סיפור חייו של וולי גלייזנר מתוך ראיון 1962:

נולדתי ב-8 בספטמבר 1920 בוולונבצר שבסלובקיה, במשפחה יהודית גדולה של שמונה ילדים. ב-1933 עברנו לג'יסוה. סיימתי שמונה כיתות בבית ספר עממי והייתי כל הזמן בתנועת השומר הצעיר. רציתי ללמוד מקצוע, למדתי נגרות ואחר כך עבדתי בחנות ברזל, אבל תמיד חלמתי על חיים בארץ.

עשיתי הכשרה של החלוץ בכמה מקומות. התנאים היו קשים, אבל זה היה חלק מהדרך. ב-1939 פרצה המלחמה. בגיל עשרים גייסו אותי לצבא הסלובקי, ליחידות עבודה ליהודים. שירתתי במקומות שונים, עבדתי על כבישים ועל רגולציה של נהר, תמיד תחת שלטון פשיסטי.

ההורים שלי הצליחו להישאר בנובאקי בזכות גיסי. בתחילת 1943 גם אני הגעתי לשם ועבדתי בכריית פחם. כשהמרד הסלובקי פרץ בספטמבר 1944, הצעירים התחילו לצאת עם תרמילים. פתאום אחותי ואחר כך גם ההורים אמרו לי: "אתה מוכרח ללכת". קשה היה לי מאוד לעזוב אותם. היו לי שני אחים קטנים בני שלוש עשר בערך שנשארו עם הורים מבוגרים. בכל זאת אמרתי שלום, לקחתי את התרמיל והצטרפתי לחוליה הראשונה.

השתתפתי בכיבוש הנדלובה וסקלנה, ואחר כך בקרב הראשון נפצעתי. עברתי בתי חולים עד רוסיה. רק אחרי שחרורי במאי 1945, כשחזרתי לבריגדה הצ'כית, נודע לי בשמחה גדולה שהוריי נשארו בחיים בניטרה. זה היה רגע של הקלה עמוקה אחרי כל השנים.

ב-1946 החלטתי לעלות ארצה. בדרך ישבנו שמונה חודשים במחנה עולים בבלגיה. שם פגשתי את אשתי והתחתנו. הפלגנו על האונייה "תיאודור הרצל", היו קרבות עם הבריטים וחמישה הרוגים. בקפריסין היינו שמונה חודשים. שם נולדה לי בת. אחר כך עלינו עם עליית הילדים, פעולה שגולדה מאירסון סידרה.

בהגיעי ארצה הגעתי תחילה לכפר מסריק לעשות שם חצי שנה הכשרה קיבוצית. אחר כך עברתי לקיבוץ שלנו בעצמאות (ליד רמת יוחנן וכפר יהושע), ומשם לשומרת. ב-1951 עזבתי את הקיבוץ מסיבות משפחתיות ועברתי למשב השיתופי בני דרור, שם אני נמצא עד היום עם משפחתי.

היום אני בעל משפחה של ארבעה ילדים. זה כל מה שסיפרתי על חיי.