ראיון במסגרת יובל ה-50 לבני דרור

משה מטרני - מראיינת הילה עשת

ילדות. היכן ומתי נולדת?

אני נולדתי בטורקיה באחת מערי השדה שהיום למעשה שייך לבולגריה, וילדותי עברה בעיקר באיסטנבול ובכפרים של סבא שלי, היו לו אדמות. נולדתי ב- 1927.

ספר כיצד עברה עליך ילדותך בגולה?

הילדות שלי בעיקר עבר בכפר, כי למעשה כמו שאמרתי בהתחלה, סבא שלי היו לו אדמות זה היה אחד האנשים העשירים באזור. וברוב הזמן אנחנו נשארים בכפר.

רק בתקופת הלימודים היינו נוסעים העירה לאיסטנבול. ורוב הזמן הייתי מבלה עם ילדי הכפר ודווקא בכפר היהדות הייתה יותר הדוקה. בעיר היינו יותר מתבוללים, אנו יכולים טורקים יחד, לא יכולנו ככה להתבטא כיהודים חופשיים.

איזה חינוך והשכלה קיבלת בבית הוריך?

קיבלתי השכלה רגילה. למדתי בהתחלה בבית ספר אליאנס. אחר כך היות וצמצמו את הלימודים בטורקיה, אז עברתי לבית ספר טורקי ולמדתי תיכון. עד התיכון .

מה היה משלח ידם של הוריך?

אבא שלי היה רופא, ואמא שלי היתה עקרת בית.

הנערות והבגרות שלך. מה היה משלח ידך בטרם עלית ארצה?

לא, אני למעשה עליתי ארצה מיד אחרי הלימודים שלי, אני למעשה לא עבדתי בשום עבודה בטורקיה.

עם תום הלימודים, למעשה שנה לפני זה עליתי. בהמשך אספר למה זה יצא כך, שלא יכולתי לגמור את הבגרות.

האם השתייכת למפלגה כלשהי או מחתרת?

לא, המפלגות ציוניות היו אסורות בטורקיה החלט. אבל שם התנהלה מחתרת, במחתרת תנועת בית"ר, היתה קיימת בלבד.

יותר מאוחר נכנסה גם תנועת החלוץ, מה שנקרא. באו אז לשכנע וניסו לארגן אבל הקבוצה השולטת בקרב יהודי טורקיה, נערי טורקיה, תנועת הבית"ר.

מה היה מגעך הראשון עם הציונות?

עם הציונות זה היה כבר למעשה בסוף... סוף כיתה ח' אפשר לומר, אז נכנסתי לקבוצה הזאת.

מישהו הכניס אותי, ואז בכלל שמעתי פעם ראשונה שהיא קיימת, ארץ ישראל,  שקיימת התיישבות, זה היה למעשה בסוף שנות 1941-1942.

העליה לארץ. מה היה מניעך לעליה?

היו שני מניעים: א. זה היה מה שהביתרים כביכול חינכו אותנו שלמעשה כל יהודי חייב לעלות לארץ. אבל המניע שדחף יותר זה היה פלישת הגרמנים לבולגריה, ואנחנו ידענו למעשה ההורים, כולם. אנחנו אולי הקטנים לא ידענו כל כך טוב, אבל ההורים ידעו מה שנעשה באירופה עם היהודים, וחששו הבולגרים יפלשו לטורקיה. במקרה גם יהודי טורקיה - מה שקרה לכל אירופה. ואז החליטו לשלוח לכל משפחה אחד ארצה. בן אחד, בת אחת או מבוגר אחד.

ואז התפנו גם סרטיפיקטים (אשרת העלייה לארץ ישראל) שלא יכלו להוציא יהודים מאירופה. ואז עלינו למעשה, אותה תקופה ב-1943 אלף נערים יהודים ונערות מטורקיה. את העליה הראשונה.

ספר את סיפור העליה לארץ.

הסיפור היה פשוט. הצטרכנו כל אחד, היות והצטרכנו לקבל פספורט טורקי. לפספורט טורקי,

צעירים כל כך, למעשה אנחנו היינו כביכול חייבים צבא, בטורקיה. וחששו שמה, התחילו לשאול כל מיני שאלות. למה אנחנו בכלל רוצים לעלות לארץ? מה יש שם בארץ שאין פה.

