ראובן (וולי) וילהיים (בהמשך - נוה) נולד ב28/11/1922 בוינה,  בירת אוסטריה. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון והחינוך הציוני בו גדל הוא  החליט לעלות לישראל, הוא יצא מוינה ברכבת לאיטליה, ומשם באוניה שעגנה בנמל  תל אביב באפריל 1939.

חוה נוה לבית מונדרשטיין נולדה ב12/12/1923 בברסלאו,  גרמניה. חוה עלתה לישראל באוגוסט 1939 בעקבות עליתו של היטלר לשלטון לא  היתה באפשרותה להמשיך בלימודיה והיא החליטה עם בני נוער נוספים להצטרף  להכשרה ולעלות לישראל. על אדמת הארץ דרכה שבועיים טרם המלחמה בעלייה לגאלית (תקופה ב' של ההעפלה הלא חוקית בשלטון המנדט הבריטי).

עם הגיעה השתלבה בקיבוץ איילת השחר שם הזמן התחלק לחצי יום עבודה וחצי יום לימודים.

ראובן בתקופה זו (1939-1941) שהה במושב תל עדשים,  וחוה בשנת 1941 עברה חוה לפלוגת עבודה גלילית ליד נס ציונה, שם עבדה  בעבודות חוץ שונות: בסלילת כביש בין תל חנן לעיינות, בתחנת נסינות ברחובות  ובקיבוץ גבעת ברנר. בזמן זה 'בילה' ראובן שנה בקבוצת משמרות. ובשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי. לאחר שהות של שנתיים חוה החליטה לעלות לקיבוץ מנרה - אז ישוב מבודד בגליל העליון. 9 חברים היו אז, והיא הבחורה היחידה. התנאים קשים, ללא מים וחשמל ומרוחק מכל ישוב יהודי אחר.

בזמן  זה ראובן למד ראובן הנדסת מכונות ושירת כמכונאי רכב, והיה חלק ממחתרת  להברחה ורכש. כבר משנת 1943 החלו קבוצת החיילים אליה השתייך ראובן לאסוף  כסף ממשכורתם הצבאי ולתכנן התיישבות. לדברי ראובן - עברו במושב עובדים  ובקבוצת משמרות קבע את דרכו למושב שיתופי. בדיונים בעתיד ובצורת ההתישבות  היחידה קבעה קביעה "טכנית", מושב שיתופי חרושתי. מיד עם שיחרורו עלה על  הקרקע. 4 חודשים עם הקמת בני דרור הגיעה חוה לישוב החדש. "עזבתי את הקיבוץ  וחיפשתי מקום שיתופי, בין מושב לקיבוץ, ולא את חיי העיר.  הראשונים רק  השתחררו מהצבא הבריטי וחזרו ארצה והחליטו להקים מושב שיתופי". בין חוה לראובן המשוחרר הטרי התפתחה ידידות כעבור מספר חודשים החליטו על חתונה.

בהתיישבות החדשה היא החלה בתור אחראית במטבח והמשיכה לחקלאות ועבודות שונות כולל עבודות חוץ בתל מונד.

אלו הם חיי, סיפורה של חווה נווה.

מגישה: קרן נהב

נולדה ב12.12 

בת 96 בעת הראיון, אלמנה + 3. ניצה, מיכה ואלון.
נולדתי בברסלאו, שהייתה שייכת לגרמניה לפני המלחמה וכיום שייכת לפולין.
כשהייתי בת 6 עברתי מברסלאו לברלין יחד עם הוריי. אבא פתח חנות לבגדי עור  ואמא עבדה בחנות אוכל, שם אכלו תלמידים שלמדו בבתי ספר בסביבה ובערבים היו  הופעות.
בחודש יולי הגיעו קבוצה של אקרובטים להופעה ומיד אחריהם עלה היטלר לנאום.  אחרי הנאום הנורא הרבה צעירים פנו לעליית הנוער בכדי לזרז את אישורי העלייה  לישראל – סרטיפיקט. כך גם אני.

אבא  שלי קיבל הודעה לצאת יחד עם עוד כמה אנשים וכך קרה. אבא שלי הלך ולא ידענו  לאן ולכמה זמן. לימים גילינו שהוא הסתתר במשך 5 שנים ביערות בצרפת יחד עם  יהודים נוספים.

