ראיון במסגרת יובל ה-50 לבני דרור

היכן ומתי נולדת נולדת?

אני נולדתי בקהיר, בפרוור, הליופוליס.

ספר כיצד עברה עליך ילדותך בגולה?

כל החינוך שלי קיבלתי אותו במצרים, בקהיר, בבית ספר נוצרי, מנוהל על ידי שהזווית, עד הבגרות.

כל הלימוד שלי בזמנו מבוסס על חינוך צרפת. צרפתי. תרבות צרפתית, חינוך צרפתי, ושפות נוספות: אנגלית וערבית.

איזה חינוך והשכלה קיבלת בבית הוריך?

ההורים שלי, אבא ואמא, נולדו בירושלים. והגיעו במצרים בתקופת הטורקים. ובבית למרות שדיברתי עם ההורים יידיש, ההשכלה שלי הייתה הכל בצרפתית. עם האחים שלי והאחיות דיברת צרפתית. לא קיבלתי חינוך דתי, זאת אומרת על הדת היהודית, על התורה וכו' מעט מאוד. ההורים שלחו אותי בגלל זה, אבל על החינוך הציוני, על ירושלים, על הארץ, כל הזמן ההורים דיברו על זה. אבא שלי למד במקווה ישראל, באליאנס.

משלח יד של הורייך.

אבא למד בארץ נגר, נגרות. במצרים עבודתו העיקרית הייתה חנות למכירת רהיטים. אמא היתה עקרת בית, מטפלת בשישה ילדים.

מה היה משלח ידך בטרם עלית ארצה?

שלוש שנים לפני שעליתי ארצה עבדתי אצל עורך דין מפורסם במצרים בשם מזרחי פשה. שהוא היה למעשה, העו"ד של החצר המלכותית. אבל עבודתי הייתה בעיקר בעניינים משפטיים על אזרחים איטלקיים שהיו תחת שלטון החירום במלחמת העולם השניה. ועזבתי ב-1945 את המשרה של עורכי הדין כדי לעלות ארצה.

האם השתייכת למפלגה כלשהי או מחתרת? איזה?

היהודים במצרים לא היו שייכים למפלגות בכלל. היהודים רובם היו יותר מדברים על סוציאליזם בסלונים. היה מאוד מאוד מקובל ונפוץ התעמולה של הסוציאליזם הרוסי. אפילו של מלחמת ספרד וכו' וזה ישפיע מאוד על האירופאים ועל היהודים במצרים. את כל השכבות השקפות סוציאליסטיות אבל רק ובצורה סלונית. זאת אומרת בשיחה בין החברים. אבל לא, לא הייתי שייך שום מפלגה.

אבל כשהשליחים מהארץ הגיעו ב-1942, במלחמה, אז עברתי למועדון של הבונים. תנועת הבונים. ושם הפכתי להיות מדריך של קבוצה. בתקופה ההיא ב-1942 הסוכנות היהודית הקימה תנועה ציונית בקהיר, והיא שלחה שליחים. וכאן, אז, הכרתי את השליחים של תנועת הבונים או השומר הצעיר.

ב-1944 עזבתי לירושלים, ברכבת מקהיר לחיפה. מחיפה עוד הפעם לירושלים. ועברתי קורס של חודש ימים. סמינר למדריכים לחוץ לארץ.

מה היו מניעך לעליה?

העליה הייתה כדבר טבעי במצב שלי. אחרי שנמצאים בהדרכה שנתיים אין טעם להשאר במקום ולהמשיך להיות מדריך. חייבים להגשים מה שאומרים. מה שמחנכים את האחרים. וככה התארגנו כגרעין בהכשרה בקיבוץ. והקיבוץ שבחרנו בו זה היה גבת. קיבוץ גבת. ועלינו ישר כקבוצה. 40 חברים וחברות בקיבוץ גבת כהכשרה בשם הסניף.

