זהבה מאור נולדה ב-1929, בסארברוקן, גרמניה. בשנות התבגרותה השתייכה לקבוצת הנוער הציוני, ועם עליית הגרמנים לשלטון הוברחה לשוויצריה,  שם שהתה במסגרת בית עלית הנוער. בתום המלחמה עלתה דרך מסגרת זו לישראל.  בהיותה קטינה - נדרשה חתימת ההורים. אימה ואחותה חיו בצרפת ואביה בשבי  הגרמנים. היציאה היתה מג'נבה ברכבת שעברה את כל צרפת עד לברצלונה שבספרד.  אחרי המתנה של שבוע עלתה לאוניה קטנה בשם 'פלוס אולטרה'. ההפלגה היתה  לגאלית עם אישורי כניסה ונמשכה שמונה ימים בתנאים קשים וצפיפות גדולה.  בהגיעה לנמל חיפה בשנת 1945 הועברה למחנה מעצר עתלית תחת פיקוח המשטרה הבריטית.

יעקב מאור (מור-חיים) נולד ב1927 באיסטנבול,  טורקיה. בגיל 16 הוריו החלו לעודד את עלייתו ארצה בעקבות עויינות מדיניות  השלטות נגד מיעוטים ובעיקר כלפי היהודים (1942-1943). אנשי הסוכנות היהודית פעלה על מנת לסייע לפליטים מארצות הבלקן הביאה לתסיסה של בני נוער שהיו  מוכנים לעלייה. וכך הצטרף יעקב לקבוצה שהכילה כ-30-35 בני נוער ונשלח ברכבת  לגבול דרום מזרח, בנסיעה של יומיים, אל העיר הלפו (חלב) שבצפון סוריה (אז תחת המנדט הצרפתי). שליח הסוכנות קיבל את הקבוצות ואירן אותן לנסיעות ההמשך, וקבוצתו של יעקב המשיכה בנסיעת רכבת עד ביירות, בירת לבנון, שם המתינו עד הבוקר ומשם עלה יעקב לחיפה, ישראל, ביולי 1943. שם השתלב בבית העולים שבשכונת בת גלים הותיקה. משם שוייך יעקב לקבוצת מסדה שבעמק בירדן, כפי שהגדיר את זה: "פרק  עלית הנוער". כשנתיים וחצי עבד ולמד, ומשם עבר לקבוצת שילר ליד רחובות,  לגיבוש ואיחוד עם שתי קבוצות אחרות של עלית הנוער, מבן שמן ומוסד אהבה.  וכאן הכיר את זהבה.

זהבה  הצטרפה לקבוצת מעין צבי שליד זכרון יעקב. בסוף 1946 התארגנה קבוצה של דוברי  צרפתית, רובם מבלגיה, התאחדו ויצאו לפלוגת עבודה בגבעת בוסל שבחדרה. שם חיו במסגרת שיתופית בהכשרה להקמת ישוב חדש. התנועה דרשה לחזק את קבוצת אבוקה שבעמק בית שאן, אך המיזוג לא צלח והקבוצה התפרקה. אמנם החזון לחיזוק  אבוקה לא צלח אך הזוג מאור התחתן וחיפש ישוב אחר העומד במסגרת חקלאית  שיתופית, חופשית ועצמאית יותר (ללא בתי ילדים וחדרי אוכל). בתחילת באפריל  1949 הצטרף הזוג למושב בני דרור.בבני דרור השתלבה זהבה בענף החקלאי מיד,  ואף מעידה שיועדו לה מס' שעות באחזקת הבית. היא עסקה גם בהדרכת חוגים והיתה  מדריכה למלאכה-תפירה, והשתתפה בועדות חברה, בריאות, תרבות ועוד.

יעקב  עבד במגוון ענפי המשק השונים, בעיקר במספואו וברפת, אך זכור היטב כמרכז  המחלקה של המושבים השיתופיים וחברת הילדים משק. יעקב מעיד כי בשנים  הראשונות נתן המושב דגש מיוחד לחינוך החברתי, דאג לנעשה בבית הספר וועדות  החינוך, הילדים אורגנו לפי קבוצות גיל וכך נעשו פעילויות העשרה, חוגי  מוזיקה, ספורט, קייטנות ועוד אחרי בית הספר בהתאם לקבוצת גיל.

כאב נזכרים הזוג בעזיבה הגדולה של שנות ה-50

הורים לרמי, צביקה ונורית.

זהבה מאור- סיפור חיים:

אמי אסתר מלכה (אנצ`ר- מהבית), נולדה בפולין בקאלישבשנת 1896 .

במשפחתה היו כ8- ילדים.

למשפחה היה מפעל לתחרה שנהרס בשרפה במלחמת העולם הראשונה.

אביה, הרש צבי אנצר, יצא ללמד תורה בבתי הילדים כדי להביא פרנסה למשפחה. אמה גלרנטר צרשה (GELERNTER CERCHE) הייתה עקרת בית.

המשפחה הייתה דלת אמצעים וחיה בצניעות.

אבי, מורטקה שלמה צגל ' נולד בפולין ב-זדונסקה וולה (עיירה ליד לודז') בשנת 1900. במשפחתו היו 5 ילדים.