כאשר נפרדתי מאמא שלי לא ידעתי שזו הפרידה האחרונה ולא אראה אותה עוד לעולם.

הדרך  לארץ אבותינו לקחה מספר ימים ועשיתי אותה לבדי, הייתי בת 16 בלבד. בהגעה  פגשנו מספר מדריכים שאמרו לנו שנלך יחד איתם לקיבוץ איילת השחר, שם נלמד  חצי יום ובחצי השני של היום נעבוד. בכל בוקר ריססנו את הפירות, עבדנו  במחלבה בקיבוץ ובעוד תחומים חקלאיים. לקחו אותנו לטיולים נפלאים בכדי שנכיר  את הארץ הנפלאה הזו. כל מה שהסבירו והראו לנו לא הספיק בכדי לתאר את היופי  הזה . בקיבוץ הייתי שנתיים ואז נודע לנו שנפתח קיבוץ חדש בצפון "קיבוץ  מנרה". נבחרו שלושה בחורים לצורך הקמת הקיבוץ ובחורה אחת להכנת אוכל וסדר.  אני נבחרתי להיות הבחורה הראשונה. הגענו לכפר גלעדי, לא הייתה תחבורה  מסודרת ולכן היינו צריכים לעלות ברגל במשך שעתיים והוסיפו לנו 2 פרדות.  העלייה הקשה ביותר. במהלך העלייה התחיל לרדת גשם שהפך את האדמה לבוץ.  הפרדות לא הצליחו להחזיק מעמד עם כל הציוד ששמנו עליהם לכן עשינו חלוקה  מחדש של הציוד והמשכנו בעלייה לכיוון הקיבוץ.

הלילה  ירד והחל להיות קר ורוח נשבה בחוזקה. עברנו ליד אזור דיור של ערבים. הם  סיפרו לנו שבעוד חצי שעה נגיע למנרה. המשכנו ללכת וראינו אור חלוש וקטן שם  פגשנו שני אנשי צבא והם אמרו לנו שהם שומרים על המקום. למעשה לא היה על מה  לשמור משום שלא היה שם שום דבר. התחיל לרדת גשם ואת מי הגשמים שמרו לצורך  שטיפת פנים וצחצוח שיניים. מקלחת לא הייתה.

לפתע  ראינו ביתן קטן, החלטנו שהביתן ישמש אותנו לחדר אוכל ובישול. המשכנו לחפש  מקום לינה ומצאנו מקום קטן שנעזב לפני שנים רבות והוא אינו ראוי לשינה.  הבחורים מצאו עבורי שק שינה ישן חצי קרוע. במקביל הגיעה סופת שלגים שהעיפה  את כל מה שהיה ויחד איתה גם את שתי הפרדות שברחו לנו. לא רחוק משם גילינו  דבר מיוחד. מחקר של ירקות,, לשמחתנו יכולנו לקנות מהם ומהירקות בישלתי מרק  על פרימוס שהבאנו איתנו. בכפר גלעדי כעסו עלינו משום שקנינו את הירקות אצל  ערבים. לצערנו לא הייתה ברירה אחרת. בשבת הראשונה הגיעו מבקרים מהארץ ורצו  לראות את הקיבוץ החדש. כולם התפלאו מהנוף והפרחים. בחג החנוכה שמנו מקלות  ומהם הקמנו חנוכייה גדולה.

יום  אחד החלטתי אני לקחת את הכביסה של כולם ולרדת למטה לכפר גלעדי למכבסה יחד  עם חמור שמצאנו. לא פחדתי וכולם הופתעו. ירדתי לכפר גלעדי ומסרתי את  הכביסה. לפתע הרמתי את ראשי וראיתי מבנה המשמש כמקלחת לנשים. הבחורות  מהקיבוץ צעקו "הנה הבחורה ממנרה הגיעה להתקלח. תעשו לה מקום". לא התקלחתי  תקופה ארוכה ואני הייתי מאושרת. בכפר גלעדי עוד לא היו מדרכות, החל לרדת  גשם והאדמה שוב הפכה לבוץ. אני יוצאת מהקלחת עם חיוך מאוזן לאוזן וטראח.  נופלת לתוך הבוץ. כל הבחורות ראו והביאו לי בגדים יבשים וחדשים. הודיתי  להם, לקחתי את הכביסה המוכנה ועליתי חזרה למנרה.