ספר את סיפור העליה לארץ ישראל

אצלי העניין היה פשוט מאוד: לא היה לי הרבה סידורים לעשות, קיבלתי סרטיפיקט, מטעם הסוכנות היהודית לעלות ארצה. כמו יתר החברים איתי. וקיבלתי ויזה מהקונסול הבריטי במצרים. הכרתי כרטיס מיתר החברים על הרכבת בקהיר, ועם כל המזוודות נסעתי. הגענו לחיפה. זה לקח כמובן ערב אחד וחצי יום. בחיפה עברנו כולנו בקיבוץ גבת. פשוט מאוד בלי שום סיבוכים, כמו טיול. לא פחות ולא יותר.

מה היתה עמדת המשפחה לעלייה?

למרות שההורים הם מהארץ, והיה ידוע לנו על ידי השליחים ועל ידי ביקורים של חיילים של הבריגדה בבית, ובמועדונים. עצם כל זה... כל הרעש היה פיל. בדיבור זה לא הפריע להם בכלל, להורים. אבל ברגע שהחלטתי לעלות כן לארץ, כאן הם לא הבינו אותי. למה אתה עוזב כל... כל המצב הזה? את ההורים, האחים, את המקום! אתה מסודר לגמרי. לא סובל מכלום. לא הייתה אנטישמיות בבית ישראל, לא היה שום דבר אחר. משכורת טובה, עבודה, הכל. למה אתה רוצה לעזוב כל זה? טיילת לך, בסדר, בארץ. אבל למה ללכת בקיבוץ להישאר בעוול או לעבוד בחקלאות? במצרים לעבוד בחקלאות זה דבר... המקצוע פחות... מכובד מאשר יתר המקצועות.

במצרים חקלאות נעשית בדרך כלל על ידי פלאחים.

מתי הגעת לארץ?

לארץ הגעתי בשנת 1945, בסוף המלחמה באירופה.

ספר חוויות מהפגישה הראשונה עם ארץ-ישראל, התחנות השונות בארץ, עד ההתיישבות בגוש תל מונד.

אמרתי שב-1944 ביקרתי בארץ כחודש ימים, בסמינר של הסוכנות היהודית. ואז טיילתי בכל הארץ. ב-1945 הגענו בקבוצה מאורגנת והכשרה. וב-1946 עזבנו את גבת והועברנו לפלוגת עבודה של הקיבוץ המאוחד ברעננה. שם נשארנו כפלוגת עבודה ב1947 עד כמה ימים לפני מלחמת העצמאות. בתחילת מאי 1948 קיבלנו הוראה שעלינו לעבור לנגב, לתפוס משלט (מוצב) בשם בֻּרֵיר. היום זה בְּרוּר חַיִל. כאן הקבוצה התחלקה לשתיים. אחת נשארה במקום ברעננה, רוב הבחורות עם הילדים נשארו ברעננה עם כמה בחורים. היתר עברו לברר, ברור חיל.

זה המשלט, 1948-1949, בסוף 1949 הוחלט להעביר כל יתר הקבוצה השניה, את רעננה, להעביר אותה לברור חיל. וכאן התחיל הפילוג הפוליטי במפא"י. וכמה מהקיבוצים מבחינה פוליטית התפלגו.בפן העשיה.

(לא ברור) ונוסף לזה החלטתי לעזוב את הקיבוץ.  לעבור לאזור כשהוא היה מורכב כבר. באזור עמק חפר, השרון, שכבר הקרובים שלי היו כבר גרים בכפר מונאש. באותו תקופה ב-1949. אבל הכרתי כאן חבר מבני דרור, מרעננה, קובלסקי אליעזר, וכאן הוא הציע לי לבוא לבני דרור. במקום ללכת למקום אחר. ואני הגעתי לבני דרור וקיבלו אותי.

ספר כיצד הגעת לגוש?

