאין לעבור עליה.

נתברר שהבוטנים זקוקים ליותר מים מגידולים אחרים. מזרע הבוטנים ירד אפוא למאה דונם והגיע לפני שנה למאה וחמישים דונם".

וכאשר הסתיימו האיסוף, הדיש, כבישת החציר והלקט המאורגן, מושיקו פרסם על לוח המודעות שמי שרוצה מוזמן לבצע לקט פרטי בשדה. בהחלט נשאר מה ללקט ומשפחות רבות באו לשדה, בעיקר בשנים הראשונות של בני דרור.

אורנה יוגב מספרת: אין מתחרים לריח ולטעם הנפלאים של בוטנים קלויים בקליפתם. יום אחד, כשהייתי כבר "גדולה" וגרתי בירושלים, נכנסתי לבית של חברה קרובה והריח הזה מילא את כל המטבח שלה. הופתעתי והיא אמרה: זה לקט שההורים הביאו לי מהמשק. שתינו היינו כבר נשואות עם שמות משפחה לא מקוריים, אבל בזכות הלקט הזה גילינו שההורים שלנו היו חברים, שאנחנו אפילו קרובות משפחה רחוקות, שהיא באה מקבוצת יבנה ושאביה היה מאושיות גידולי השדה בישראל. ישבנו ופיצחנו בוטנים והתגעגענו לשדות.

תמר מטרני מספרת: אני זוכרת את ה"גיוסים", אותו מערך שיבוץ  שלרוב חברי המשק לעבודה סביב השעון 24/7 כדי להספיק לאסוף את היבול לפני בוא הגשם. אבי ישב שעות על שיבוצים. מי לקומביין, מי להובלת שקי הבוטנים ומי להובלת חבילות עלי הבוטנים המלבניות למתבן. אנחנו כילדים הלכנו עם שקים בעקבות הקומביין לאסוף "לקט", אותם בוטנים שנשמטו מאריזה. וגם אותנו הילדים נשרכים אחרי הקומביין כל ילד עם שק ללקט  - לאסוף הבוטנים שנשמטו  מהאיסוף הממוכן. בקבוצה אחרת  של בוגרי המחזור שלי מביה"ס  העממי העלו גם ילדים מעין שריד את חוויית הלקט בבני דרור. מסתבר שהם עבדו בשכר.

סוף דבר כשהיבול נאסף בזמן ושוב שבר את השיא הארצי - היה השקט חוזר לביתנו.  כשאבי נפנה לתכנן בצורה מדוקדקת ויסודית כדרכו, את הכנת השטח לחריש וזריעה.

אורנה יוגב מספרת: אני זוכרת במיוחד את ראשית העבודה בבוטנים - ניכוש העשבייה בשדה עם השתילים הצעירים, ואחר כך, כשהאביב הפך לקיץ, עקירת עשבייה יותר רצינית, שצמחה בין השתילים שגדלו כבר. הירוק היה ירוק מאד. גוון ממש יפה.

הבוטנים המקורמלים - היה זה תמיד אחד ממתכוני הדגל של אמי. במקור נהגו להכין משקדים שהיו יקרי המציאות באותם ימים ולכן הוחלפו בבוטנים. משום מה דווקא גרסת הבוטנים הייתה לנו טעימה יותר, לא רק אצלנו בבית אלא גם אצל החברים של ילדיי.

פעם התקשיתי למצוא בוטנים טובים (הייתה כבר סוף העונה, לקראת האסיף החדש), הכנתי משקדים ושלחתי עם הבן לצבא.

נרשמה אכזבה שזה לא בוטנים.

אירית יוגב מוסיפה: זכורים לי מספר חופשים שעבדתי עם חברי לקבוצה בעישוב בבוטנים בניצוחו של מושיקו, כאשר שום יבלית או ריג'לה שפיספסנו לא נעלמה מעיניו ודאג שנעבוד כמו שצריך, כולל עקירה בידיים כדי שהשורות תהיינה נקיות מעשב.

מתקופת הנסיונות זוכרת את הבוטנים מזן קונגו שהתחבבו על כולנו ולצערי נעלמו.

זוכרת את המתח שליווה את כל החברים והילדים לגבי המרוץ מי יגיע קודם - היורה או סיום איסוף הבוטנים. לאיסוף גויסו מרבית החברים שהבינו את גודל המשימה.

