עליזה ואריה יוגב הגיעו לבני דרור כזוג צעיר בשלהי 1950.

עליזה נולדה ב- 1928 באיראן, כבת השנייה מתוך תשעה, למשפחת בלום המאוד משכילה ומתקדמת יחסית לתקופה. ילדי המשפחה הושפעו מהרעיון הציוני, הצטרפו לתנועת הנוער ועלו בזה אחר זה ארצה, ללא הוריהם שעלו בהמשך. הם נקלטו בקיבוצים שונים, כשהצעיר מהם היה רק בן 10. עליזה עלתה ב- 1946 לקיבוץ בית הערבה, ובהמשך נקלטה בחברת הנוער של רמת הכובש. 

היא הצטרפה לפלמ"ח, הוכשרה כחובשת ולחמה בחטיבת הנגב, שם חוותה מצור וקרבות קשים. בתום מלחמת השחרור נקלטה עליזה בקיבוץ מלכיה שבצפון, אך המרחק והגעגועים לאחיה שבינתיים עלו ארצה ונקלטו בקיבוצים אחרים, הניעו אותה לנדוד לאזור קרוב יותר למרכז הארץ.

בדרכה לשם, בינואר 1950, פגשה את אריה.

אריה נולד ב- 1924 בעיר טרייר שבדרום מערב גרמניה, למשפחת וולף – סוחרים עשירים בעלי רשת חנויות נעליים יוקרתית בטרייר, ובעיר הגדולה יותר - קלן. אביו היה נשיא לשכת המסחר של טרייר.

המשפחה לא הייתה ציונית אך כרוב יהודי גרמניה, חגגו את רוב החגים, ובימים הנוראים הלכו לבית הכנסת. עם עליית הנאצים לשלטון נבזז כל רכושם והם נאלצו לברוח לברלין. בברלין המשפחה התפרקה ואריה נשלח למוסד אהבה של הקהילה היהודית, מה שהציל את חייו. הוא היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה. עם שכבת הנוער של המוסד יצא להכשרה חקלאית ציונית ואחר כך עלה אתם ארצה, ממש בדקה התשעים. כשפרצה מלחמת העולם והוקמו בצבא הבריטי פלוגות של

מתנדבי היישוב העברי בארץ ישראל, אריה זייף את גילו והתגייס גם הוא. את רוב שירותו עשה במצרים, בצפון אפריקה (בעיקר לוב) ובאיטליה, בפלוגת ההובלה 462. בתום המלחמה נשאר אריה עם פלוגתו באיטליה. שם, בנוסף לתעסוקה שוטפת של הפלוגה בצבא הבריטי, השתתף עם משאיתו גם בהובלה חשאית של פליטי שואה, לנמלים בהם חיכו להם ספינות העפלה. עם שחרורו נדד ועבד פה ושם, לחם במלחמת השחרור וב- 1949 הצטרף למושב שיתופי צעיר – בית חבר, שהוקם על ידי יוצאי הצבא הבריטי ועולים ממדינות דוברות אנגלית. בזכות ניסיונו הצבאי, התמנה לנהג של המושב (עדיין היו עניים והיה להם רק טנדר) וכך נשלח לתל אביב, לאסוף את החובשת החדשה - עליזה.

האגדה מספרת שהוא אמר לה להיכנס לקבינה והלך להניח את המזוודה שלה מאחור. כשנכנס לקבינה היא אמרה: איזה עיניים כחולות ויפות יש לך, והוא אמר: סגרי את הדלת, רוצה להתחתן אתי? לדבריה, היא הייתה בטוחה שהוא משוגע. לדבריו, היא הייתה יפהפייה והוא החליט לכבוש את לבה מיד באותו רגע, כי ידע שכשיגיעו לבית חבר ויפגשו את כל הרווקים הצעירים שחיו שם, התחרות תהיה קשה. היא בכלל לא חשבה להתמסד עדיין אך הוא היה נחוש ועקשן ותוך חודשיים ומשהו, שכנע אותה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף לזוג נוסף שעמד להתחתן ביישוב הצעיר. את חייהם המשותפים החלו באוהל, ותמיד הזכירו את ההתחלה הצנועה הזו. החיים בבית חבר לא היו נוחים.

המצב הכלכלי הקשה השפיע לרעה גם על המצב החברתי, והם חיפשו מקום אחר שיתאים להם. הם אהבו את רעיון המושב השיתופי ובבני דרור היו כמה מכרים של אריה מהצבא הבריטי, וכך הגיעו לבני דרור בשלהי 1950. (שנים ספורות לאחר מכן התפרקה בית חבר ובבתים הנטושים, התגוררו ילדי בני דרור בקייטנה הראשונה מחוץ לבית, בשנת 1960).

עליזה עבדה כאחות ואריה החליף כמה מקומות – פרדס, רפת, וכשהותקף על ידי עגל גדול וסורר ששבר את צלעותיו, התמקם בצרכנייה למשך שנתיים-שלוש. לקראת סוף שנות החמישים נשלח לשליחות של כחצי שנה במושב שיתופי חדש – ניר ח"ן בנגב הצפוני. בתקופה זו היה נהוג שחברי מושבים ותיקים יחסית, התגוררו ביישובים חדשים לתקופה של ליווי והדרכה חברתית, עד שהמקומות האלה "עמדו על הרגליים". כשחזר לבני דרור, נקלט במשתלה - תחילה בחממות ואחר כך בבית הקירור – אחראי על אריזת פרחים ושיווקם בארץ ובחו"ל. שנים של עבודה בקור השפיעו לרעה על בריאותו, והוא חזר לשטח הפתוח. די מהר הוחלט לנצל את כישוריו המתמטיים ואת קפדנותו הייקית, ועד לפרישתו היה אחראי על ניהול חשבונות המשתלה והפרחים. במקביל כמובן שירת במילואים ובין השאר, כנראה יחד עם יוסקה עמרם, השתתף בערך פעם בשנה בהשתלמויות עזרה ראשונה. בנוסף להשתלמויות האלה, שירת כל שנה כשומר ביישובי ספר, מה שהפגיש אותו עם אנשים שונים ומעניינים. למרות היותו אדם מופנם ומתבדל, הוא נהנה מהחוויה הזו שפתחה בפניו חלונות לעולמות שלא הכיר.

עליזה הייתה פעילה שנים רבות בוועדת התרבות ובחוג הדרמטי, לשם משכה אחריה גם את אריה.

הם חיבבו מאד תרבות, ספרים, תשבצים ועוד, והשתדלו ככל האפשר להרחיב השכלה ואופקים.

נולדו להם שלושה ילדים – אורנה, עמוס ואירית. אריה נפטר בשנת 2005 ועליזה נפטרה בשנת 2010. 

יהי זכרם ברוך.