לבני דרור הגעתי באוטובוס מרעננה לבני דרור, זה לא רחוק. באוטובוס. והקיבוץ העביר לנו את הדברים על ידי המשאית בבני דרור. אז באותו תקופה בבני דרור לא היה כביש והיה רק חולות. דרך חולות. ומי שלא זוכר את התקופה ההיא... אז חיפשו דרך איך להגיע עד הנקודה, עד בני דרור, זה היה די קשה ללכת על החולות האלה. אבל הבטיחו שבעוד, בזמן הקרוב, יסללו כביש. לקח כמובן שנתיים-שלוש. והכביש קם מההצטלבות בשיעור, בערך מה שהיום ישנו, עד בני דרור.

מבני דרור זה עלה הלאה לתל מונד. אבל תל מונד, התפתחות של תל מונד הייתה בשנת 1951-1952 וכאן הכביש האריך אותו, הגיע עד תל מונד. על תל מונד נדבר אחר כך. בהתחלה היה רק כביש עד בני דרור, ואחר כך העבירו זה הלאה, עד גוש תל מונד.

הקשר שלנו עם תל מונד הוא רק בצורה... אז לא היינו ביחסים עם האזור הזה כל כך, היות שתל מונד לא הייתה כל כך מפותחת, ורק היום מפעם לפעם מקבלים עובדים מהאיזור הזה, כן, הוא במיקום קדימה.

אבל קופת חולים וכו' היינו מקבלים את הטיפול דרך אבן יהודה. מהמרכז ואבן יהודה. וככה הקשרים לא היינו כל כך הרבה קשרים כן תל מונד.

ספר על מצבו של גוש תל מונד בהגיעך. ביטחונית, כלכלית חברתית.

גוש תל מונד מורכב אז מהישובים הוותיקים + בני דרור שרק הייתה בשנים הראשונות שלה, של תפעולה. תל מונד גידלו בעיקר פרדסים והפרדסים, היו בין הפרדסים.... הגידול העיקרי אמרתי את זה והוא פרדס, פרי הדר, כל האזור. וה"אזור" היה מסתיים אז עם הפרי כמו השמוטי (תפוז) והאשכוליות. בני דרור רכש אז כמה חלקות כבר של פרדסים נטועים, כמו גן רבקה. והתחלנו מסביב השטח הזה לנטוע כבר ולפתח את הפרדס.

באותה תקופה, הייתה תקופה של הסתננות גדולה של מחבלים. של פדאים, מה שהיו קוראים לזה. ובני דרור, היה גם כן איזור של ביקורים, לעתים קרובות, של פדאים האלו.

כל האיזור למעשה היה מעבר לפדאים, אבל ממשי בני דרור בעצמו לא סבל במיוחד מהמצב הביטחוני הזה. ולמרות השמירה הקפדנית ואת השכיבה בלילות באמבושים וכו', אנחנו לא סבלנו בפועל את מההטרדה הזאת של פדאים.

כמובן בבני דרור באו, וגנבו לנו. סוס, ושרפו לנו. פעם באו, רצו לגנוב לנו פרות. אבל השמירה, והחליבת לילה.  החלבנים שחלבו אז, בידים, את הפרות ברפת, היו נוכחים כל הזמן, וכאן הכשיל פעמיים את המזימות של המחבלים האלה.

איך התגברתם על התנאים הראשונים?

תנאים קשים בארץ כבר היו... היינו רגילים לזה. מהקיבוץ, מהכשרה. אז לא כל כך הפתיע, הופתענו מהקשיים הראשונים בבני דרור. בבני דרור קיבלנו בהתחלה - הבית הקטן המפורסם של 28 מ"ר. חלק מטבח וחלק חדר אחד. והשירותים היו בחוץ, בפחון. וככה העניין נמשך עד 1957-1958

והרחיבו את הבתים, ובנינו את הבתים הנוספים, החדשים, מה שכיום אנחנו, איפה אני גר כיום. מה שקובעים זה בתי הסוכנות היהודית, של 50 מ"ר, והלאה שנים אחרי זה הוספנו עוד חדר, ועוד מטבח, עוד ועוד מרפסת, וככה בית מושלם במרוצת הזמן, ל-92 מ"ר.

