תמלול הראיון:

מתי... איזה חינוך היה בבית, יחס ליהודים

איך לי כ... איך היה לי?

איזה בית הוא היה, איזה חינוך קיבלת

אני קיבלתי חינוך דתי, בבית דתי.

יחס ליהודים, במקום שהיית?

היה טוב.

לא הרגישו?... לא הרגשת שונה מאחרים או... לא היו התנכלויות

בצ'כוסלובקיה היה... היתה סובלנות שם. היו חיים טוב איתנו.

והחינוך היה נוקשה? חינוך כמו שהיום? או החינוך היה אחרת

לא, כמו שפה היה. לא שונה.

חוץ מדת. משמעת, ויחס של כבוד להורים? שונה? מה למשל?

לא, זה לא היה שונה. רק... היה. (לא ברור), כשהייתי בן 14, 15. והיה קשה לנו... היה קשה באמת. היום אני... מנסה להזכר

היית צריך לצאת לעבודה בכלל זה?

כן אני עבדתי בחנות לפרנסתי.

הפסקת ללמוד בגלל זה? או זה השתלב עם הלימודים?

זה השתלב במידה מסויימת עם הלימודים אבל יותר מאוחר עזבתי את הלימודים ועברתי לחנות.

מתי התחילה הזיקה לציונות? מתי הרגשת שאתה רוצה לעלות לארץ ישראל? למה עלית?

עליתי כי ראיתי שזה הולך ומדרדר, המצב. השנאה ליהודים... (לא ברור)

גם הייתי צריך לשרת את צרפת. אז החלטתי שאני עוזב את צ'כוסלובקיה (?) ועולה ארצה. כי היה בדיוק... עליה בלתי לגאלית. ונשארתי שם.

עלית לבד? איך עלית?

עליתי לגמרי לבד

איך היתה הפרידה? איך הסכימו ההורים שתעלה? האמא? אחים?

אמא, לא היתה לה בעיה. גם האחיות שלי לא היה בעיה. האחות שלי, אחות אחת היא פה בארץ. והיא, הם התכוננו גם כן לעלות ארצה. אבל אני החלטתי לעלות ארצה כי האנטישמיות שהיתה אז, בתקופה הזו, זה קשה היה, להיות שם.

רונית: ואיך עלית? גיא: גלגולי העליה.

בבקשה?

דרך איפה עלית לארץ? איך?

דרך איפה? זה עליה בלתי לגאלית. נסענו דרך רומניה. עם רכבת מיוחדת מצ'כוסלובקיה עד לרומניה והים השחור.

ושם היתה אוניה, חיכתה לנו, הכינו לנו. ועלינו על האוניה. והיינו שלושה וחצי חודש באוניה.

ואיך הגעתם לארץ בלי שתפסו אתכם

בבקשה?

הייתם בעליה בלתי לגאלית. אז איך נכנסתם לארץ בלי שתפסו אתכם?

האחרונים, תפסו אותם. אותנו לא.

עם איזה אוניה? איך קראו לה?

קראו לה קאטינה. ואנחנו אספנו אוניה אחת שבאה מפולניה, (710 מעפילים שניצלו מטביעת אוניה ג'יפו ב'), הם טבעו בים, אז העלאנו אותם לאוניה שלנו, וככה באנו ארצה.

כמה פעמים ניסינו לבוא לארץ. תמיד תפסו אותנו, גירשו אותנו. אז זה מן משחק כזה. אז בסוף... זה צבי ברגר מהאוניה השניה. והם הגיעו ארצה ותפסו אותם. והם ברחו. זהו.

מי היו רוב אלו על האוניה? כולם באו מצ'כסלובקיה? או שזה היה... קיבצו מכל מיני מקומות?

לא, היה למשל, ישבו מצ'כוסלובקיה, הרופאים, היו 36 רופאים מגרמניה שחיכו בצ'כוסלובקיה להזדמנות לעלות ארצה. הסוכנות לקחה אותם, כראשונים. הכריחו, אני לא יודע באיזו מדינה הכריחו, אבל זה היה.. אין לרופאים לאן. אחר כך כשבאנו מרומניה אז גם המשטרה הרומנית לקחה, אני לא יודע כמה, 15 או 25, והכריחה אותנו לקחת אותם. אחר כך באו מיוון, גם כן עלו כמה אנשים.

