רינה אלמוזלינוס ז"ל

לזיכרה (הוקרא ביום הקבורה)
שוב אנו מלווים בדרכה האחרונה אחת מחברותינו, מבנות משפחת בני-דרור הגדולה. שוב נפער חלל בינינו - והפעם זו וינה אלמוזלינוס ז"ל - רעיה, אם, סבתא וחברה, והיא בת 56 שנים בלבד.
שוב אנו עומדים בחוסר אונים אל מול גורל ומחלה, ללא כל יכולת להתערב ולעזור ולו במעט.
לאחר שנות סבל רבות וקשות, הגיעה רינה בתוך משפחתה, למעט נחת, כשמסביבה בנים וכלות ועשרה נכדים ונכדות; אך לא כך רצה הגורל, ורינה חלתה במחלה קשה, ותוך זמן קצר הלכה ודעכה ללא כל אפשרות של התערבות ועזרה.
רינה הגיעה לבני-דרור מקיבוץ ניר-אליהו, יחד עם יצחק (עמוס) בעלה, יבדל"א, בשנת 1955.
לקיבוץ ניר-אליהו הצטרפה לאחר שסיימה שירות צבאי כחיילת בצה"ל, בקיבוץ רמת-הכובש.
שנות החמישים זכורות לחברים הוותיקים, כשנים קשות במדינה בכלל ובבני-דרור בפרט. רינה מגיעה לחיים קשים כשהדיור צפוף והתנאים קשים - כמשפחה צעירה ולה בן אחד. עם השנים נולדים עוד שני בנים, והמשפחה נקלטת במערך המשקי והחברתי בבני-דרור, כשהמשק משתחרר מחובות ויוצא מן הקשיים הכלכליים.
כל השנים חיפשה רינה לעצמה עבודה או תפקיד - בעלי ייחוד; כדי לספק את עצמה ואת אישיותה ניסתה ללמוד מקצוע, עבדה ברפת כאחד החברים - ויעידו על כך עובדי הרפת, כי העבודה קשה ברפת.
לפני 19 שנים הצטרפה לצוות עובדי המוסד "נעורים" שליד תל-מונד.
תוך מספר שנים, תוך התמסרות לעבודה והשתלמויות שונות, הגיעה לדרגת מרכזת משמרת.
יחד עם יצחק, הבנים, הכלות והנכדים - נתנחם בעובדה שרינה ראתה בשנותיה האחרונות, מעט נחת כפיצוי על שנים קשות בתחילה. בכך נראה כולנו נחמה.
רינה הגיעה להישגים בעבודתה והצטיינה בה.
נזכור את רינה יחד עם כל משפחתה, חבריה ומכריה הרבים.
לעמוס, לבנים, לכלות ולנכדים - נאמר כולנו יחד; נזכור את רינה במיטבה.
יהא זכרה ברוך!
אסף דובנוב.

-

משפחת אלמוזלינוס עברה לגור על-ידי, כמעט שלא הכרתי את רינה.
במשך הזמן, הכרנו יותר טוב והתידדנו.
מתחילה בלטו אצלה כמה תכונות; טוב-לב, נכונות לעזור, נדיבות בלי חשבונות קטנוניים, חריצות ואחריות.
חביבה היתה ונעים היה לשהות במחיצתה; קיבלה את הכל ברוח טובה ולא נטרה איבה.
מעט מאוד ראיתי אותה מרוגזת.
בשנים האחרונות, כשכבר היתה עסוקה בעבודתה, נפגשנו פחות. אבל מכל פגישה איתה נהניתי מאוד; היתה נכנסת אלי עם קפה "בוץ" וסיגריה, שוחחנו וצחקנו הרבה, היינו גם נפגשות בחצר ומדברות על טיפול בפרחים וצמחים שהיא כה אהבה וטיפלה. לראות את המרפסת שלה בזמן הפרידה - היה תענוג. כל פעם שאני יוצאת מהבית, אני מסתכלת למגרש שממול, לראות את רינה מטפלת ומשקה.
לצערי הרב, יותר כבר לא אראה אותה.
היא תחסר לי מאוד. תמיד אזכור אותה לטובה. יהי זיכרה ברוך.
שכנתה - זהבה ברגר

-

לזכר רינה היקרה
קשה לכתוב על דינה שאיננו, עוד יותר קשה להגיע לעבודה ולא לראות את דינה, או לשמוע את קולה השלו אומר: בוקר טוב, שלום, לילה טוב...
אך ככל שעוברים הימים, והמציאות מחייבת אותך לדעת שרינה לא תחזור - קשה יותר.
אנו זוכרות רינה שאינה כועסת, רינה שתמיד סולחת ושבעיה גדולה שנראית לנו - אצלה בכלל אינה קיימת, ובשקט האופייני לה, מסדרת את הענינים.
רינה, תחסרי לנו, למטפלות ולמטפלים,
אך בליבנו, נזכיר אותך לעולמים.
-