ומה שתדרכו אותנו זה היה פשוט להגיד שאנחנו רוצים ללמוד חקלאות ובטורקיה, ילידי טורקיה, כל מיני מקצועות מסוימים כולל חקלאות, אי אפשר להיכנס ללמוד.

כלכלה, החקלאות, אין דברים כאלה. וזה עבד!

מה הייתה עמדת המשפחה לעלייה?

זאת היתה, המשפחה הייתה חיובית, הם רצו שהיות ואני הייתי הכי צעיר, שאני אעלה.

מאחר שגם היה לי דוד בארץ, אז הם ראו את זה, שזה לא כל כך נוראי.

מתי הגעת לארץ?

ב-1943 בנובמבר.

ההתאקלמות בארץ. ספר חוויות מהפגישה הראשונה עם ארץ ישראל.

הפגישה הראשונה שהייתה, בעיקר בכניסה לארץ, הייתה חוויה קשה.

קיבלו אותנו למעשה אנגלים. ולא יהודים. בראש הנקרה, אז אנחנו למעשה עלינו ארצה דרך סוריה. זה דרך ביירות. בכלל אנחנו עברנו את כל הארצות האלה ברכבת.

ואנחנו חשבנו שיהודים יקבלו אותנו בשמחה. ובאנו לגבול. הייתה לנו חוויה קשה מאוד.

האנגלים לקחו אותנו הצידה, ופתחו לנו כל פריט. אני עד היום זוכר, אני הבאתי איתי סכין גדולה. את זה החרימו לי ב...

ולמעשה אנחנו ראינו שאנחנו נכנסים לארץ של... לא של יהודים אלא תחת שלטון זר.

וזה למעשה, בזכות קבוצת בית"ר יאמר שהם עזרו לנו, הכינו אותנו שאנחנו נתעכב בכל מיני מצבים כאלה.

איזה תחנות היו לך בארץ אז שהתיישבת בגוש תל מונד?

אנחנו, היות והייתי בגיל כזה על הגבול, אז נכנסנו לעליית נוער. פעם בארץ מה שהיה נקרא. את הילדים הקטנים האלה היתה כעלית נוער. וזה היה במסגרת של חצי עם עבודה, חצי יום לימודים.

והתמזל מזלי להיכנס לעליית נוער. והייתי באחת ה... אפשר לומר באחד הקבוצות הטובות בארץ, זו קבוצת שילר. שם הייתי למעשה שנתיים במסגרת של עליית נוער.

ולמעשה חינוכי החקלאי והציוני בכל מה שקשור בזה קיבלתי את זה בקבוצת שילר.

זה אחת התחנות. אחרי זה כמובן שהיות וחינכו אותנו לחקלאות ואנחנו החלטנו שאנחנו גם חייבים לייסד קיבוץ. קבוצה! אז התחלנו לחפש כל מיני גופים אחרים שעלו ארצה, מיוצאי טורקיה בעיקר. והצלחנו להתאחד עם עוד חברה שבבן שמן.

למעשה אחד החברים שאז פגשנו אותם זה שמחה רזון שהיום יושב פה בבני דרור.

ואיתו היא היתה הפגישה ככה משמחת, כי איתו למעשה למדתי בבית-ספר מספיק שנים. קרוב ל-10 שנים למד ביחד באותו בית ספר. וככה נפגשנו. וקשר קשרים ואחר כך קשרנו כדי לגוון. יעצו לנו לא לעשות רק מהחברה... רק מיוצאי טורקיה.

תחת עוד עלית נוער שנמצאת בחיפה יש 'מוסד אהבה' מה שנקרא. ואנחנו למעשה הגענו לגוף של כמעט 90 נערים ונערות ויצאנו להכשרה בעמק בקבוצת השרון. קבוצת השרון תמשיך... קבוצת השרון שם גם כן זה היה קופת גיבוש של הקבוצה הזאת.

בקבוצה הזאת אנחנו החלטנו לצאת להתיישבות, אבל לא יצא לפועל להיות חלק של החברים מהקבוצה זאת החליטו להישאר כהשלמה בקבוצת השרון, ונשארו. ואנחנו חיפשנו לנו מקום. חברה אחרת. מצאנו חברה של יוצאי בבלגיה, וגרמניה. וחלק של החברים האלה שהיום נמצאים פה, שאנחנו משם מכירים אותם, זה יהודה רוזן, וזהבה מאור.