איך קבעו באמת מי יעלה? חוץ מרופאים, אנשים שלא היה להם מקצוע

לא, רצו הרבה.

מי שרצה בעצם יכול היה לעלות או שהיה בכל זאת? בחרו

לא, חוץ מזה שהיתה גם הגבלה, לא כל אחד היה לו כסף זה עלה

אה זה עלה כסף

כן. זה עלה... 120 דולרים. זה היה בערך... זה היה הרבה כסף בסך הכל.

איך היו התנאים באוניה? הרבה אנשים? חדר?

הרבה אנשים. והיתה מחלה. היה דלקת קרום המוח. ונפטרו כמה, וזרקו אותם לים. היה חוויה לא נעימה, כשאני נזכר היום בזה, לקחו אנשים וזרקו אותם לים.

והיה חיי חברה באוניה? היו ערבי שישי? שלושה חודשים זה הרבה זמן.

כן. היו זמנים טובים, היו זמנים לא טובים. מצבי רוח. הרוב היו צעירים, ומצב רוח היה טוב. רק לפעמים, סבלו אנשים מבדידות. זאת אומרת התבודדו באיזו פינה, הרבה פעמים בכו אנשים.

והיתה את ההתרגשות של העליה לארץ ישראל? היה את ההרגשה הזאת באויר?

כן.

איך היתה הפגישה הראשונה עם ארץ ישראל. מה הרגשת?

תראה הפגישה הראשונה, היות וכבר שלושה וחצי חודש היינו בים, אז כשראינו את היבשת, את חיפה, אז היתה התרגשות גדולה, זה מובן מאליו.

וכשירדתם?

ירדנו, הגענו בלילה. וחיכינו לאיתות מנתניה. האיתות לא בא. היתה כנראה איזו אי הבנה. אז אמר המפקד "אתם מסכימים שבלי שום דבר בא, אנחנו מתחילים לרדת" זה אחרי 3 וחצי חודש. כולם הסכימו.

אז אני הלכתי בין.. ירדנו לאוניה אחרת, יותר קטנה. ומזה, עם סירות יצאנו. ("פאנאגיה קונסיטריו", סירה שתפקידה היה לקרב את העולים לחוף, ממנה ירדו העולים לסירות קטנות שהתקרבו ככל יכולתן והורידו את העולים, שפסעו רגלית במים לחוף).

אז הראשונים, אני הייתי בין הראשונים. באו הראשונים, והאוניה-הסירה התפרקה. הרבה זמן כנראה היתה בשמש. היא התפרקה ומשו אותה, משכו אותה בחזרה. ואחר כך הם לקחו משהו אחר, התחלנו ללכת. היוונים נורא פחדו להכנס לארץ. אז בהזדמנות הראשונה אמרו "זה טוב". כלומר הם צעקו קלס קלס. קאלס כנראה זה טוב. והיה מאוד לא מוצלח מכיוון שאנחנו הבאנו איך, מה. לבשנו... אסור היה לנו לקחת חבילות. אמרו "אחר כך מביאים את החבילות", אז אנחנו, אני הייתי לבוש עם הרבה דברים, אז את זה סחבתי, לא... לא יכולתי לשחות. אבל כבר הגענו ל... כל מה שאפשר. ככה אחר כך התחילו לרדת, ירנו. אחר כך באו מכפר ויתקין, באו שם הבכירים, כנראה שחיפשו אותנו, וככה באנו לכפר ויתקין, קיבלו אותנו יפה מאוד. וזה היה פסח בדיוק, ושמו לחם וגם מצות על השולחן. "בבקשה, מה שאתם רוצים, קחו."

