ברצוני לשאול אותך כמה שאלות הנוגעות תולדות חייך מילדות עד היום.

בבקשה אורית, תשאלי. אשתדל לענות לפי שאלותיך.

כיצד עברה עלייך ילדותך? היכן נולדת? איפה למדת ומהי השכלת? באיזה בתי ספר למדת? האם השתייכת לאיזו מפלגה ציונית או תנועת נוער? ובכלל, מה היה מגעך הראשון עם הציונות?

אני נולדתי ב- 1922 , כלומר בספטמבר בשנה זו. של 1922. בפולין, בעיר פשמישל שבחבל גליציה.

שם עברה עלי ילדותי המוקדמת, ובגיל 4 בערך הוכנסתי כבר לחדר, ושם התחלתי כבר לספוג את האותיות הראשונות, העבריות, אף על פי כן קודם לכן ידעתי כבר להגיד תפילות יסודיות של כל ילד יהודי בבית יהודי יודע.

לאחר תקופת לימוד קצרה, הוכנסתי ללימוד החומש, אחר כך תודה תלמוד וכד'. בגיל 8-9 כבר ידעתי הרבה דברים שילדים בפולין בתקופה הזאת היו חייבים לדעת. בערך כשהייתי בגיל 7-8 עברו הורי מצב כלכלי קשה מפולין לאוסטריה, למעשה לעיר הבירה שלה, וינה. משם המשכתי ללכת לבית הספר,

עד שאוסטריה סופחה ב-1938 לנאצים. עד אותה תקופה המשכתי ללמוד. גם התחלתי כבר להתחיל לספוג את הרעיון הציוני על ידי זה שהצטרפתי לתנועת גורדוניה. קראתי הרבה ספרים. ובעיקר עשו עלי רושם ספריו של תיאודור הרצל, על אַלְטְנוֹיְלַנְד,  והמדינה היהודית שנקרא Der Judenstaat

כמו כן קראתי הרבה מאוד כתבים של הוגי הציונות הראשונים, והם השפיעו על מחשבותיי ודרכי לעתיד כציוני.

באותה תקופה אני כאמור הצטרפתי לתנועת גורדוניה ולחלוץ, הדבר הזה נמשך עד עזיבתי את

את אוסטריה ב-1939 עת דרכתי וגנבתי את הגבול בצורה בלתי לגלית מגרמניה לבלגיה.

מה עבר עליך בזמן המלחמה?

בבלגיה כשהייתי כפליט בערך מפרוץ המלחמה שהיא פרצה בספטמבר 1939, והסתובבתי בצורה בלתי לגלית בחלקה גם בבלגיה.

אחר כך קיבלתי שמה תעודת פליט והייתי גם מתקופה מסיימת במעצר במחנה פליטים בבלגיה.

כשהגרמנים פלשו לבלגיה ולמערב אירופה ב- 1940 התפזרנו כולנו והשתדלנו וניסינו לברוח מהצורר הנאצי במטרה להגיע לאנגליה או לאיזור שעדיין לא נכבש על ידי הגרמנים.

אבל הדבר הזה לא עלה בידי, והגרמנים השיגו אותנו. ובצורה כזו עם הנתונים לכובש, בעזרת... בחסדו של הכובש הנאצי גם בבלגיה.

עד 1942 עברו עלינו תלאות קשות ביותר על ידי הגבלות וחוקים נגד יהודים, ואז היינו גם אנוסים להצמיד לנו את הטלאי הצהוב עם השם יהודי על הטלאי . אבל השיא היה כשאספו את היהודים למחנות ריכוז והחלה ההגליה וההשמדה הגדולה, ב-1944 שנמשכה ב-1900 שנגמרה, הסתיימה עם סיום המלחמה רק 1945 .

אותי תפסו בתחנת רכבת ב-1942, ניסיתי לברוח אבל הם השיגו אותי. כלאו אותי. הייתי במחנה ריכוז בבלגיה, אחר כך הועברתי לאושוויץ ומשמה נדדתי במשך שלוש שנים, במחנות שונים, בתנאים קשים ביותר, בצרות גדולות ביותר, בעינויים. וברעב ומחסור. במשך שלוש שנים האלה.