אז העבירו אותנו לחדרה. זה קורה אז, שנת 1947 בערך. כל הגברים שעברו. נגענו ב-47 לחדרה. זה גם נקרא פלוגת עבודה. בזמנו לפני שהיו יוצאים להתיישבות היו צריכים להוכיח שאנחנו יכולים לקיים את עצמנו לבד. ועבדנו כשנה בתור עובדים שכירים במושבה והיה לנו מגורים בגבעת בוסל בחדרה.

ובינתיים פרצה מלחמת השחרור. ואז חלק גדול מאיתנו התגייס. הצליח למעשה להתגייס. ובזמנו התיישבות העובדת בסוכנות וכל זה יחד הם היו כמעט כמו ממשלה ולא נתנו להתגייס לכל הקבוצה. אמרו לנו חלק שלכם חייבים ללכת להחזיק ישוב שהוא כמעט נעזב בעמק בית שאן שנקרא אבוקה. והעבירו אותנו, מחצית מהחברה שלנו, לאבוקה.

באבוקה בעת מלחמת השחרור. ואחרי זה באבוקה לא הסתדרנו. לא יכולנו להישאר שמה כי התנאים לא היו טובים. אנחנו הגענו, מחצית החברים שלנו הלכו. העסק זה התפרק.

ואז התחלנו לחפש מקום התיישבות אחר. למעשה שלושת הזוגות שיצאנו משם, אז שניהם נמצאים בבני דרור, אחד זה יעקב מאור, ואחד זה אני ואחד הוא כיום איננו. אבל אנחנו למעשה רצינו ללכת להתיישבות פרטית. התיישבות של מושב עובדים.

היה לנו ויכוח עם החברות, עם הנשים שלנו. בסוף גילינו שקיים גם התיישבות שלישית. ועד אז לא הכרנו. אנחנו ידענו שיש קיבוצים ויש מושבי עובדים, וזהו.

וקיבוצים זה...

ובאחד הסיורים בארץ מצאנו שישנן התיישבויות אחרות. אז נקראות מולדת, כפר חיטים. ובמאי 1949 הגענו לבני דרור.

על גוש תל מונד. ספר איך הגעת לגוש.

כשהגענו לגוש, זה לא כמו היום כשהיה הכביש הזה שמוביל בני דרור כמו שאת מכירה אותו.

בכלל מהכביש הראשי הנקודה פה לא היה בכלל כביש. לא היה קיים כלום. רק חולות. כחולות ורק אז התחילו לבנות את ה... ראשית הבתים. היו בתים בלי גגות.

הישוב למעשה גר היום איפה שנמצא בתל מונד שם כל המרכז. יש שם... פעם הייתה נגרייה שם, ויש שם עוד...  המרכז המרובע זה איפה שאתם אולי אם את מכירה, אם את זוכרת שם פיצריה. וכל החנויות מסביב. שם היה מרכז, הנקודה.

שם למעשה גרנו. שם היו צריפים. ומסביב היה משק קטן. אני למעשה לא עברתי את החוויות האלה שהם עברו במלחמת השחרור, אני הגעתי בסוף מלחמת השחרור. הם למעשה במלחמת השחרור גרו שם וכאשר התחילו הפגזות ופגז אחד נפל בתוך החדר אוכל ונפגעו שני חברים. למעשה אחד נפטר. משה ניצן ז"ל ואחר כך הוא נפצע קשה, זה.... אליעזר קובלסקי, איבד כליה אחת בהפגזה הזאת. ואז העבירו את כל האנשים לפרדסים מסביב, בתוך אוהלים.

ופינו את הנקודה לגמרי. עד סוף ממלחמת השחרור. ובסוף מלחמת השחרור התחילו לבנות את הבתים כבר פה, ואז היינו גרים 50% של האנשים כאן, 50% למעלה.

חלק היו עובדים פה, מכינים כבר את המשק, את הרפת. קצת עבדו בבניין כי.. הרבה אנשים עבדו בבניין בזמנו. והחלק היינו עובדים למעלה. למעלה היא הייתה נגריה, מסגריה, רפת קטנה, לול.

כל המשק הקטן שהצלחנו להביא את זה הנה.