ולמחרת, לא ידעו אם יחפשו אותנו, לא יחפשו אותנו, העיקר לקחו אותנו לתוך הפרדס, איזשהו בית אריזה, שם היינו. וחיכינו. ובאו האוטובוסים ולקחו אותנו לתל אביב. ושם בתל אביב שאלו מי שיש לו קרובים, מי שיש לו מכירים, מי שיש לו איזה כתובת של משפחה. לקחו אותנו מתל אביב לבית האדום. (מבנה ליד חוף תל אביב, הוסווה למועדון פועלים ושימש להסתרת מעפילים ומפקדת ההגנה) ואני הסתובבתי בשביעי של פסח. הסתובבנו בתוך תל אביב, פחדנו לגשת לשוטר. אחר כך, איכשהו, הסברנו. אני היתה לי כתובת של החבר שלי. אני כבר לא זוכר איך שקראו לרחוב הזה, זה רחוב קטן מאד. וכנראה שלא הכירו את הרחוב הזה. אז מאוחר בערב כבר הגעתי למשפחה הזו. גיסי גם כן עלה ארצה, באופן לגאלי. אז נדברנו שגיסי, אנחנו נשאיר אצלו את הכתובת.

וככה באנו באיזה עשר, עשר בלילה. אז הוא טלפן לגיסי, השמחה היתה גדולה מפני שהם חשבו שכבר הלכנו לאיבוד.

כמו שראית את הארץ, ככה חשבת? ככה חלמת על זה או שזה הפתעה מה שראית לטובה או לרעה

אני לא יודע, אם מאוד מאוד נהנתי מזה. מאוד נהנתי מזה.

כן. לא התאכזבת? לא חיכית למשהו אחר?

לא, לא.

היה לך רקע על מה שאתה הולך לראות? מה שקורה בארץ, באוניה פחות או יותר הסבירו לכם? באיזה מצב היא נמצאת. ידעת בכלל?

לא במיוחד. לא במיוחד אבל לא התאכזבתי. לא, לא התאכזבתי. נגיד שאני שמחתי לקראת זה, כנראה שגם לא היתה לי ברירה. את יודעת.

יש משהו, תמונה מיוחדת שאתה זוכר? שראית בהתחלה בארץ? שהתפעלת?

התפעלתי מזה שכולם יהודים. דיברתי קצת עברית. אחרי שבוע ימים לקחו אותנו לתל מונד, ועבדנו בפרדסים.

אז אני מבינה שהגעת לכפר ויתקין, אחר כך לתל אביב, ומתל אביב...

מתל אביב באו האוטובוסים לתל מונד.

ואיפה גרתם?

במחנה הזה ליד כפר הס.

מה עשיתם שם?

בפרדסים.

מאיזו שעה עד איזו שעה?

משמונה. אז היה מקובל שאסור לקטוף לפני שמונה. הפרי צריך להתייבש. היום כבר לא מקפידים על זה.

ככה הלכנו ברגל מהמחנה הזה עד ליציאה מכביש. לגמרי בחוץ לכביש לתל מונד. היה שם בית חרושת לספירט (היום - בית הלורדים) אבל לאט לאט עבדנו את כל הענפים.

ואוכל לקחתם אתכם עד הערב כל יום

כן.

ומה עשיתם, רק קטפתם או גם טיפלתם בעצים?

אחר כך כשהפסיקו את הקטיף, אנחנו באנו באפריל. אז עבדנו כחודשיים בקטיף.

אחר כך התחילה עבודה קשה מפני שאנחנו לא היינו רגילים. (לא ברור).

וחיי חברה גם היו שם במחנה? מסיבות?

כן. היה נחמד מאוד החברים היו עושים מסיבות, שם היה גם גאפירים (נוטרים, שוטרים עבריים) היו במחנה הזה. והיה נחמד מאוד.

ומה הנשים עשו?

בבקשה?

הנשים שהיו במחנה גם עבדו? בחורות.

כן. זה היה מחנה עבודה. באו במיוחד מתל אביב, גם לא לקחו במיוחד נשים, כל מי שמחפש עבודה היה לשם.

ומה היה בגוש, היה מושבים חוץ מהמחנה עבודה? מה היה בגוש באותה תקופה? תל מונד היתה?

תל מונד היתה. החברה למטעי ארץ ישראל היתה איפה שהמועצה האיזורית עכשיו. זה היה הבית של לורד מאלצ'ט.

איזה תפקידים מילאת בחיי המקום? תפקידים כמו ועדות, מזכיר, מרכז, איזה תפקידים אתה מילאת?

