לפי ספרו של אריה חצרוני בצבת הקיום, הראשונה שיזמה והקימה את ענף גידול הפרחים בבני-דרור הייתה מרים ציבולסקי-זלאטקס. היא שתלה שטח של סיפנים, הצליחה בגידולם, אך קונה לא נמצא. המירה אותם בבצלים, וגם להם לא היה שוק. ואם נמצא סוחר שהסכים לקנותם בזיל הזול, קשה היה לקבל ממנו אפילו חלק מתמורתם.

במחצית הראשונה של שנות החמישים חזר הענף לפעילות. קבוצת נשים, בהן עליזה בר-און, צבי ברגר, שרה גלייזנר, חוה נווה ועליז הרצוג, גידלו פרחים בחממת פלסטיק בשטח מערבית לבתים, שם גדלו סיפנים (גלדיולות) וציפורנים. ראובן קריצמן ומיכל שחר הכינו זרי כלות, והפרחים אוחסנו בבית הקירור ליד הסילו. מתישהו חוסל ענף זה, והנשים הפסיקו לעבוד בחקלאות.

ביוזמתו של פינקלשטיין הוקמה לאחר מכן משתלת ורדים. המשלוח הניסיוני לשווייצריה עלה יפה, והוורדים הגדלים בישראל בעונת החורף מצאו שווקים טובים. בשנה הראשונה הכניס המפעל 18 אלף דולר מחו"ל, ובשנה השנייה – 60 אלף דולר.

הביקוש גדל והלך, ובאוגוסט 1965 דיווח מעריב על הקמת סככה חדשה ליד הכביש שבין בני-דרור לתל-מונד, המשתרעת על חמישה דונם. חומרי העץ הובאו מהולנד, ומכאן שמה, "הסככה ההולנדית", וההשקעה הגיעה ליותר מחמישים אלף לירות. שני דונם מהסככה כוסו זכוכית וחוממו, והשאר כוסה יריעות פלסטיק. שמחה רזון, האחראי לענף, הסביר כי המטרה הייתה להגן על הגידול בחודשי החורף הקרים ולשמור על טמפרטורה של 18–20 מעלות באמצעות מים חמים. הזן העיקרי שיוצא לשווייצריה היה 'באקארה', ולאחר מכן החלו לגדל גם את 'גראנטים' ולנסות את 'האסטרה' החורפית.

אך הענף לא נמלט מקשיים. ב-1972 תיאר גרשון יונס את השפל שאליו הגיע: "לא היה לנו ממי ללמוד מבחינה מקצועית והתנסינו בכל המשגים שעשו בארץ באותן שנים." לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע הושקע המשק בשני זנים חדשים, נורדיה ואורנג' גרנט, והענף החל להראות סימני התאוששות. בשנים האחרונות סבל מפעל הוורדים הפסדים ניכרים ולבסוף חוסל.

עם התאוששות הענף התרחב גם מגוון הגידולים: הייתה תקופה של גרברות, תקופה של ציפורנים רגילות וננסיות ועוד. יוסקה עמרם תרם במיוחד לשיווק המקומי, בעוד שיצוא לחו"ל, שהתמקד בוורדים בשל עמידותם, נוהל מבית הקירור במאמץ משותף של אריה יוגב וגרשון יונס.