ספר על מצבו של גוש תל מונד בהגעך. בטחוני, כלכלי, חברתי.

הביטחוני אני לא אוכל לספר הרבה, כי מה שמספרים, בזמנו, בטחונית היה קשה מאוד, היות ובכל החולות שאנחנו גרים היום - היו גרים ערבים. וקשה מאוד היה להתמודד איתם. עם כל שדות שהיו זורעים, הם היו יורים בדיירים.

למשל אחד הכפרים הגדולים פה, בסביבה שידועה לשמצה, עוד בימים ההם זה נקרא מריה, שהיום איננו קיים. רק אם את מכירה זה בגבעה למעלה איפה שהיו פעם בתים. כשעולים היום, מה שנקרא היום - תל הדר .

שם היא כפר המריה שהוא מאוד התנכל לישובים מסביב.

אחר כך היו בדואים בינינו לבין קדימה בחולות. שהם גם כן יהיו מפריעים לכל מיני פעולות בשדה. אבל זה... אני לא נוכחתי. לא יכולתי להיות. כאשר באתי כבר כל זה היה מאחורינו. זה כבר לא המריה היה... זה... היה עוד כפר גדול אחד, על הגבעה הזאת שקיימת היום, אבוקדו. טיקלר. מה שנקרא. נשאר רק הבית ספר אם פעם אתם מבקרים שם את בטח ראית את זה.

כך שמבחינה ביטחונית כבר לא היו בעיות ביטחון קשות, אבל מבחינה כלכלית אז המצב התחיל ככה להשתפר, כי הפרדסים שנשארו גם מהרכוש הנטוש, מה שנטעו, חדשים, התחילו להניב.

ובזמנו הפרדסים זאת הייתה הכנסה גדולה וטובה ולמעשה חיו מזה.

אחר כך התחילו לפתח מסביב גן ירק. גם מושבים מסביב פיתחו גני ירקות. בעיקר עגבניות. וזה היה... הגוש שלנו למעשה היה מספק בעונה את כל העגבניות כמעט לכל הארץ.

איך התגברתם על התנאים הראשוניים?

התנאים הראשונים היו באמת קשים. בעיקר בישוב כמו בני דרור. למעשה התחלנו בהתחלה לחיות כמו קיבוץ. היה חדר אוכל. אומנם לכל אחד היה בית אבל אי אפשר היה לבשל בתוך הבית. ולא היו מקלחות בתוך הבתים. הייתה מקלחת כללית. עם כל מיני סידורים מכאלה שהיום קשה אפילו לתאר אותם.

למשל החורף, היה דבר מוזר, מה שהיום לא רואים היום. חביות נפט פוזרות בין הבתים וכל אחד היה ממלא לו נפט לחמם את הבית.

נוסף לזה הייתה גם חלוקת מצרכים לבתים אוכל על מנת לאט לאט להרגיל את האנשים לבשל בבית. ובבית התנאים לבישול לא היו.. למעשה בהתחלה רוב בדברים היו נעשים מחוץ לבית.

היה ברז, לשתי משפחות בחוץ, עם מן שולחן כזה. כל הפעולות של שטיפה ורחצה היו נעשים בחוץ.

מכבסה היתה משותפת. מכבסה כללית היתה, היו מכבסים כמו בקיבוץ. וזה לקח די זמן עד שקיבלנו את התנאים המתאימים כדי לחיות כמו מושב שיתופי. אם הכוונה היא לבני דרור.

ספר חוויות מהתקופה.

היו הרבה חוויות אבל באיזה כיוון? למשל היו עניינים של גניבות בסביבה.

בעיקר היות ואנחנו עוד היינו חקלאים גדולים, היינו מגדלים הרבה אבטיחים. ואבטיחים כידוע לך זה דבר שזה דבר שאנשים אוהבים לגנוב. ולמעשה רוב הזמן שלנו לרוץ מסביב לשטחים שלנו, של האבטיחים, לשמור עליהם.

ואחת החוויות שהיתה לנו עם החברים היה.. שמרנו על שדה אחד, והסתובבנו, ולמעשה באו להחליף אותנו. וזה שבא להחליף אותנו לא היה רואה טוב מרחוק. והוא חשב שאנחנו גונבים אבטיחים. אנחנו נפנפנו בידיים, הוא חשב שאנחנו רוצים ללכת ולהכות אותו. הוא חזר למשק והזעיק את כל המשק עם אוטו לבוא לתפוס אותנו.

