יונתן מרגלית ז"ל

לזכרו (הוקרא ביום הקבורה).
במעמד כואב זה, אנו נפרדים ממך יונתן.
ימים רבים, ליווינו בחרדה את מהלך מחלתך, את סיבלך. שידעה עליות ומורדות.
שמחנו לראותך בבית, וקיווינו שהצלחת להתגבר על הגרוע מכל, קיווינו לשוא.
יונתן נולד ב 1927 לאסתר ואפרים מרגלית, ממייסדי מושב חרות. צמח והתחנך בגוש תל-מונד, שהחל להתארגן בשנות השלושים, עד אשר עבר ל"מקוה-ישראל", ללימודי החקלאות. ימי המאבק ומלחמת השיחרור.
יונתן מתגייס לפלי"ם. בהמשך שירת בגדוד הרביעי של הפלמ"ח והשתתף בקרבות באיזור ירושלים, שם פוגש את רעייתו לעתיד, את נאוה, חניכת השומר הצעיר.
כפשרה בין הקיבוץ והמושב, מחליט הזוג הצעיר להתיישב, בשנות ה-50 בבני- דרור.
היה נציג בולט של "ענף הטרקטורים" שנתן שירות מכאני לכל הענפים.
השתתף בהקמת ענן הוורדים, אז חדש בארץ, ולבסוף, עד העת האחרונה, עבד בענף הלול.
יונתן שייך לדור הבנים, אשר הגישו לנו את המדינה על מגש הכסף, בעול ובמשימות בטחון המדינה, לאורך כל השנים; מוכנים תמיד לכל קריאה.
בתום מלחמת ששת הימים, נענה לבקשה לשרת בצבא הקבע, שנתיים במרחב שלמה, שלוש שנים ביהודה ושומרון כקמ"ן חטיבתי, בהצלחה רבה.
בתום התקופה, נראה היה שיכול לחזור הביתה ולפרוש מתפקידו האחראי והקשה, והנה הכהו אסון נורא.
עופר, הבן נפל בשירותו בצבא, באורח טראגי. משאיר ביגונם הורים שכולים, אלמנה צעירה ותינוק. את הצער והכאב נשא יונתן כל ימיו.
יונתן ניחן בתום נעורים, חביב ואהוב על כל מי שהכיר אותו.
כאשר החלו הצרות, עשה מאמצים רבים, למרות הסבל הרב שלא להנתק מהסביבה, וממקום העבודה.
כוחותיו לא עמדו לו.
הנה אנו עומדים לפני הארון, עצובים וחפויי ראש, על אי-הצדק המשווע, להסתלק כך בטרם עת.
אין ניחומים לרעייתך נאוה, לבנות, למשפחה ולחבריו במשק.
יהי זכרך ברוך.

יעקב מאור

-

לראשונה יצא לי לעבוד עם יונתן בענן הטרקטורים, בחריש וזריעה, באיזור מושב פטיש, בכביש הרעב.
אני הייתי טרקטוריסט חדש ומועמד של כמה חודשים במשק, ואילו הוא, בן מושב, חניך "מקוה ישראל" וטרקטוריסט מילדות.
- כבר אז, הרגשתי שהוא אדם מיוחד, היה בו משהו בחזותו ובאישיותו, משהו שקירב אליו את הסובבים אותו.
איש חברה ונעים לשיחה, הוא ייצג את ארץ ישראל היפה, באהבתו, מסירותו ושירותו למען העם והארץ, החל מתקופת הפלמ"ח, פלי"ם, צבא הקבע, שליחותו בשירות המודיעין ועד לשירותו בשטחים המשוחררים.
היו לו חיים מלאי פעילות ותוכניות רבות לעתיד, שהגורל המר קטעם.
לאחר שירותיו הצבאיים, השתחרר וחזר למשק, אך בגלל בעיות-גב - לא חזר לענף הטרקטורים.
בענף הלול היה צורך בחבר נוסף, והצטרף אלי.
כך זכיתי לשותף מלא באחריות וניהול הענף למשך 13 שנים.
הוא מצא עניין בעוד ענף - בעלי חיים והיה לו סיפוק בעבודה.
אופיו ומסירותו, התאימו לעבודה עם בעלי-חיים, כי תמיד עשה עבודתו בשלימות חזר ובדק הכל שוב ושוב.
כל חידוש ושיכלול שהכנסנו בלול, גרם לו לחזור ולהדגיש את חשיבות העניין לטובת העופות.
יונתן התברך בזיכרון טוב, ותמיד סיפר את קורותיו מתקופות שונות בחייו, הוא זכר כל פרט וכל ארוע שלו או של החברים והמכרים הרבים שהיו לו.
לעבוד איתו היה ממש תענוג, הוא חסר לי וחסר לכולנו.
זכרו לא ימוש מקירבנו. יהי זכרו ברוך.