בסתיו 1973 בפרוץ מלחמת יום כיפור בני הכיתה שלי , תלמידי יב' לקחו על עצמם את המשימות החקלאיות כולל האיסוף.

"לאט לאט התחלנו להקים את הענפים. הרפת, הלול. את הגני ירקות,והייתה תקופה של שגשוג באזור", סיפר משה מטרני בראיון אודיו, 1985."אחד הדברים שהיו מגדלים היו עגבניות, שהיה אחת ההכנסות הגדולות בעונה. זה 'ירד' מכל מיני סיבות.

אחת הסיבות שהתחילו לעשות עגבניות במקומות אחרים ביותר בהצלחה. וביבולים יותר גדולים.

אבל למעשה הגוש התבסס בעיקר על עבודת הפרדס. לאחר שנטעו פרדסים ואנשים כבר הפסיקו לעבוד בחוץ, אז הפרדס למעשה כמעט קיים אותם. והיום עם מצב החקלאות שהוא קצת ירוד, פרדס קצת ירד בהכנסתו. גידולים מסוימים בכלל לא עושים בגלל חוסר ידיים עובדות. ואנחנו כמושב שיתופי כבר למעשה בשנים מסוימות לעבודות שלא נצטרך לידיים עובדות.

עכשיו בזמנו הגענו עד 25 דונם תותים. וזה המון המון עבודת ידיים שלמעשה רובו מתבצע בידיים עובדות. שכירות. וזה יקר לנו את היצוא. ואנחנו פשוט ירדנו מזה, ולאט לאט הצטמצמנו בענפים כמו בוטנים, כמו כל מיני דברים שאנחנו לא נצטרך לעבוד בפועלים.

לכן מכניסה לו כל מיני ענפים. פרחים של ציפורן. בסופו של דבר המשק הוא היום אצלנו בנוי בעיקר על פרדס, לול, רפת. יש לנו גם קצת ענפי תעשיה. נגריה, דרור פלסט. ובעיקר עבודה נעשת, משתדלים על כל פנים, נעשת עצמית. חוץ מהקטיפים בפרדס רוב בעבודה אצלנו במשק, אפשר לומר שזו עבודה עצמית".

"לימים גדל גן הירק. שנה אחת הניב יבול שיא בעגבניות-עשרה טון לדונם, והעגבניות היו משובחות סוג א.א. כל יום היינו שולחים לתנובה תל-אביב ארבע מאות ארגזים, שהיו נמכרים שם בדלל (הכרזה פומבית)", מספר אריה חצרוני בספרו 'בצבת היקום'.

"הכרוז היה מכריז לא פחות מאשר על עשרה ארגזים, שהיו עומדים שורות שורות בשטח, כדי שהכרוז יוכל להראות לקונים את הסחורה. החשבונות ששלחה לנו "תנובה" היו לפי מחירי עגבניות סוג ב' ו-ג'.

יום אחד נסעתי לתנובה "להיות נוכח בדלל. עברתי במחסנים וראיתי אלפי ארגזים מסודרים בעשרות. מצאתי שמכל עשרה ארגזים השנים העליונים מכילים עגבניות משלנו והיתר הם ארגזי משקים אחרים מלאים עגבניות מסוג ב' ו-ג'.

מסתבר שבזכות שני הארגזים העליונים נמכרו יתר השמונה. אמנם שם בני-דרור יצא לתהילה אצל הירקנים - אבל רווחיהם - נעשו על חשבוננו. וטענות וכו' לא הועילו...

גם בצל ירוק שלחנו לתנובה, שהצליח אז, כנראה, בהרבה משקים, ומחירו לא שילם לנו אפילו את הוצאות ההובלה.

בהסכמת המזכירות נכנסתי למתחרה של תנובה -"בורסה" (האחים קרסו).

- מאיזה משק אתה? שאלו.

- ממשק בני-דרור.

- איזה כמות אתה יכול לשלוח מדי פעם?

- מה המחיר? שאלתי. הם נקבו מחיר גבוה פי חמישה בערך, מאשר "תנובה".

התחלנו לשלוח להם בצל בכמויות. פעם צילצלו מ"בורסה" אלי למשרד: שמענו שיש לכם עגבניות, האם אפשר לקבל מכם כמה מאות ארגזים?

- השנה אי-אפשר, עניתי.

תמורת הבצל ששלחנו ל"בורסה" אחרי השיחה הטלפונית היתה נמוכה ממחיר "תנובה"...