עד שגאל אותנו המשחרר אמריקאי, בדמות של צבא של חיילים, צבא הברית. בעיקר צבא ארצות הברית שהשיג אותנו בעלית מחנה ריכוז לנדסברג, דאכו למעשה. משמה שוחררתי.

איך מתי וכיצד עלית ארצה? ספר את סיפור העליה, ספר על חוויות העליה והתאקלמותך בארץ?

תכף אחרי שחרורי וחזרתי לבלגיה, חיפשתי קשר עם חברים אותם הכרתי עוד לפני הגלייתי למחנות הריכוז. חברים שהסתתרו בזמן המלחמה ע"י בריחה לשוויץ. או שירדו למחתרת ופעלו במחתרת בארגונים והקבוצות שונות. התקבצנו יחד וטיקסנו עצה, איך לעלות ארצה.

כי לא ראינו לנו שום פתרון ושום עתיד באירופה הרוסה בתקופה ההיא. התנאים הכלכליים היו קשים. כל אירופה היתה למעשה תחת השפעת הטראומה של המלחמה הארוכה הזאת.

התארגנו כמה עשרות חברים, הקמנו מחדש את תנועות הנוער, החלוץ.

והתארגנו גם כגרעין הנודע אח"כ בארץ, בהתישבות בעיקר, כ'הגרעין הבלגי הראשון'

אנחנו השגנו כרטיסים, כרטיסי עליה או תעודת עליה, שהם נקראו אז סרניפיקטים, והתחלנו לצאת הדרך.

באותה עת כשעתה גם קבוצה גדולה, גדוד של הבריגדה העברית בבלגיה, ובעזרתם נסענו מבריסל עד פריז במשאיות בליווי של הבריגדה העברית. הייתה זאת חוויה לא רגילה, לנסוע עם חיילים יהודים, חופשיים וגאים כשבראשנו ולפנינו נוסעים שוטרים צבאיים יהודים והדגל העברי מתנוסס על המשאיות שלנו.

בהגיענו לפריס, שמה לנו לילה, נפרדנו מהבריגדה, מהחיילים, והמשכנו את דרכנו ברכבת למרסיי. לארץ, לנמל, מרסיי. משמה היינו אמורים להפליג.

אולם הודיעו לנו שההפלגה תתקיים מנמל צבאי בטולון, ודווקא באוניה בריטית, שהיא הובילה חיילים למזרח התיכון. באותו מחנה, באותו  נמל פגשתי נערה צעירה ששמה מרים, שהיא היום אשתי, לה אני חייב הרבה מאוד.

כשעלינו על באו הרבה חברים להיפרד מאיתנו, וברגשות, בסערת רגשות החליטו לעזוב את הכל וגם לעלות ארצה. לא היו להם, לא רישיונות עלייה על האוניה ולא רשיונות עליה לארץ. אבל ע"י תחבולה, וע"י ארגון למופת ומשמעת, הצלחנו לעלות הרבה חברים בקבוצה גדולה על האונייה.

האוניה הייתה צפופה מאוד, לא היה לה מקום למזון בשביל כולם. אבל היינו מוכנים לסבל הזה ולהתחלק עם המעט שיש לנו, ולנו על הרציפים, על הסיופנים. כי מיטות לא היו. ובמעט המיטות שהיו אישרנו אותם לבחורות, לנשים עם ילדים. ועם המזון התחלקנו כולנו.

אוניה נסעה במשך שבוע ימים על הים, ובהגיענו לחיפה זה היה בראש השנה 1945,

ירדנו מהאוניה. והייתי על כך נרגש והמעשה הראשון היה שכרעתי ברך ונשקתי אדמת ארץ ישראל.

מחיפה הובאנו למחנה המעפילים בעתלית. ושמה הוחזקנו במשך שבוע ימים, עד ששוחררנו ועזבנו את המחנה הזו, והצטרפנו לקבוצת השרון אשר בעמק יזרעאל.