לאמו סופיה אלתמן (SOFIA ALTMANN) הייתה חנות לכלי בית ולמרות שהייתה נכה על כסא גלגלים ניהלה את החנות ביד רמה. לאביו קראו אברם ציגל. משפחתו חיה ברווחה כלכלית.

הורי הכירו בחתונה משפחתית התאהבו התחתנו ועזבו את פולין ל גדנסקשם מצא את פרנסתם ומאוחר יותר עשו עלייה לפלשתינה, אבי עלה ראשון בסוף 1925 להכין דירה ופתח חנות לכלי בית בעכו. אימי עלתה מאוחר יותר כשהיא בהריון בחודש השישי.

באפריל 1926 נולדה אחותי מינה.

כשהחנות פשטה את הרגל, עברו הורי לחיפה ואבי התגייס למשטרה והיה שוטר בהדר כרמל.

מיואשים עקב בעיות פרנסה ובריאות הילדה חזרו לאירופה בשנת 1928 לחבל הסהר לזארבריקן שם נולדתי אני (זהבה מאור) ב 4/9/1929 .

אבא היה רוכל ומכר סכו"ם מבית לבית- חיינו ברווחה כלכלית. בשנת 1935 חבל הסהר עבר לגרמנייה, ראינו את היטלר עומד במכוניתו ועובר ברחובות העיר. אבא דאג והחליט לקחת משם את המשפחה, עזבנו לצפון איטליה למראנו, שם חיינו 4 שנים. ההורים הקימו מפעל לחזיות ומחוכים (חגורות בטן) - בבית. אמא הייתה נוסעת להרים למכור את הסחורה להביא הזמנות חדשות ע''פ

מידות שלקחה לנשות האזור. המפעל הביא פרנסה טובה למשפחה.

אחותי ואני למדנו בביה"ס האיטלקי תחת המשטר הפאשיסטי עד שהשליט דוצה/מוסוליניחבר להיטלר, והוציא חוק שכל הזרים מחויבים לעזוב את המדינה.

בשנת 1939 כשהייתי בת עשר עברנו לצרפת נסענו לונטימיליה ומשם חצינו את הגבול ברגל לצרפת והגענו ל ניס.

האירגוים היהודים יפנו אותנו לווילה ב BEAU- REGARD שם חיו פליטים יהודים מכל קצוות העולם.אבא החליט לחזור לעיר, שכר דירה וחיינו מהכסף שהבאנו מאיטליה.

לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה אבא התנדב לצבא הצרפתי 1940 נלקח לשבי עד 1945. למדתי בביה"ס בעיר ב 1941 הופסקו הלימודים ע"פ הוראה מאבא שחשש לנו כיהודים, עזבנו את ביה"ס. הצטרפנו לתנועת נוער של "גורודוניה". היה קשה מאוד מבחינה כלכלית, היו ימים שלא היה לנו מה לאכול וגם בטחון לא היה. כשהתחיל איסוף היהודים בעיר היינו בהתחלה מוגנים ע"י הועד למען החייל מכיוון שאבא היה שבוי מלחמה.

1943 נעלמו האיטלקים מהאזור והגרמנים נכנסו לעיר - החיים התהפכו. כדי להגן עלי אמא שלחה אותי לשוויץ בעזרת ארגון יהודי. בגיל 14 קבלתי אחריות על ילד בן 6, בנם של חברים טובים של הורי

ויחד העבירו אותנו את הגבול לצרפת.

אחרי תקופה ששהינו במחנות מיון בשוויץ, הגעתי לבית עליית הנוער VERSOIושהיתי שם כשנה וחצי עד גמר המלחמה.

בשנת 1945 הפלגתי, במסגרת תנועת הנוער, באנייה "פלוס אולטרה", עגנו בחיפה ומשם לעתלית. אחרי שבוע חבר מעיין צבי אסף אותנו לקיבוץ. כשחצי יום עבדנו ובחציו השני למדנו.

כשבארץ התארגנה קבוצה של דוברי צרפתית לעלייה להתיישבות, וב1947עזבתי את הקבוץ עם הקבוצה. יצאנו לפלוגת עבודה "שגב" בגבעת בוסל ליד משק הפועלות בחדרה.

היינו מיועדים לעליה להתיישבות לקבוצת גבים שבנגב הצפוני אבל בלחץ התנועה נאלצנו לעלות לקבוצת אבוקה בעמק בית שאן.

את יעקב מאור הכרתי עוד בתקופה שהיינו בחדרה באחד מהטיולים של תנועת הנוער. יעקב הצטרף לפלוגת העבודה "שגב" וביחד עלינו לאבוקה שם התחתנו, ומאז אנחנו ביחד.

באפריל 1949 עזבנו את אבוקה עקב בעיות חברתיות (אבוקה לא שרדה), הצטרפנו למושב בני דרור. כאן הקמנו משפחה לתפארת.

רמי נולד ב1950

צביקה נולד ב1954

וענת נולדה ב1965.

היום יש לנו 10 נכדים ו12 נינים.