כשנודע לנו על מחלתה הממארת של רינה, היינו המומים ומאובנים לשמע בשורת איוב זו. דמות מלבבת ומקסימה, שהשרתה אווירה של קסם ורוגע.
רינה היתה דמות גבוהה ורזה, אישה שתמיד אהבו אותה. רבים, רבים הלכו לבקרה בהיוודע אודות מחלתה. הכל כדי להספיק לראותה בימיה הטובים, במטרה לנחמה ולעודדה, ולהנעים את חודשיה האחרונים - מצאוה מחייכת ומשלימה עם גורלה המר.
אישה חזקה ואמיצה ברוחה, שידעה את רצונה ושאין תרופה למחלתה.
במקום להמשיך את חייה בסבל והקרנות - ביקשה למות משלווה וללא יסורים, כי ידיעה שהמחלה גברה עליה ואין להשיב מלחמה שערה.
מידי יום דיברו עליה, כיצד גוועת היא אל מול עינינו, התייסרנו והשתתפנו במכאוביה.
כשהתבשרנו על מותה של רינה, אבל כבד ירד במוסד; אף חניכים פרצו בבכי, על שרינה שהיתה חלק מנוף המוסד - נעלמה ואיננה. דמותה תהיה חרותה תמיד בתוכנו ולא נשכח אותה לעולם.

שרה וימן
בשם ביתן "ורד"

-

בשלושת החודשים האחרונים לעבודתה, רינה הרגישה לא טוב; ובכל יום שהגיעה לעבודה, ולמרות שמצבה הבריאותי נראה מתדרדר - רינה נשארה עם אותה שלווה, כאילו לא בה מדובר.
מצאתי צורך בכל פעם, להזכיר ולהאיץ בה לגשת לרופא, לבדוק מה קורה איתה...
אך רינה בביטול, היתה אומרת לי: "הייתי!, יש לי טיפול רפואי" - ומה ניתן כבר לעשות?
בחודש האחרון לעבודתה, רינה נראתה כבר חלשה מהרגיל, רגליה לא נשארה כבעבר, אך התעקשה, למרות זאת, להשאר בעבודה ולצאת לחופשה רק לפי התוכנית שהתוותה לעצמה.
האם רינה ידעה שעבורה לצאת ממסגרת העבודה, היא ללא היכולת חזרה?
לכתוב על רינה בלשון העבר - זה קשה.
אני יושבת ונדמה שהנה, בכל רגע רינה מגיעה לעבודה, לבושה כהרגלה בקפידה. בכל תקופת עבודתי עם רינה, יכולתי להיות בהחלט רגועה ושקטה; ידעתי שרינה, לעבודה מגיעה, ויהי מה.
התמדתה בעבודה - זהו אחד הדברים, שקשה יהיה לשכוח.
לצערי, רינה היתה בהחלט דוגמא לשאר העובדים; כאשר היה צורך לבקש ממישהו להשאר משמרת נוספת, ידעתי שלפנות אל רינה זה מיותר; היא תמיד הקדימה אותי ואמרה: "אני משארת!..."
רינה, את תחסרי לי מאוד, ואותך אזכור לטוב.
יהי זכרך ברוך.
זיוה