היינו  די הרבה זמן לבד ועת עת הגיעו עוד אנשים. עם הזמן בנו ביתנים וחדר אוכל  גדול וגם התחילו לעבד את האדמה שקודם לא יכלו משום שהיית האדמה שחורה שלא  ניתן לעבד אותה. לאט לאט הקיבוץ קיבל צורה והתקדם. החלטתי לעזוב את מנרה  משום ששמעתי על מקום שנפתח בשרון של חיילים משוחררים וATS בנות שהתנדבו  בצבא ולמקום קוראים בני דרור.

שם  הכרתי את בעלי שהיה משוחרר מהצבא והתפתחה בנינו ידידות. כעבור מספר חודשים  החלטנו שאנחנו מתחתנים. קיבלנו אוהל גדול וערב אחד שמענו יריות. חשבו  שאנחנו מחנה צבאי וכדור ירי אחד חדר אל האוהל שלנו. למזלנו לא קרה לנו  כלום. במקביל החלו לבנות את הבתים של בני דרור.

עם  סיום הבנייה נכנסו לבית חדש וזמן קצר לאחר מכן נולדה ביתנו הבכורה ניצה.  כעבור מספר שנים שאר בנינו מיכה ואלון. הילדים גדלו ויצאו מהבית. החלטתי  שאני אתחיל לעסוק בהתנדבויות.

מלחמת  יום הכיפורים הייתה אחת המלחמות הקשות ביותר. נשארו הרבה קורבנות והרבה  משפחות שכולות. החליטו להקים קבוצה של מתנדבות שיצרו קשר עם המשפחות באופן  תמידי. לא ידעתי אם אני מסוגלת או אם אני מתאימה וחברתי אמרה לי "שאני אהיה  בדיוק במקום הנכון". פעם בשבוע היה ביקור קבוע אצל משפחה ובנוסף ימי הזכרה  וחגים. המפגש עם המשפחות היה מאוד מיוחד ומשמעותי. ההגעה גרמה למשפחות  הרבה נחת וזה היה חשוב בשבילם. נהגתי לבקר לעיתים קרובות.

בנוסף  עבדתי בצומת רעננה בהכנת סנוויצ'ים ושתייה קלה לחיילים שעברו בדרך.  החיילים כל כך שמחו. התנדבתי גם בסריגת כובעים לחיילים לחורף. מחנה צבאי  פנה אל בני דרור אם אנחנו יכולים לעזור בשעת חירום וכמובן שעזרנו והיינו  נוסעים פעמיים בשבוע. היה חוסר בכוח אדם והלכתי לעבוד בבית חולים מאיר. שם  עבדתי במשך שנתיים ועזרתי בכל דרך שיכולתי. נאלצתי להפסיק לעבוד בבית  החולים לאחר שנפלתי והפציעה מנעה ממני את המשך העבודה.
שמענו שמקימים מקום לגיל השלישי צמוד לבני דרור ומאוד התלהבנו ממנו. המקום  מאורגן ומלא בחוגים. יש כאן מרפאה מסודרת ופארק המנוצל היטב עם במה להופעות  ועוד. עד היום אני הולכת לחוג אחד שנקרא "מכללה" ובו מרצים מכל הארץ  מגיעים ומעבירים לנו הרצאה בתחומם.
בכל יום שישי כל הילדים מגיעים לבקר אותי וזו השמחה שלי. זו הרגשה נפלאה.
בעלי נפטר לפני 5 שנים באופן פתאומי. כיום אני חיה בדיור מוגן בבני דרור יחד עם מטפלת צמודה שעוזרת לי בכל דבר. מדי שבוע  ילדיי ונכדיי נוהגים לבוא לבקר אותי ואלו הם רגעים שאני מחכה עבורם בקוצר  רוח. ביום יום אני נוהגת להיות עסוקה ולפעמים מצטרפת לחוגים הנמצאים כאן  בכפר.