לא, שם אז לא היו. היו אנשים ותיקים שם, שריכזו את מחנה העבודה הזה. הם היו בעלי התפקידים.

ופה בבני דרור איזה תפקידים ציבורים היו לך? אבל אתה בעצם, איך ומתי הגעת לבני דרור?

אחרי הצבא. ב-1946. ב46 השתחררתי מהצבא ובאתי לבני דרור.

אז אתה ממש בין הראשונים הקימו את ה.. המקום הזה.

כן. כן.

ואיזה תפקידים ציבוריים?

אני זוכר שבשנה הראשונה הייתי בועדת חברים. והייתי בכל מיני ועדות. ועדת תרבות ,ועדת חינוך. הייתי גם פעם אחת גזבר.

יש לך איזו נקודת הווה או עתיד בגוש? איך הוא היום? איך מרגישים היום ותיקים, אל העתיד...

(שרה חגי ברקע מפנקת את דניאל בגלידה)

היה קשה בהתחלה. קשה מאוד. היום אין להשוות. למה שהיה אז, בהתחלה.

אבל מה שקורה היום, יש הרגשה של סיפוק, על מה שעשית

כן. בהחלט.

שרה חגי, מתחיל מהאמצע:

היה נוער. רק נוער, באו ל...פגשנו קבוצה גדולה של נוער מגרמניה שם הם עשו? דבר ראשון הם ראו קפה, הם רצו בכל החנויות שהיה להם קצת כסף, קנו קפה ושלחו הביתה. ואנחנו מאוד התפעלנו. מה זה קפה מציאה כזו, אז הם אמרו שהם בכלל לא רואים קפה וליהודים בכלל אסור לקנות קפה.

הם קצת התחילו לספר לנו מה שנעשה בגרמניה, וקשה היה לנו להאמין.

פגשנו גם כמה בחורים, שהיו בהכשרה בסלובקיה. והם באו לארץ נדמה לי מפולניה, והם סיפרו לנו עוד בסלובקיה, מה נעשה בפולניה, גם כן לא האמנו. לא יכולנו לתאר לנו בשנת 1940 שם שהם עברו, מ1938 בסוף 38, ו-39, ועד שהגיעו לסלובקיה איכשהו, התגלגלו, לא יכולנו להאמין שיד דברים כאלו קורים, ואז עוד לא היו מחנות וזה, רק גטו. קשה היה להאמין. ועלייה... הגענו ארצה.

רונית שלו: איך הגעתם ארצה? איך הסתדרתם עם שפות שונות?

תשמעי. איך? קודם כל ידענו גרמנית.

טוב, לא ידענו טוב גרמנית אבל היה מישהו שידע גרמנית כן וחוץ מזה… זה היה אחרי מלחמת הראשונה, כל זה. אין שינויים גדולים כמו שאת מתחילה ללכת

אין אין לשינויים גדולים כמו שאת מתחילה ללכת ממני לכיוון רומניה, רומניה יוון זה כבר שוני אבל ככה גרמניה הונגריה וסלובקיה אפילו חלק מפולניה אין שוני, נכון? זה הכל אותו דבר

לארץ, מה היה? משהו מאוד מאוד נחמד. הגענו לחיפה, זה היה נורא מרגש.

כשהתקרבנו לחיפה. כולם ילדים, היו נוער בעצם, והיו גם ילדים יותר קטנים, גם כן בלי הורים ועם כמה מבוגרים, לא יודעת מגרמניה שבאו, איך הם, אני לא יודעת לא היה לי שם בכלל קשר. בודדים. מבוגרים בודדים היו ואני מוכרחה להגיד לך, הם שרו התקווה. כולם נורא התרגשו, אפילו הילד הכי קטן שהיה שם. הילד שבא לבד מגרמניה, אני חושבת ילד בן חמש או שש, שבא לבד. וכולנו בכינו עם כל החינוך הטוב והקשוח של השומר הצעיר, כולנו בכינו כשראינו את חיפה.

אחר כך באנו שם לבית עולים, ככה קראו לזה קודם, לכמה רגעים באנו לשם וחברה שלי אומרת לי אוי יש לי, פה אמרו לי שזה לא רחוק, על יד הנמל בן דוד שלי עובד פה בבית מרקחת. בואי נלך לראות אותו.