אברהם גרעיני

-

יונתן - שכן הטוב. כמעט כל יום ראיתי אותו. עובר לביתו בהפסקה לארוחת הבוקר, או בגמר עבודתו.
בשבתות או בחגים, ראיתי את יונתן מכסח את הדשא, מטפל בעצים או יושב בחצר שקוע בשיחה עם חבריו, כי רבים היו. וככה זה היה עשרות בשנים. כשנפגשנו פנים אל פנים, היה אומר שלום באדיבות ובחיוך על השפתיים.
היו לו שורשים טובים ליונתן, הרי הכרנו את הוריו, במקרה זה "התפוח נפל לא רחוק מהעץ", גם אימו וגם אביו היו ידועים פה בגוש, כאנשים משכילים, תורמים לחברה, מטורים להפקיד, והעיקר - מסורים למולדתנו.
יונתן היה נעים הליכות, עדין נפש ותמיד במצב-רוח מאוזן.
השיפוט שלו לגני כל מיני מאורעות בחיים היה מחושב, רציונלי ובפרופורציה נכונה.
כאיש צבא, לא היה בכלל כריזמטי, היה לו קסם אישי שמשך אליו אנשים אשר היו מוכנים ללכת אחריו בעיניים סגורות. בהתנהגותו היווה דוגמה אישית של אחריות, יושר ומסירות למולדו.

והרי אין דבר חשוב יותר בכל שטחי החיים, זולת הדוגמה האישית.

מראהו החיצוני של יונתן היה של איש מצפון אירופה: שיער בלונדי ועיניים כחולות, בנפשו - היה יהודי חם, טוב לב וחביב. בהיותו צבר ופלמ"חניק טימל בשבילו הדבר בטיפוס יהודי במובן החיובי ביותר.
בתור חבר משק, היה לו יחס אדיב לכל אחד ואחד. היה מוכן תמיד להושיט יד לעזרה.

לא אשכח איך שהוא ונאווה - תבדל לחיים ארוכים - באו לעזרתי בשעה קשה ביותר בחיינו.

יונתן היה מסור למשפחתו בלב ובנפש. הוא היה מופת בדאגתו לנאוה, לילדים ולנכדים.

שניהם יצרו בית חם, שאליו יכלו לבוא להתייעץ, לבוא בימי משבר, ובימים שמחים.

לשניהם היתה הבנה לבעיות ילדיהם, ידעו להיות סובלניים ולקבל דיעות מנוגדות לשלהם.

בימים שהיה כבר חולה מאוד, התנהג יונתן כג'נטלמן, השתדל לא להכביד ותמיד קיווה לטוב.

יונתן יישאר חרוט בלבנו כאחד מל"ו צדיקים שעליהם נשען העולם כולו.
בלכתו מהעולם הזה, לקח איתו חלקים מחום לבבו של כל אחד מאיתנו. יונתן.



-רחל קובלסקי

-

אם תפתח הדלת, ויופיע על הסף - יהיה זה הדבר הטבעי והמובן ביותר - כך היה צריך להיות.
עוד יום עובר ועוד יום חולף ואין הלב מאמין.