ספר חוויות מהתקופה

החוויות מה... היו לגמרי משונות באופן יחסי למצב של היום. כל העבודה נעשית בצורה די פרימיטיבית.  גם ברפת על ידי מריצות וחליבת ידיים. וקציר בחרמש. הירק.

הילדים, הילדים הראשונים, יורם, הלכו לבית ספר רוכבים על חמור. ובהגיעם בתל מונד היו מגרשים החמור, והחמור ידע בעצמו לחזור הביתה.

כמובן לא היו במכוניות פרטיות בכלל. בכל דבר שהיינו צריכים לגשת, היה לאוטובוס, על הכביש הראשי. לא היה אוטובוס נכנס מצד שלנו בתל מונד, רק אז התחיל אוטובוס לנוע באזור שלנו. קודם היה רק דרך הכניסה הכללית של תל מונד הראשונה.

ברוב המקרים הייתי מלווה קבוע את הילדים מבית הספר, מהטיולים שלהם. עם הבית ספר. באחד מהטיולים, אני זוכר אותו היטב, זה טיול באילת עם הקבוצה של ילדים של כיתה ח. יורם היה אז באותה הכיתה. זה היה כאילו סוף המחזור והטיול המפורסם זה הטיול באילת.

וכאן הקבוצה של הילדים החליטו שבלילה, שלא אפריע להם ביציאה שלהם, הלילית, הם הכניסו לי בקפה שלי כדור שינה. ככה שאוכל להירדם היטב ולא ארגיש שהם יקומו ויסתלקו.

כמובן נרדמתי חזק והילדים הסתלקו באמת והלכו להם עוד הפעם לטייל על חוף הים.

כאן המורה איילה, הוותיקה, היא גם כן ליוותה את הילדים הרבה שנים, מהתחלה. לא הבינו איך הם הצליחו להתגבר עליי, שלא הרגיש שהם הסתלקו מהחדר. ולמחרת בבוקר רק, כשקמתי וכל זה, וסיפרו לי שהילדים מכן הסתלקו למרות הכל, והודעתי שלא הרגשתי בכלל, אז הם סיפרו שהם שמו לי בקפה בלילה כדור שינה. וככה הסתתרו היטב בלי שאפריע להם.

פעלו של המרואיין בחיי המקום.

מההתחלה הייתי מאוד פעיל בבני דרור. נבחרתי מיד למזכיר פנים. אחרי תקופה מסויימת ריכזתי את הרפת. במשך כמה שנים. והתחלתי לנהל את המשק כמרכז משק.

ב-1955 נבחרתי גזבר, עוד הפעם.  המשק, עד 1959.

1959 הפסקתי להיות גזבר ועוד הפעם חזרתי לפעילות משקית, כמרכז משק. עד... 1966, נבחרתי גזבר עוד הפעם עד 1969. ואחרי 1969 עבדתי ברפת עד 1973, וב-1973 עוד הפעם גזבר, עד שנה... עד סוף 1986.

מבטך על העתיד בגוש שלנו.

אני שמח שכל הגוש שהיה רק פרדסים וחקלאים, בשכונת של פועלים, הופך להיות כמושבה, פעילה, מפותחת, עם הרבה שירותים, עם אוכלוסייה מגוונת. ושכונות יפות נבנות באזור, בגוש, והמשקים בעצמם גם הם מתפתחים. מתחילים להכניס תעשייה. וזה יגרום כמובן לגיוון ולפיתוח, גם תעשייתי גם אנושי.

הגוש כבר, הוא לא הגוש החלש, או החקלאי, "רק חקלאות", הגוש הופך להיות כיתר המושבות השכנות, כמו אבן יהודה. ואין מנוס מזה. אנחנו נמצאים במרכז הארץ, אזור חקלאי יפה, ואין סיבה שהגוש הזה זה לא התפתח כמו שמתפתחת אבן יהודה או יתר המושבות באיזור.