איך הגעת לגוש? מתי באת לבני דרור? איך היתה ההתחלה? מה היו התנאים הראשונים במקום ובגוש?

התקופה הראשונה הייתה קשה. עצם האקלים שלא הייתי רגיל בו. ועבודה אחרת שאף פעם לא עשיתי אותה. אבל הצורך להשתלב ולבנות חברה חדשה עזרה לנו להתגבר על הקשיים הראשונים. גם את השפה הזאת למדנו מהר מאוד, והיינו, אחרי זמן קצר, ותיקים. כבר לא עולים חדשים.

למעשה אף אחד לא עזר לנו בקליטה חוץ מהרצון הטוב של אותם החברים באותה קבוצת השרון, אשר לימדו אותנו את השפה, וספגנו את התרבות הארץ ישראלית מהם.

אחרי שנה בקבוצת השרון עברנו לפלוגת עבודה בחדרה, שמה היינו עד פרוץ מלחמת השחרור. ועבדנו כשכירים שמה בפרדסים, בעבודות חקלאיות, ובעבודות בנייה שונות שהזדמנה לנו.

וחיינו בקמונות. שהיה מפורסם גם בחדרה כגרעין הבלגי.

אנחנו היינו קבוצה שרוב החברים היו להם השכלה רחבה, והחברה שלנו הקריבה גם על חיי התרבות והחברה בתקופה ההיא גם בחדרה. השתלבנו שמה בחיי התרבות ובחיי חברה, וההקמה היתה הדדית .עם פרוץ מלחמת השחרור פנו אלינו, למלא את המקום בקבוצת אבוקה, אשר הידלדלה מחבריה עקב גיוסים ועקב עזיבות.

וכל הקבוצה עברה אז, לקבוצת אבוקה אשר בעמק בית שאן.

אבל המיזוגים הקודמים ועם הקבוצה שלנו לא עלה יפה, חברים רבים גם נקראו להתגייס בגלל המלחמה. ואחרי המלחמה כשהם לא שבו הקבוצה הזאת הידלדלה מחבריה ולמעשה עזבו אותה.

אני חיפשתי לי מקום אחר בעיר או כדומה. חיפשתי להישאר בהתיישבות. על כן פניתי חזרה לקבוצת השרון. המקום הראשון כשעליתי ארצה. הייתי שמה בערך עוד תקופה, אז היה לי כבר ילדה ושמה נורית. ביתי הראשונה שנולדה באבוקה. ובאנו יחד איתה לקבוצת השרון.

שמה שהיתי עד 1950,  והתחלנו לחפש לנו, כי גם שמה התגלו לנו קשיים חברתיים, להשתלב מחדש, וחיפשנו לנו מקום אחר, אולי קצת לשנות את סגנון החיים.

לעיר שוב לא רצינו ללכת. על כן חיפשתי כפשרה את המושב השיתופי. בין המושב ובין הקיבוץ.

חברים אשר לפנינו עזבו את אבוקה והגיעו לשם, ל.. השרון, לבני דרור למעשה, התקשרנו אליהם והם המליצו לנו ועזרו לנו להקלט בסוף בשנת 1950בתחילת שנת 1951 בבני דרור.

ההתחלה בבני דרור הייתה קשה. כל אלה שגרים בגוש, החיים בגוש באותה תקופה, אלא שקיבלו אותנו ידעו שהגוש הזה חי אז בצניעות. כולם עבדו מעבודת פרך, בעבודת החקלאות די קשה,  הפרנסה הייתה בצמצום. אבל אנשים חיו בתקווה שהזמנים השתנו והכל עם קום המדינה, הכל ילך וישתפר ויהיה טוב. כבישים לא היו. אני זוכר את התקופה הראשונה בבני דרור, גם בחשמל לא היה.