חלק ב'- שאלה תשובה.
ש': מה הוא זיכרון הילדות החזק ביותר שזכור לך?
ת': הילדות בברלין לא דומה לילדות בארץ. כאן יש גנים ובתי ספר ומורות שמלמדות  את הילדים מה מותר ומה אסור. בברלין סגרו את בתי הספר והגנים היהודיים ולא  באמת התחנכנו בצורה פורמאלית. בתי ניצה היא גננת בגן ילדים. היא מספרת לי  על מגוון של פעילות שהיא מכינה לילדים מציורים על מבנה הגן ועד פעילויות  בנושאיי חיים ותרבות ואני פשוט מתמלאת גאווה. זה כל כך יפה וחשוב לעשות זאת  בצורה הנכונה וצר לי שלא זכיתי לחוות חוויה כזו.

ש': מה עשיתם בקיבוץ איילת השחר?
ת': כשהגענו לארץ מולדתנו, התרגשנו כל כך. לא היה לנו אכפת מה נעשה, העיקר  שהגענו. לקחו אותנו לקיבוץ ושם בילינו את זמננו בעבודה ולימודים. חצי מהיום  למדנו עברית וחשבון וכו' ובחצי השני עבדנו בכל מה שהיה צריך לעזור במשק  החקלאי של הקיבוץ. אני התלהבתי כל כך מכל דבר שאמרו לנו לעשות. כל כך שמחתי  להיות כאן. התרגשתי מהנוף היפיפייה, מהאנשים. אף אחד לא הצליח להכין אותי  ליופי שבמולדתנו.

ש': ספרי לי על הורייך
ת': בסיום המלחמה פניתי ל"יד ושם" בכדי לבדוק מי שרד וכך נודע לי שאבא שרד  ואמי נספתה. אמי עברה במספר מחנות בין היתר גם באושוויץ, אמי ידעה לבשל  מאוד טוב וזה היה תפקידה. היא הייתה מבשלת לקצינים וכך הצליחה בסוף יום  עבודה להבריח כמה קליפות של תפוחי אדמה ולהביא קצת לשותפות שלה בביתן. יום  אחד היא נתפסה ונענשה. אמי הייתה אישה נפלאה, כל מי שהכיר אותה התאהב. אישה  טובת לב וכולם אהבו אותה. תמיד היה לי כואב שהיא לא הכירה את הנכדים  והמשפחה המופלאה שהקמנו כאן בארץ. כשאבי הגיע ארצה אני הייתי כבר אמא לשני  ילדים בארץ ישראל! קשה לתאר את רמת ההתרגשות במפגש הראשון עם אבי, בעצם  האיחוד בנינו. אבא הגיע עם אונייה, הוא עמד על הסיפון ואני עמדתי ובכיתי  בלי הפסקה יחד עם בעלי. אבא שלי אומר שהוא זיהה אותי מיד למרות שלא ראה  אותי מספר רב של שנים. לאחר המלחמה אבי רצה לחיות בפריז ונאלצתי לשכנע אותו  לעלות לארץ. כאשר אבי הגיע ארצה זוהי הייתה תקופה מתוחה מבחינה ביטחונית  בארצנו ומשום כך בעלי הציע לאבי לנסוע לפריז ולחזור כאשר הרוחות יירגעו.  אבי השיב לו " מה פתאום.. עד שהגעתי לפלסטינה, אני נשאר פה!".

ש': ספרי לי על הימים בהם התנדבת עם משפחות שכולות
ת': לצערנו,  לאחר מלחמת יום הכיפורים ספגנו אבדות כבדות במדינתנו. פנו אלי במטרה ללוות  משפחות שכולות ולהיות עימם. שמחתי לעשות זאת ושיבצו לי משפחה שגרה לא  רחוק. מאוד התרגשתי לפגוש את המשפחה, ידעתי שזו סיטואציה לא קלה ועלי להיות  מאוד רגישה. לשמחתי הקשר בין המשפחה השכולה וביני היה כמו כפפה ליד. יצרנו  קשר שהוא מעבר למפגש התנדבותי. הייתי מגיעה מדי שבוע לפגוש את המשפחה  ובנוסף הייתי מגיעה בחגים ומועדים חשובים. המפגשים עם המשפחה היו עוברים כל  כך מהר, הרגשתי שבעלי מסיעה אותי אל המשפחה השכולה והזמן טס ופתאום עוברות  להן שעתיים והוא בא לאסוף אותי בחזרה. זה היה כל כך מצחיק.. כולנו הרגשנו  איך הזמן טס.

