יעקב (יענקלה) שפירא ז"ל

כאשר מדובר בחג העצמאות ובנסיעה באוטו ברחובות העיר החוגגת מתחיל לבי לדפוק.

אמנם כבר עברו 5 שנים מאז, אך לא אוכל בשום אופן להשלים עם העובדה הנוראה שדוקא אלו שנפלו ערב חג העצמאות ושמסרו את נפשם, ממש כך במתנה, לא יכולים לצאת מקברם ולעמוד בראש החוגגים.

רוצה אני לספר כאן ברשימה קצרה על יעקב ז"ל הקרוב לי ביותר מבין חברינו שנפלו ורק מעטים מחברינו הנוכחיים הכירוהו. אך מי שהכרוהו, אהבו וכבדהו.

כולם אהבוהו החל מחבריו בעלית הנוער ואחר כך חבריו בצבא הבריטי ששם שירת 4 שנים.

כל חייו היו רשת אחת של פעולות. 4 שנים שרת בצבא הבריטי וכולן מלאות פעילות.

עלית יהודים ארצה, רכישת נשק תוך סכנה גדולה לחייו, שלא היו חשובים בעיניו לגמרי, ובאיזה אהבה עשה כל זאת!

עם עליתנו על הקרקע בשנת 1946 החלו חייו בבני דרור, יחסו ומסירותו לעבודה ולבטחון לא השתנו במאומה.

אחרי שעבר קורס למפקדים החל למסור את כל נשמתו לאמון החברים ושמירה על הנשק.

הנשק כלל אז 7 רובים, 2 סטנים וכ 20 רמונים וכל רמון היה יקר מאדם ממש.

כל הרכוש הזה היה מוסתר בחדרנו והיה עלי לעזור לנקותו. ואוי לי אם הייתי מתנגדת. הוא היה נפגע כאילו פגעתי בנפשו ממש. "חייבת את להכיר את הכלים ולדעת לטפל בהם". כך אמר לי פעם.

באותו זמן היתה לנו כבר בתנו אלנקה, דברתי עם יעקב שצריך כבו לדאוג לסידור תעודת הלידה שלה.

היתה בת כמה חדשים.

אך יעקב התנגד בכל תוקף. "לא. בשום אופן לא אסכים כי לבתי תהיה תעודת לידה מטעם ממשלת המנדט. סבלנות, עוד זמן קצר ותהיה ממשלה משלנו ולאלנה תהיה תעודה מממשלת ישראל, וכך אירע שאין לאלנה עד היום תעודת לידה. ככל בחורה ואם, פחדנית מטבעה, חרדתי כל הזמן לגורלו. לא עצמתי עיני במשך הלילות המרובים שהיה יוצא לבדו לשמירה על שדות החציר שלנו (שהיו ממש באותו מקום שעליו בנויים עתה בתינו).

כשהיה יוצא לאמונים עם הכיתה לפרדסים הגובלים שטחי הערבים ולעוד כל מיני פעולות דומות, הייתי מבקשת ומתחננת שיתחלק בתפקידו עם זולתו. שגם האחרים יקבלו על עצמם חלק בזה, ואז קרה גם שיומיים תמימים לא דבר אתי. "אני מוכן לשוחח ולשמוע לרצונך בכל שאלה שתגעי בה, אך בנקודה זו אינני מוכן ששום בן-אדם בעולם יתערב ויאמר לי מה לעשות ואף את לא".

במלים אלה ממש השתמש.

זמן רב עבר עד אשר התרגלתי לזה והכרחתי עצמי לעצור בעדי, ידעתי שבשום אופן אי אפשר יהיה לי לשבור את רצונו, ולבסוף למדתי. לבסוף אף קבלתי מחמאה גדולה ממנו: יעקב חזר מביקור אצל הורי (ששררה ביניהם אהבה גדולה) ובפנים מירום אמר לי: " תנחשי מה ספרתי לאמא?" . לא ידעתי לנחש והוא אמר" "ספרתי לאמא שאת השתנית כל כך. נעשית הרבה הרבה יותר טובה. את אינן מפריעה לי יותר ואף עוזרת הרבה."

בינתיים מלאו העתונים וכן חדשות הרדיו הודיעו כי יום הכרזת המדינה ה- 15 במאי מתקרב. יעקב בתור אחראי לבטחון עם אריה חייקינד ז"ל, היו משיחים בלי סוף בנושא זה בחדרנו. היו יושבים שעות רצופות על גג הרפת שהיתה אז על הגבעה עמדת תצפית ומתכננים תכניות הגנה.

באיזה כאב אמר לי פעם: אפשר להשתגע כאן משאננותם של החברים. מה הם חושבים? האם בגלל זה שאנו יושבים בטבורה של הארץ לא יקרה לנו דבר? מדוע נקודה אשר יושבת על הגבול צריכה למסור את כל חבריה רק להגנת המקום ואצלנו לא יכולים לשחרר כמה חברים לחפירת עמדות ע"י כפר-הס.

זו היתה התפרצות לאחר ישיבת מזכירות שגם הוא היה חבר בה ורוב חבריה לא הבינו לרוחו, הוא ידע בדיוק מה מחכה לנו ואצלו ה-15 במאי היה כתאריך שבו יגמרו החיים, קץ העולם, לא הייתי מסוגלת לחשוב יותר חלק מזה וכה השתוממתי אז על זוג חברים שלנו שרק התקשרו וקנו רהיטים והיו עסוקים כרגיל כמו זוג חדש בקישוט קינם, לא יכולתי להבין אין יש להם רצון לזה בכלל.