מים היו במשורה. עבודה היתה רבה. אף אחד לא הסתכל על שעות עבודה, כמה שעות וכד', כולם היו מרוטים. להצליח, כדי לקדם את הישוב ולפתח אותו ולקלוט עוד חברים נוספים. משך הזמן הזה גם עברו משברים רבים, ובתקופת 1955 עד מלחמת קדש ידע גם הישוב שלנו משברים, אבל אחרי מלחמת קדש ידענו לצאת, והצלחנו לצאת למרחב. קלטנו משפחות שונות. והתחלנו לנטוע גם פרדסים נוספים ולפתח את המשק החקלאי, להגדיל את הרפת. ולהקים ענפים נוספים.

ובצורה כזו התחלנו לשפר ולייצב ואת המצב הכלכלי שלנו. במשך הזמן הצלחנו להגיע לזה, מה שאחרי שנים רבות כולם הגיעו בישוב הזה לישובים פורחים עם כלכלה טובה וחברה טובה.

אלו תפקידים מילאת במשק ובחברה?

אני השתדלת מיד עם בואי, הצטרפותי לבני דרור להיות פעיל גם בחברה, בתפקידים ציבוריים. תכף נכנסתי גם לפעילות, לועדת תרבות ולועדת חברים. השתדלתי לפתח את חיי התרבות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, צריך גם, לפתח גם את הנשמה להוסיף דעת ולפתח גם חיי חברה.

ניסינו לארגן חגיות לחגים, וזכורנו,לנו וזוכרים גם כל הדור השני שגדל פה, את החגיגות היפות שעשינו ואירגנו פה. בספירת העומר , שבועות ובחגים אחרים כגון חנוכה וסוכות. כגון פורים וחגים נוספים שישנם על הלוח היהודי בארץ הזאת.

השתדלנו לתת לישוב הזה צביון תרבותי, יחד עם זה עם קידום חייו הכלכליים בכדי זו תהיה חברה בשלמות אחת, חברה שלא רק המטרה והשאיפה החומרית,  גם קצת  שְׁאַר רוּחַ.

סכם את העבר וכיצד הנך מתאר לך את גוש תל מונד בעתיד?

אין ספק שהגוש הזה הוא אחד הגושים המפוארים שבאיזור... שבארץ ישראל ובפרט מדינת ישראל המתחדשת. אין צורך פה להרבות ולספר לותיקים מה היה ההתחלה, בעיקר חובה עלינו לספר מה היה העבר לצעירים, על מנת שידעו שלא הכל מה שהם רואים היום היה מראשית, מששת ימי בראשית. כמו שאמרתי כבר בדברי הקודמים, התנאים פה, החומריים, היו קשים. לא תמיד היה לאכול מספיק, ועל בגד חדש לעיתים קרובות חלמנו.

השתדלנו לתת בעיקר, וזה מה שעשינו, וזה מה שעשו כל ישובי הגוש - קודם כל חינוך. ע"י זה שיסדנו בית ספר. הבית ספר זה קיים, המשותף, בגוש תל מונד כבר הרבה שנים. החינוך. השתדלנו לתרום מה שיותר לחינוך הנוער הגדל פה.

ואני חושב שמבחינה זו עשינו רבות, הודות למורים ולמנהלים שהיו פה במשך כל השנים. וזה אני רוצה גם להודות למורים האלה שתרמו את מיטב יכולתם, ללא מרירות, לקידום ולחינוך הנוער.

את העתיד! זה כבר לא תלוי בנו. העתיד תלוי עכשיו בדור החדש הגדל פה בגוש. אם הם ירצו שזה ישאר בצביון חקלאי ולקדם יחד עם זה גם את המדינה, ושאנחנו נישאר גם יהודים גאים, יהודים בעלי תרבות ושאר רוח, ולא רק סתם איכרים הדואגים לצחורם הנקוף,

אלא גם חברה מתוקנת. חברה שיודעת לעזור אחת לשניה, חברה שהיא יודעת לתת ולא נבקש, בצורה כזאת אנחנו נקדם את החברה, נקדם את האיזור, ונקדם גם את מדינת ישראל.

תודה רבה.

אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין, דבריך עשו עלי רושם רב. והם הוסיפו לי הרבה ידיעות. רב תודות.