העיניים מחפשות את הדמות הזקופה בצעדה המרושל. את החיוך הטוב מתחת לשפם.
היד מסרבת לכתוב, לא בזמן עבר. הן היה עוד עתיד, והיו תכניות, ובא הזמן לכמה הנאות קטנות מהחיים שלא פינקו. אחת מתכונות האופי הבולטות היא הסקרנות. הרצון להבין איך פועלים הדברים, מה מסתתר מאחרי הגלוי לעין.
אהבה גדולה לטיולים - בכל הזדמנות ולכל מקום בארץ, תוך לימוד מספרות ומפות על עבר והווה, טופוגרפיה והסטוריה - ידיעת הארץ בכל המובנים.
צילום - תחביב שמקדישים לו עיון ולימוד. איזו מצלמה תענה על מירב הדרישות. איזה צירוף של עדשות. באיזו זוית תצא התמונה בהירה ביותר. איזה סרט. איזו תאורה. וההנאה הגדולה כשזה מצליח. וההשוואות בין תמונות שונות שצולמו כך ואחרת - נופים, משפחה, ילדים.
הבית - אינו רק מקום מגורים. משפרים, מוסיפים, מתקנים. מצרפים לוח ללוח ומצפים קיר. וצובעים. והחיוך. הסיפוק שבהישג שהצליחו, שהביצוע ענה על הציפיות.
ועוד תחביב - היין. גפן מטפסת מעל לרוחבה שבחצר. לומד את הנושא, מתרוצץ, לחפש את שמרי התסיסה המתאימים, קונה ספר. וטעמו של היין מעשה ידיו - יש בו מטעם היין ומטעם ההישג ומטעם "במו ידי".
אהבת המוזיקה - אמיתית ופשוטה ולא מצטעצעת - לא "מבינות" ביצירות של מפורסמים למיניהם. (והנאה מיצירותיהם) השורשיות הצברית מוצאת שפה משותפת עם שורשיות של עמים רחוקים - השירה הרוסית, שירים יוניים, ספרדיים - תקליטים וקלטות של אלו מושמעים ונשמעים בהנאה רבה. ובענין המוזיקה - אוזן ירגישה לצלילים וצרימות - ושוב מעמיקים בנושא - איזה רמקולים, אין לכוון בדיוק את הבטיט וכיצד יהיה השילוב המושלם.
הטלויזיה - מענינת ומסקרנת בחידוש שבה, בצד הטכני. אנטנות ומגברים להשגת קליטה בהירה גם מתחנות רחוקות.
לא כל כך תוכנן של התוכניות אלא איכות הקליטה. רק אחר כך, כשהקליטה בהירה, אפשר לשבת, להתרווח ולצפות.
וזכרונות - על ימי הילדות במושב, תעלולים של נערים, הרכיבה לבית הספר על גבי החמור, בחולות.
וימי מקוה ישראל, והפלמ"ח, המפגש עם צורות החיים של הקיבוץ מעברות. וזכרונות רטובים מהפל"ים, ומלחמת השחרור.
כשרון לספר כך שהשומע מרגיש את החוויה. בעיות הבטחון של ישראל ממשיכות להעסיק, וזמן רב מוקדש לכך, בין במילואים, שליחות או קבע. ואם כי היה זה במסגרת התפקיד - אהבה לכל ואדי ונאת מדבר באיזור דרום סיני.
ואופטימיות. אהבת הבריות. זמינות ביחסים עם קרובים ורחוקים.
סרוב להכנע למגבלות הגופניות שכפתה המחלה. עם כל שינוי קל לטובה - התעקשות לחזור לעבודה, ולו חלקית.
ההשלמה עם ההכרח לשבת באפס מעשה.
בביקור בבית החולים שאל על הנעשה במשק וחדשות - סיפרתי לו על הטיול המיועד ל"קשישים" ברמת הגולן. עמד לפני טיפול רפואי קשה, ובחיוך כמתנצל אמר: "אני לא אשתתף בטיול הזה". שנינו לא השתתפנו בטיול...

-אלי רוזנפלד

-

אני באמת לא יודעת איך להתחיל לכתוב על יונתן, כי תמיד דברתי איתו... ופתאום אני מוצאת עצמי כותבת.
אבל בכל זאת, כנראה שיונתן כבר לא איתנו וזה קצת קשה לתאר, כי רק לא מזמן הוא היה כאן איתנו.
לפני פחות משנה כבר לא הרגיש טוב, אבל הוא נסע עם כולם לחתונה של אתי (חסון), וזו היתה נסיעה די קשה.
יונתן תמיד היה במצב רוח טוב, מלא תקוה. אפילו בשבת האחרונה שביקרנו אצלו בבית.
בשבילי, יונתן היה הדבר הראשון, היה בן גילי, כי הרי שנינו נולדנו באותה שנה.
יש לי זכרונות מאוד נעימים מהסיפורים שלו.
מיונתן קיבלתי בפעם הראשונה הסבר על מה זה נחל אכזב? ומה זה חורשה? -בישראל, שיש בה כמה עצים מסכנים בדרך מבאר שבע, שם עשינו ארוחת בוקר, ויונתן גם ניגן לנו (בגרמושקה), רצינו לרקוד קרקוביאק.
כן, הוא ונאוה רקדו ראשונים ואנחנו אחריהם.
זה הכל היה לא מזמן, אבא צעיר, סבא הכי צעיר...
כך אני תמיד אזכור אותו, יונתן גבוה עם שפם בלונדיני.