והנה יעקב קבל פתאם צו גיוס אישי. למרות תפקידיו במשק: מרכז המשק ואחראי לפלחה ומספוא היה מאושר לגיוס. הרגיש שיוכל כעת למלא את תפקידו הלאומי ואולם תקופה קצרה מאד היה בצבא. לא הספיק.

הדבר אירע לאחר חדשיים, כאשר פלוגתו חנתה במחנה על יד כפר הס והוא לן לרוב בבית.

ערב הכרזת המדינה באו להעירו בלילה. היה זה חיים גוטמן ז"ל.

הוחלט להתקיף את כפר טירה וחיים, שהיה ממלא את מקומו של יעקב במשק, בא לקבל את הנשק בשביל החברים שלנו. החברים נכנסו לאטם וקבלו את נשקם.

אלנקה, שהיתה אז בת 8 חדשים, התעוררה במיטתה. זוכרת אני את פני יעקב באותו לילה. היו זוהרים ונהדרים למרות שידע יותר מכל אחר את הסכנה הצפויה.

ערב לפני כן סיפר לי איך ראה בתצפית את העיראקים מתבצרים שם בהמוינהם. הוא נשק לאלנקה ונפרד ממני. שם לבו שהייתי נרגשת מאד, אז אמר מלים אלה:

"אל תדאגי, היי בטוחה, בי לעולם כדור לא יפגע".

​

מלים אלה נחרתו בזכרוני לנצח. ואמנם הייתי בטוחה. בטוחה גם למחרת בשעה שתים אחר הצהרים כאשר עבדתי במשתלת הפרחים ושמעתי את רעש התותחים על ידי ממש וכל הבחורות התרוצצו בדאגה איומה..... הייתי בטוחה גם לאחר שחזרו מההתקפה והיה ברור כבר מי הייתי בטוחה כיון שיעקב הצליח להחדיר את הבטחון ללבי. לא חזר.

יעקב. לו יכולתי לפחות לצעוק לאזנך, שתשמע ותדע כי נפלת ערב חג העצמאות, כי קבורתך נעשתה כבר במדינת ישראל שלנו, היית שוכב מאושר בקברך.

רותה.

-

הטוב שבידידי, יענקלה יקירי על אבדנך ידעתי לראשונה ואני זוחל וסוחב את רגלי, לא האמנתי למשמע אזני כי לא ידעתי מה גדול השבר לא חשבתי כי כמוך עוד עשרות שוכבים שם בשדה ללא רוח חיים.

אתה הטוב שבאדם, אתה כל חייו היו מקדשים לעבודה ולהגנה.

זוכר אני כיצד היית שמח לכל דבר המתרחש במשק ובחברה. על כל שתיל שנשתל, על כל זרע שנזרע, על כל רמון וכדור נוסף לנו, אותך זוכר אני עוד מימים ימימה עת היינו בנכר כשהיינו מקוששים כל כדור במדבר כל שבר רובה, וכל סמרטוט אשר רק יכול היה להביא תועלת בארץ באם יגיע, ואכן הרבה אשר אספנו שם, הגיע לכאן.

אתה אשר כבר שם במדבר מסרת את מיטב זמנך להגנת הישוב. זוכר אני כיצד ביום אחד ספרת לי כי הנך מצטרף לארגון "דרור", היה זה זמן קצר לפני התחלת השחרור מהצבא. איש המשק וחבר למופת, את המשק רצית לבנות וגם להגן עליו רצית.

אתה ידידי היקר הטוב שבאדם, הלכת מאתנו ולא חזרת. עשרה יצאנו! ארבעה השארנו שם.

כרמי

-

סמל האיש השלם היית לי יעקב, אחי, בעודך עמנו.

צעיר, עליז, זוהר ושופע חיים, שלם עם עצמך, עם משפחתך, עם ארגונך, עם עמך וארצך.

לא ידעת התמסרות לחצאין, פסיחה על שתי הסעיפים, לא ידעת לתת עצמך לשעורים, לשליש ולרביע.

מאותו רגע שהחלטת להיות חקלאי הקדשת כל זמנו ומרצו לחקלאות. וכאשר יצאת עם חבריך להתישבות התמסרת לענין הכללי של הארגון והפכת עמוד התווך של החברה.

אולם, מולדתנו תבענית היא לגבי בחיריה ובני טפוחיה, והזמן אכזרי ואינו נותן לאדם ללכת לדרכו בנחת, בעיקר לבעלי המצפון שבתוכנו. ומילוי חובות אשר מספיק בהחלט בכל מדינה בזמן רגיל, אינו מספיק כאן בימינו.

לא די היה בהתמסרותך לעבודה, לחברתך. לא יכולת לחיות במנוחה עת אחרים סכנו חייהם יום יום ולילה לילה בעמדות, במארבים, בפעולות. ואז "סחטת" מעצמך עוד כוח ועוד מרץ על חשבון מנוחתך וחיי המשפחה ואצת לכל מקום סכנה, וחייך היו מחולקים בין עבודה, חיי משפחה ומלחמה.

אולם, טבעך התובע שלמות והתמסרות לא מצא סחפוק בחלוקה זו ובחלקיות זו ובבוא הקריאה הגדולה, בצלצל פעמון האזעקה של מלחמת הגורל שלנו לחרות ותקומה, קמת והקדשת עצמך כליל למלחמה ובהתבע הקרבן שוב לא יכולת,

לא ידעת לתת קרבן חלקי ונתת קרבן שלם, קרבן כליל:

את כולך, את חייך, עתידך ואושר חברתך.

ואל מי לזעוק,

על מי לשפוך את הזעם והכאב!?

יהי אבלנו דומיה, ונחמתנו היחידה: זכרון המאיר ודמותך הרעננה, סמל הנעורים, השלמות והטוהר;

אכן, כאלה באביב ימותו.....

מיכאל צ.