אז רצנו וראינו עגלה עם ערבי ולה היה קצת כסף, קיבלנו כמה גרושים. עגלה עם תפוזים. אז אמרנו טוב אנחנו נקנה לחברות שלנו תפוזים, נביא להן תפוזים. וקנינו, אני לא זוכרת באיזה, קנינו כמה תפוזים, איזה ארבע, ושילמנו המון כסף. אנחנו באים עם… הבאנו משהוא גדול לחברות שלנו. בינתיים היו שקים עם תפוזים וכולם אכלו וכבר לא הסתכלו על זה אנחנו נשארנו ככה לעבוד ככה עם התפוזים, מה שהבאנו להם. לחברות שלנו.

באמת ואת תיארת לעצמך את ארץ ישראל ככה?

תשמעי אנחנו מאוד התלהבנו! קודם כל הדרך מחיפה לירושלים. נסענו לירושלים, המקום מאוד יפה. היינו בחוות הלימוד של רחל ינאית. רחל ינאית בן-צבי. מקום מאוד יפה. והיינו שכנים של נציב עליון . אתה יודע מה זה הנציב העליון? אז היינו על יד הארמון של שלו לא רחוק היה בבית ספר שלנו ,של הבנות, עליית נוער, זה היה רק בנות שם. וגדר לידנו היה בית ספר קולג' ערבי. שם היו בנים ערבים, שלמדו וכל הזמן ראית איך שהם לומדים בו לומדים לומדים. בחורים מאוד חרוצים. אנחנו עבדנו שם בגן ירק וגם למדנו. היה מחסן היה מאוד נחמד שם. ומה עוד ראינו..  עבדנו בגן ירק, ועצי פרי היה לנו שם, וברבע לעשר… הנציב העליון אז היה סקוטי, והיה חילוף משמרות. (צוחקת) זה היה תזמורת, סקוטים ליוו את המשמרת. אנחנו תמיד ניסינו גם כן לצעוד. הם צעדו מאוד יפה אבל לפי המנגינה, אנחנו לא ידענו איך הם יכולים לפי המנגינה שלהם, יש להם כלי…-חמת חלילים - כן, משהו מיוחד .איך יכולים ככה לצעוד לפי המנגינה הזאת.

לא יכולנו. ולא למדנו. עד היום אני לא יודעת ככה לצעוד.

ומתי הגעת לגוש?

לגוש הגעתי בתחילת 1946.  אנחנו התחתנו ב-1942 כשמרדכי היה בצבא. ואני גרתי בתל אביב אז.

מה היתה תל אביב אז?

תל אביב היתה משהו מיוחד.מה אני אגיד לך, מי שאני זוכרת את תל אביב היא הייתה תמיד מיוחדת. כל הצגות וקונצרטים מאוד, וכמו שירושלים, מאוד מאוד אני אוהבת אותה, הנוף וגם כן מיוחדת מאוד אבל תל-אביב זה משהו אחר. זה הים והחול ופה ושם הלכלוך והיו גנים גם יפים שחבל מאוד היום נעלמו, כבר אינם לא רואים אותם, היה גן רוטשילד . זה… יש רחוב מאוד ארוך, רוטשילד, ושדרת רוטשילד שם היה גן ותמיד היו מלא ילדים.

והיית חלק כל הזמן מהתנועה?

לא, תנועה לא. הייתי נחשבת כתור בוגדת. על זה שלא באתי לקיבוץ… הם רצו שאני אלך לקיבוץ ואני לא הלכתי. אז הייתי נקראת "בוגדת". עד אחרי שכמה שנים.. אבל היו חברות לבקר אותי, תמיד, לתל אביב

(צוחקת) הלכנו, כשידענו שהן יבואו, ומרדכי היה בחופש אותו הזמן, אז היה לי ככה, היו איזה תשע חברות שהיו באים והיינו נוסעים לירקון לשייט. אז מרדכי ועוד חבר אחד,הוא היה אחר כך פה (בני דרור) חבר שהוא היה בן דוד של אחת החברות שלי, ועוד מישהו והם היו הקורבנות… (צוחקת) הם היו שטים איתנו בסירה עם איזה שלושה… כן הם היו שלושה בחורים ו-9 בחורות. אז הם היו משיטים.