-

לזיכרך, רינה יקרה!
הכל התחיל בחופשת מחלה. כאשר שאלתי את תיקי אלמוג לשלומך, היא רמזה שאת מוזמנת לבדיקה ויש חשד למחלה קשה. קיבלתי את זה מאוד מאוד קשה, איך יתכן? כך, הפתאומיות?
צילצלתי אליך והצעתי כל עזרה אפשרית. היה קשה להאמין שאין בעצם מה לעזור; אמרת "תודה" ובפשטות הוספת: "אגי, אין מה לעשות, זה מה שיש ואני אתמודד עם זה".
אז מה עם הטיפולים? שאלתי. ואת ענית: "אני לא שפן ניסיון של הרופאים. אני אמות כבן-אדם"
החלטה קשה ואמיצה.
אזכרך כחברה טובה, מתחשבת ועוזרת בבעיות האישיות שלי, במחלה חשוכת המרפא של אימי ז"ל,
שעברתי והתייעצתי איתך בכל אחד משלבי המחלה במשך ארבע שנים. הימים עברו, שבוע ועוד שבוע, הקשר דרך הביקורים והטלפונים.
הביקור הראשון אצלך היה כרוך בסבל, כי מצבי היה קשה מאוד; בלילות בעיקר, בימים חשבתי מה עובר עליך ומה את חושבת? האם הסבל קשה ? איך לאמר זאת? הגעתי אליך עצובה מאוד וכואבת את כאב הפרידה. והנה, לאחר גמר הביקור, יצאתי ממך חזקה מאוד.
אז מה קרה? בעצם מי שנתן לי כח להמשיך - זאת היית את.
את ידעת מתי ואיך לדבר איתי, דאגת שלא יהיה לי קשה, בטלפון היינו מדברות על הכל, שאלת על כולנו וידעת כל דבר.
תיכננתי את ביקורי אצלך בימים שטופי שמש, כי חשבתי שאקח אותך לטייל ברכב, נוכל לאכול דברים טובים בעיר ואחזיר אותך - אך חלום זה התנפץ!
אמרת לי אז: "אגי, אינני יכולה לקום, קשה לי, תודה", ואז קיבלתי את המציאות הקשה שבעצם עדיין לא השלמתי איתה, והבנתי שמצב בריאותך קשה.
תיכננו לפני חודש, להפגש בעיר ולטייל, אך עומס העבודה ובעיות היום-יום מנעו זאת מאיתנו. עכשיו זה מאוחר.
בסך הכל, מה ביקשנו מאלוהים; לטייל ביחד, להנות מיום שטוף שמש, דבר שאנו לא מעריכים ומנצלים מספיק בימים שאנו בריאים...
היום אני יודעת שהביקורים אצלך עודדו אותי. ראיתי את משפחתך אשר תמכה ואוהבת אותך מאוד.
גם אני וחבריך לעבודה, לא נשכחך. איך אפשר? דמותך וקולך לא נמוגו מאיתנו.
כך נפרדתי ממך ביום שגם השמיים בכו יותר מתמיד.
זיכרך לא ימוש מליבי לעד.

אגי תמיר

-

לזכרה של רינה
זכורה העבודה איתך בתקופת מלחמת-המפרץ, כשהיינו צריכות לצאת לסיור בביתנים, בלילות הקרים, תמיד דאגת לי לא לצאת. התחשבת באחרים ולא בעצמך.
הגעת לכל קריאת עזרה וידעת להשרות רגיעה. תמיד היתה ביננו הבנה ובלי סודות בביקורי הראשון בבית-החולים, ידעתי בעצם ממה את סובלת.
וכשראיתי את חיוכך, היה קשה לי לדבר על המחלה, ואת סיפרת ממה את סובלת, כאילו ידעת מראש, והרופאים לך לא חידשו דבר.
בתקופת סיבלך נראית כלפי חוץ שליווה, והרגעת את הסובבים אותך - כאילו לא בך מדובר.
ביום 30.12.91 הרגשתי צורך להתקשר אליך ולשאול לשלומך. אך פחדתי מעצם השאלה.
תמיד ביקשתי ממך לספר מה קורה ואם את זקוקה לעזרה. באותה שיחה איחלת לי מזל-טוב לנישואי ביתי, ובקשר לעזרה, השבת: "אני מבטיחה לך שאחרי החתונה, אבקש את עזרתך, מכיוון שממך אני אוכל לבקש עזרה בלי בושה".
לצערי הרב, לא הספקתי לתת לך עזרה ואף לא ללוות אותך בדרכך האחרונה - איתך הסליחה
והמחילה.
שתהיה מנוחתך עדן.
מלכה דורני

-

רינה
אותך לקח האל אל מרומי שמיים
לשמור ולרכז על כל הנשמות
כפי ששמרת עלינו העובדים והחניכים
תמיד הצעת את עזרתך
ולו במילה טובה ובחיוכך.
כשחלית והיית במצב קשה,
היה לנו קשה מאוד לעקל.
ליבנו כאב, אך אין בכוחנו לתת עזרה
ואילו את הקרנת כח ושלווה
כאילו לא בו מדובר.
במשרד אנו חשים בחסרונך יום-יום
בריח הבושם הנודף ממך וממלבושך
שנבחר בטוב טעם, המראה אישה אצילת נפש.
עבדת ימים כלילות, ומלאת מקומם של כל הנעדרות.
אך כולנו יודעים שהאל חזק מאיתנו,
בך רצה, נשמה טובה, ואת אפילו לא נאבקת.
ביום מותך השמים בכו ללא הפסקה
והיה קשה להפרד מהאישה החזקה.
סגרת את שנת 1991 ופתחת לנו תקוה לשנה חדשה.
זיכרונך ישאר בליבנו לעד.
יהי זכרך ברוך.
פקידות המשרד "חברת - נעורים"