​

ש': נשאר לך משפחה באירופה?
ת': כן!  דוד שלי, אח של אמא ושתי אחיות גרו באושווינשין, סמוך לאוושויץ. ביום שבו  הגרמנים באו להקים את מחנה אושוויץ דוד שלי יחד עם שני בניו הקטנים ואשתו  ברחו משם. הם הצליחו להגיע לרוסיה ולהשתקם שם, הילדים נכנסו למערכת החינוך  ובאיזשהו שלב הם עלו לארץ והגיעו לחדרה. כשהם עלו לארץ נפגשנו וזה היה מאוד  מרגש. גם היום אנחנו בקשר טלפוני. תמיד ראיתי את דוד שלי כגיבור בזכות  שברח כשראה את הקמת מחנה ההשמדה אושוויץ מול עיניו.

​

ש': חזרת לגרמניה?
ת': בטח!  הזמינו אותי יחד עם עוד 200 אנשים מהארץ שחלקם נולדו וחלקם חיו בברלין  ושרדו את תקופה השואה. זה היה בקיץ ומאוד רציתי להראות לזוג שטייל איתנו את  בית הספר היהודי שבו למדתי ולשמחתי המבנה לא נפגע בזמן המלחמה. הגענו לשם  ובכניסה עמד שומר. השומר אסר עלינו להיכנס, הוא אמר שהוא מתנצל אך אין לו  אישור להכניס זרים. כיום, המבנה משמש כבית ספר לנערים. אני זוכרת שבכל קומה  היה פסל של מישהו חשוב והיה אולם גדול ומכובד. יש לי זכרונות מאוד טובים  מבית הספר הזה אך לצערי לא ניתנה לי האפשרות להיכנס לראות אותו שוב מבפנים.

ש': טיפ לחיים?
ת': הטיפ  לחיים שאני יכולה לאחל לך הוא שכשתגיעי לגיל השלישי אני ממליצה לך לעבור  לדיור מוגן כמו פה בבני דרור. זו אחת ההחלטות הנבונות שביצעתי. לקח לי זמן  להתרגל לרעיון אבל בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה. יש כאן חוגים והמון חברים,  מערכת בריאות שלמה, כולם מאוד נחמדים וזה פשוט נהדר לחיות כאן. כיום יש לי  מטפלת ואני מוקירה לה תודה. היא נאלצה לעזוב את משפחתה בכדי להגיע לכאן  ולהרוויח כסף והיא עושה זאת במסירות רבה. מידי יום היא עושה לי בדיקה  רפואית ומתייחסת אלי בעדינות ובכבוד.

סיכום:
המפגש עם חווה היה מאוד משמעותי עבורי. נפגשתי עם אישה מבוגרת שלא הכרתי  לפני כן ודרך סיפור החיים שלה למדתי המון על שמחת חיים ועל קבלת החלטות  משמעותיות בחיינו, על פשטות, אהבת המולדת, גבורה ועוד המון.

ראובן במהלך השנים עבד כטרקטוריסט, במוסך עבד עד שהגיע לניהולו, בין השאר היה נהג ונסגר, מרכז המשק וחבר במזכירות.

אחרי מלחמת יום הכיפורים החלה חוה להתנדב עבור משפחות שכולות מטעם משרד הביטחון, ובבית חולים מאיר התנדבה פעמיים בשבוע במרפאת חוץ.

בסביבות  גיל 40 למד ראובן הנדסת חשמל בטכניון והוסמך כהנדסאי חשמל. הוא החל לעבוד  בארגון עובדי המים כמנהל מדור משאבות, שם לימד וחנך עשרות בתחום המים  והשאיבה. הוא פרש בגיל 2012.

לחוה וראובן שלוש ילדים: ניצה ובתה דנה, מיכה ונורית עם שני ילדים, נדב ונועה, אלון ותמי הורים לאופיר ונועם.