מה עוד היה בתל אביב מאוד יפה?...

היה כבישים?

היו כבישים! בוודאי שהיו כבישים! לא כל כך מפותח כמו שהיום, אני באה לתל אביב אני מוכרחה לחפש את הרחוב הקטן שהיינו תמיד עוברים בין החולות, לחברים שלנו. זה כבר לא קיים. ומובן מאליו - מה כאב לי נורא הלב, כמו שאני כבר הייתי פה, בגוש בבני דרור, ששמעתי שבונים כלבו שלום והורידו את גמנסיה הרצליה. גמנסיה הרצליה זה היה משהו, זה היה איפה שעכשיו כלבו שלום. עמד שם מן בניין, משהו מיוחד, מפואר. והוא נשכב על כל רחוב הרצל, ככה איך שבאתם מהרכבת שם. או מרחוב העליה אפילו, התקדמת - פתאום ראית בנין מאוד יפה של גמנסיה הרצליה משהו מאוד יפה זה היה. ואז כשהם הורידו אותו ובנו כלבו שלום זה נורא כאב לי.

וכשלמדת בחוץ לארץ זה היה בבית ספר יהודי או בית ספר כללי?

זה היה בית ספר יהודי ואחר כך בית ספר כללי. גם כן היו שם הרב יהודים. העיירה שלנו.. אני לא יודעת… אתה יודע במקרה כמה יהודים היו שם? עיירה שלנו היו שם הרבה יהודים מכל המדינות.. היתה שם ישיבה גדולה של משפחה של הרב, הם הקימו שם קהילה, היו כל מיני יהודים שם.

היו יהודים דתיים מאוד, היו כמה משפחות שהיו הולכות כמו ב... מאה שערים. הם באו מפולין.

אחר כך באו יהודים ממזרח, עיירה מאוד תוססת.

איך היה המפגש הראשון עם גוש תל מונד?

איך היה המפגש הראשון עם גוש תל מונד? אנחנו באנו החלטנו לבוא ל...לגוש תל מונד. כלומר לא לגוש תל מונד! לבני דרור. היה די מרגש. אני לא ידעתי לאן אני באה. ואני מאוד אהבתי את תל אביב אבל החלטנו שאנחנו באים ל... אחרי מרדכי ישתחרר מהצבא - לבוא הנה לראות. באנו לראות והיו פה חברים שהכירו את מרדכי, אני לא הכרתי את אף אחד, ואמרו תבואו תבואו תבואו יהיה יפה. היה נחמד, התחלנו חיים חדשים, ידעתי לאן שאני באה, לחדר בצריף. היה לנו.. היה.. זה מרדכי כבר סיפר לך, איך שהיה.

ואיפה את עבדת?

אני עבדתי בכל מיני מקומות. בחדר אוכל, במטבח, במכבסה. בגן הירק. אחר כך עבדתי כמה זמן ב... במעון בשכונת יעקב.

מי קבע איפה עובדים?

היה סידור עבודה והיו צריכים לרוץ ללשכה ש.. לא היה לנו ככה פרנסה מהמשק, היו... סדרן עבודה, היה לו תפקיד מאוד קשה, שהיה צריך ללכת ללשכה ולריב על מקומות עבודה, אם זה היה בפרדס, בקטיף, כשהיו פה פרדסים ושטחים. עבודה, להשיג עבודה היה די קשה. אז בחורות, היו בחורות שאת יודעת, עבדו במשק בית בעין ורד. אנחנו עבדנו... אחר כך רק אני עבדתי במעון בשכונת ירקון.

קיבלתם כסף על זה?

בוודאי. זה היה כסף וזה נכנס למשק. ומרדכי.. סיפרת שעבדת בהדסים?

בעבודות חוץ, בבניין.

אז היו חברים שלמדו, שמהצבא הבריטי הם קיבלו הכשרה.

למרדכי היה כבר מקצוע, טפסן. אז הוא עבד. אז שני הבתים הראשונים שם, שלושה, הם הראשונים בהדסים. אז זה גם מרדכי השתתף בבניה. בניית הארץ.

