ורנה נריה יוגב מספרת: "המושב שלנו, שנוסד ב-1946, היה אז צעיר. במשק היה לול ובעוד תושבי הערים הסתפקו ב-2 ביצים בשבוע או באבקת ביצים, אצלנו במושב קיבל כל אחד ביצה אחת ביום. באוטובוסים שהובילו מן הכפר אל העיר הסתובבו פקחים שניסו לאתר הברחת עופות וביצים לצריכה עצמית או (בעיקר) למכירה בשוק השחור.

אבי ודודי נהגו לספר כיצד ניסו נוסעי האוטובוסים לשטות בפקחים המסכנים על-ידי השמעת קרקורי תרנגול או בדיחות מטופשות. התשוקה לפולקע עופות היו יקרי-מציאות: כל שתי נשים הרות במושבנו חלקו ביניהן עוף אחד לשבוע (בדרך כלל היו אלה תרנגולות שממילא הגיעו לסוף ימיהן) ולכבוד הלידה קיבלה האם הטריה עוף שלם, שהיה האחרון שזכתה לאכול, עד להריון הבא.

בבית הוריי לא שכחו אף פעם את הטרגדיה שהתרחשה לאחר לידתי: אבי בישל בידיים רועדות ובפה חומד את העוף שהוענק ליולדת, הכניס לארון האוויר ונסע להביא אותי ואת אמי מבית היולדות. כשחזרו, גילו הוריי שהחתול פרץ לארון וזלל את כל העוף. בנסיבות של אותם ימים, היתה זו חוויה קשה ובלתי נשכחת.

כל ילד במושב קיבל באותם ימים 1/8 עוף לשבוע והיתה חברה במושב שזה היה תפקידה: לחלק עוף ל-8 חלקים. כל אם היתה במתח: האם תקבל פולקע, שממנה אפשר להכין מרק ואחר כך גם לטחון ולהכין קציצות, או שמא זוג כנפיים, שהתועלת בהן מועטה?

באמצע שנות החמישים החל המצב להשתפר בהדרגה. פעם בשבוע קיבלה כל משפחה עוף שלם, לא ממש צעיר גם הוא, שממנו היה צריך להכין כמה וכמה ארוחות- ולקחת בחשבון שיש לחסל הכל במהירות יחסית, כיוון שאז עוד לא היה לנו מקרר חשמלי.

בשלב זה מנתה משפחתנו חמש נפשות ואמי מתחה את העוף הזה כמיטב יכולתה. לצהרי יום רביעי, שבו הביאה את העוף מהלול, הוכנו חלקי פנים מטוגנים עם ביצה, שהוגשו כמובן עם לחם וסלט, במטרה להשביע.

מהעוף עצמו הכינה אמי כמה וכמה ארוחות: תחילה הכינה מרק עוף עם אטריות, בהמשך פירקה את העוף מהמרק והכינה שניצל (מהחזה המכובס), כרעיים ברוטב (נראה אתכם מחלקים צמד כרעיים ל-5 נפשות...), ולארוחת הצהרים הקבועה של שבת: מוסאמה בדנג'ון, שאיחד את כל השאריות הקטנות".

ראיון עם אריה נול: מאז הקמת בני-דרור התקיים ענף הלול במושב. תחילה עופות לביצים וכשירדה הריווחיות עברו לפיטום בסוללות עד לתקופה שבה השוק סירב לקבל עופות מסוללות, בגלל השפשוף על החזה. אז עבר הלול, בהנהלת אברהם ויונתן לגידול על רפד בשטח של כ - 2 דונם וכ - 24 אלף עופות למחזור. נכון לשנות ה-90 גידלו בני דרור 6 מחזורים בשנה כשאורך כל מחזור כחודשיים. כלומר, אין תקופה שבה הלול ריק. את הלול הפעיל אריה נול בעזרת עובד נוסף בחצי משרה.

בני דרור עבדו במסגרת "שוק חי" (לא עם המשחטות התעשייתיות) שהוא שוק קשה ואגרסיבי יותר והמחירים נתונים לתנודות של היצע וביקוש. בדרך כלל התמורה בשוק החי גבוהה יותר מהתמורה במשחטות התעשייתיות בממוצע השנתי.

תקופה די ארוכה ניסו במושב למצוא יזמים - דרך משחטות תעשייתיות או משקיעים אחרים, על מנת להגדיל את המבנים ולהגביר את הגידול. בשנת 1994 אחרי כל ההוצאות נשאר רווח של כ - 30,000 ש"ח. שנת 1995 היתה שנה קשה במיוחד בגלל עודפים גדולים בשוק. גופים רבים הקשורים לענף נכנסו בגדול והפילו את השוק. התוצאה - הרבה לולים ריקים, וחקלאים קטנים, שגידלו כ - 4,000-5,000 עופות, נאלצו לצאת מהענף. בנוסף לכך, היתה שנת 95' שנה גרועה מבחינת הרנטאביליות. במחזור האחרון שהתקבל היו אפרוחים נגועים והנזק היה גדול מאוד. נשקלה האפשרות להגיש תביעה בעניין.

במסגרת החיפושים להגדלת ההכנסות מהלול, לקח אריה על עצמו את תפעול משקל הגשר. הוכנס מיכשור חדש. הוגדל חוג המשתמשים במשקל לכ - 250 והעסק עובד. ההכנסות מועברות לחברה הניהול. בנוסף החל אריה לעסוק במסחר בנסורת ונייר ללולים והכמויות הולכות וגדלות. הנסורת נרכשת בנגריות בתל-אביב ובחיפה. גם כאן ישנה תחרות קשה והמצב הכלכלי של הענף משפיע. אך השירות האמין מוכיח את עצמו. הנייר הוא אחד מחומרי הריפוד המשמשים בגידול עופות ונרכש ישירות מהמפעל בנתניה ונמכר ללולנים. להבהרה - הרפת והלול פועלים ביחד במסגרת משותפת המהווה את חברת בני-דרור בעלי-חיים בע"מ, אך כל אחד פועל בנפרד.