זהבה גרינברג

-

משפחה יקרה, ימים רבים רבים ראיתיכם במסדרונות בית-החולים לבד, ביחד, והשאלה והתקוה בעיניים - היחזיק?
היעבור את הטיפול? עוד תרופה ועוד טיפול - שביב תקוה נוטף... עוד יום ועוד יום, הנה יתחזק, יתאושש...
הזמן, עצור נא... אל נא... שיהיה אפילו חולה וחלש, רק אל תיקחנו. השאירהו עימנו!...
כך ביקשתם. ואנחנו אתכם קיווינו וביקשנו, כי איננו יודעים להתפלל...
הייתם מלאי אמונה ברופאים וברפואה ואמונתכם חיזקה את ידיהם.
ימים רבים ידענו שיונתן חולה מאוד, ראינו אותו הולך ונחלש. נוסע לבית- חולים לבדיקות וטיפולים ובשובו הביתה מנסה שוב ושוב להשתלב בחיי היום- יום ובעבודה.
רק לא להכנע לגורל.
ושוב ביה"ח לאישפוז ממושך וכמעט גורלי, וימים ולילות ארוכים של אי-ודאות איומה.
אך גבר, ונעשה חסד, ושב והתחזק וחזר החיוך הטוב והאמונה והתקוה לטוב...
ושב הביתה לימים אחדים כאילו ימים של פרידה מכולם ומהכל...
ולא יכלה הרפואה ולא יכול הגוף והכל נגמר - והלב נדם.
כל-כך כואב. הכל בוכה.
עשרות בני משפחתך וידידך הרבים שבאו להפרד ממך, הם שיעידו עד כמה חביב היית על כולם - כולנו.
ונזכור אותך, את החיוך השובבי - הנערי.
והשירים הרוסיים שכה אהבת, היו לך פנאי והקלטת עבורינו קסטות של שירים רוסיים ולא ידענו כי הם יהיו לנו מזכרת חמה ממך...
וביתך שלו, שקט עכשיו.
לא מנגנים עוד את השירים שאהבת. רק אוירת הריעות הטובה, מלווה את זכרך.
-בתיה בן-אליהו

-

מה שנגיד עתה לא יעזור ולא ישנה, מבחינתך זה אפילו מיותר.
ובכל זאת, אנחנו רוצים רק לספר לך על מה שהיית לנו, להאיר לך כמו במראה את אורך שלך.
הסתכל מסביב ותראה, כמה גדול הקהל, כמה עבה מעגל העומדים.
כולנו כאן כאלה שעשית להם לפחות פעם אחת - טוב.
לכולנו, באחד האתמולים, נתת משלך - חיוך או חיבה או אפילו סיבה, לקום וללכת הלאה.
השכול היכה בך וריקע אותך, ולבסוף הוציא לאור גווילי תבונה, וסבלנות, וחן, וקלילות ומעל לכל - אנושיות חמה ורכה, ותומכת.
אהבנו אותך. זה ברור. והיינו איתך כל-כך וכל הזמן, מעבר למרחק ומעבר לזמן.
דממה עכשיו ורוגע על פניו, הניצבים כאן מטביב רוצים להגיד לך תודה, על כל מה שהיית לנו, על כל אשר נתת ותמכת ועשית, על היותך אתה.
היה נפלא ביחד.
יהי זכרך ברוך.

דני לורברט

-


צהלה - 13.3.87
למשפ' מרגלית היקרה!
זה עתה חזרתי מביתכם, אינני מוצא מנוח, כה צר לי על שהחסרתי לראות את ג'וני - והרי הבטחתי.
אהבתי את ג'וני. הוא היה קצין מוכשר ויעיל,
אך מעל לכל הוא היה אדם.
אדם ישר, מסור ועקרוני, וחבר, רע אהוב.
כה צר שדוקא כאלה הולכים בטרם עת. אין ניחומים, אך יש נחמה כי רבים יזכרוהו לטוב, כל עוד הם בחיים.
שלא תדעו עוד צער.

שלכם
זאב (זוניק) שחם.

-

15.3.87
תנחומינו לחברי בני-דרור למותו של יונתן ז"ל.
לא תארתי לי כי המצב שלו כה קרוב לקיצו. הוא עוד כה צעיר. כל משפחת חצרוני הוממו מהמודעה בעיתון.
קשה להשלים עם ההופעות הלא צודקות שהטבע גורמת לנו.
שלא נדע דאבא.

יהודית חצרוני ומשפחתה.