תגידי, נשים וילדים?

נשים וילדים... רגע, היה כאן זוג... נעמיל'ה היתה פה נכון? של רות זוסמן, היתה כאן ילדה. ועוד היה פה מישהו, אחר כך היו פה ילדים, המשפחה הראשונה שנולדו להם, מלכה וגפצ'י נדמה לי. לא.. לא יודעת. רק הם היו פה וראו שזה לא מסתדר כל כך. יותר מאוחר באו משפחות עם ילדים, ב1947 התחילו...

זה היה בבני דרור? או במחנה?

עוד היינו למעלה. עוד היינו למעלה כשבאו עם הילדים. ואז היתה קבוצה גדולה של ילדים שנולדו. ומובן הרבה עזבו, הרבה אנשים התחלפו פה.

ומה, איזה חינוך חינכת את הילדים?

אני אגיד לך מה היה. הדור החדש. אם אני מסתכלת רגע אחד אחורנית איזה חינוך. קודם כל חינוך הכי טוב מה שיש. אבל אני חושבת אולי היתה גם השגיאה שתמיד... כשהילדים התחילו ללכת לבית ספר – מה שהמורה אמרה חשבנו שזה קדוש. תמיד "מה, זה המורה אומרת אז זה חייב להיות כך". ומובן, מרדכי כשהילדים גדלו היה הרבה בועדת חינוך, וכשהיו הילדים הראשונים הוא ישב, מובן מאליו, בהתנדבות הכל הלך. הוא ישב, היו פה יהודה ולאה ופנינה, הוא ישב איתם ולימד אותם אנגלית. אחר כך מובן שהיו יותר ילדים וזה, אחר כך התחילו לקחת מורות פרטיות.

אבל.. נו מה אתה חושב על החינוך? (שואלת את מרדכי)

מרדכי: החינוך, זה לא היה בימנו.

אז בועדת חינוך קבעתם מה אתם רוצים שיהיה לילדים?

תראי, אנחנו לא יכולנו, כי היה בית ספר. הבית ספר הלך ואנחנו אחר כך כמו שרצינו.

אני לא יודעת או שהיינו יותר מידי תמימים, או שהיינו יותר מידי שמרנים, או שאני לא רוצה להגיד מה (צוחקת)

היו עושים מה שעשו בית המורה אמר, ואמרו לו ככה אסור לנו בבית?

תשמעי! ככה, באמת ככה היה. ככה היה. אני אומרת לך ברצינות.

מרדכי חגי:

אני, פעם אחת אני זוכר, כשבבית ספר ילד, הילד בא הביתה, יהודל'ה. ואמר לי שבשבוע הבא מתחילים ללמוד על האורג. אז אני לקחתי את האנציקלופדיה וקראתי לו, זה זה וזה האורג. ההורה המצוי. אבל אחר כך אנחנו היינו באסיפת הורים. אני שאלתי את רות. רות המנהלת. שאלתי אותה. אני במקרה יש לי בבית אנציקלופדיה, אולי יש עוד מישהו. אבל מי שאין, מה הוא יעשה? אנשים, בשביל לעזור לילדים, הם למדו שפה אחרת והם למדו נושא אחר. זה לא... האם משפחה תמנית שיש לו עשרה ילדים, שמונה ילדים, הוא יכול להנחות את הבן שלו? אני אמרתי שזה לא.. לא נכון. כל השיטה הזאת זה לא נכון. מי שיכול יכול אבל הרבה אנשים לא יכולים. לא רק זה, אבל לא ידעו את השפה גם.

את צריכה עוד?

רק תגידי לי עוד שאלה, על איזה תפקידים מיוחדים בבני דרור?

שום דבר. תמיד הייתי עסוקה עם (מצחקקת) עצמנו. תמיד.. היו לי בעיות ככה... ליד הבית או בתוך הבית. היו לי פה הורים שלי, שבאו. מנוחתם עדן. אחרי המלחמה. היו פה. וילדים, תמיד דאגתי. ומרדכי היה הפעיל ואני הסתפקתי הזה.

טוב תודה רבה לכם! היה מאוד מאוד נעים.