"חבר חדש, חיים גרינברג, ומשפחתו הגיעו לבני- דרור. בצבא באיטליה עבד בנגרות", כתב אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום'. "קיבל חדר למגורים בצריף על יד חדר המזכירות. ראה חיים שלד של צריף בן שני חדרים בלי גג (בעל הצריף עזב את בני-דרור) תיקן את כל הנחוץ בצריף. באחד החדרים עבר לגור, ובשני התחיל לעבוד בנגרות יחד עם ווילו גלייזנר.

הם רכשו משור חשמלי, שטרקטור היה מניע אותו, אבל תכופות נזקקו במשק לטרקטור בעבודות אחרות, התחילו להשתמש במנוע של מכונה לדיש בוטנים, שזקוקים לו רק איזה חדשים בשנה.

רכשנו גם מכונות מנגריית כפר מונש. העברנו צריפים מגן-רבקה', שלא היו שם בשימוש, וצירפנו אותם לנגריה.

יוחנן בוקופצר הצטרף לעבודה והוחל להכין מטבחים לשלושים הבתים הראשונים בבני-דרור שעמדו בסיומם.

לאט לאט התרחבה הנגריה - תפסה גם את מחסן התבואה. עתה פלשה הנגריה למחסן הריק והיתה לה הרווחה. המפעל התרחב.

קם דור שני, שגמר בהצטיינות בית ספר לנגרות של " אורט", והצטרף למפעל. נרכשו מכונות חדישות, עם מפעל הבנייה של הקיבוץ הארצי. אנו מספקים להם עבודות בנגרות לפי דרישותיהם, בעיקר מטבחים וארונות קיר. כיום (הספר יצא ב-1980) עובדים בנגריה עשרה אנשים. ואלה דברי מרכז המשק, יהודה ויינשין, בדו"ח שלו: "הנגריה כיום היא התעשיה שלנו והפכה להיות הענף הגדול ביותר". התיכנון לקיץ 1981 הוא בניית נגריה חדשה על שטח של דונם".

דני לורברט: "כולנו שמחנו על ההצעה להקים נגריה 'תעשייתית'. ענף תעשייתי מתחיל (עדיין לא מדובר במפעל), מחייב בשלב הראשון השקעה מעטה וכח האדם לא צריך להיות גדול".