זה היה אחד החוויות כאלו בזמן האבטיחים.

פעלך בחיי המקום. תפקידים ציבוריים, ועדות וכו'.

במקום, בהתחלה, היות ואנחנו היינו המועמדים הראשונים שהגיעו לבני דרור, אנחנו למעשה היינו שלושת המועמדים הראשונים שהתקבלו כמועמדים, כי כל הקבוצה היתה קבוצה מגובשת, מהבריגדה ומהצבא הבריטי, שהשתחררו. אז בשנים הראשונות אנחנו היינו למעשה קצת מחוץ למסגרת. אבל אחרי זה לאט לאט התאקלמנו, אני הייתי במשק, בתקופת חיי הייתי שנתיים, הייתי כמזכיר פנים. הייתי בכל מיני ועדות שונות, ועדת תרבות, ועדת חברים. הייתי גם איזו תקופה מרכז צרכניה.

וככה לאט לאט נכנסנו למעגל של הפעילויות ושל הפעילויות חברתיות ומשקיות.

מבטך על העבר וההווה והעתיד בגוש שלנו?

העבר הוא פשוט... קשה לי כי ישנו פה סיפורים יותר מרוחקים, למשל ישנו מה שנקרא פה התיישבות האלף.
הם קיימו את עצמם על ידי עבודת חוץ. ובאמת הם עברו ימים מאוד קשים עד שהתבססו בתוך המשק. אנחנו למעשה גם כן בהתחלה, כדי בכלל לקיים את המשק, היה לנו שלושה טרקטורים ישנים שהיינו מעבדים את כל מטעי ישראל מה שנקרא. המטעים הנטושים, לא כולם היו מחולקים. חלק היו באיגוד מרוכז, ואחת העבודות הגדולות שהיינו עושים כדי להתקיים זה היה עבודות חוץ.

וזה למעשה נתן לנו קצת קיום בהתחלה. ואחרי זה כל משק כבר לאט לאט התחיל להתבסס. גם המושבים הרגילים בסביבה וגם אנחנו,

לאט לאט התחלנו להקים את הענפים. הרפת, הלול. את הגני ירקות.

והייתה תקופה של שגשוג באזור.

אחרי זה כאשר כל הדברים האלה ידעו לרדת כמו... אחד הדברים שהיו מגדלים, שמעת בהתחלה, היו עגבניות שהיה אחת ההכנסות הגדולות, בעונה, זה ירד מכל מיני סיבות.

אחת הסיבות שהתחילו לעשות עגבניות במקומות אחרים ביותר בהצלחה. וביבולים יותר גדולים.

אבל למעשה הגוש התבסס בעיקר על עבודת הפרדס. לאחר שנטעו פרדסים ואנשים כבר הפסיקו לעבוד בחוץ, אז הפרדס למעשה כמעט קיים אותם. אחד הענפים שהיו... היום קצת הצטצטם, זה היה בזמנו הלול. לול ביצים ולול עופות. והודים.

והיום עם מצב החקלאות שהוא קצת ירוד, פרדס קצת ירד בהכנסתו. גידולים מסוימים בכלל לא עושים בגלל חוסר ידיים עובדות. ואנחנו כמושב שיתופי כבר למעשה, בעונה מסויימת הכל... בשנים מסוימות לעבודות שלא נצטרך לידיים עובדות.

עכשיו בזמנו הגענו עד 25 דונם תותים. וזה המון המון עבודת ידיים שלמעשה רובו מתבצע בידיים עובדות. שכירות. וזה יקר לנו את היצוא. ואנחנו פשוט ירדנו מזה, ולאט לאט הצטמצמנו בענפים כמו בוטנים, כמו כל מיני דברים שאנחנו לא נצטרך לעבוד בפועלים.

לכן מכניסה לו כל מיני ענפים. פרחים של ציפורן. בסופו של דבר המשק הוא היום אצלנו בנוי בעיקר על פרדס, לול, רפת. יש לנו גם קצת ענפי תעשיה. נגריה, דרור פלסט. ובעיקר עבודה נעשת, משתדלים על כל פנים, נעשת עצמית. חוץ מהקטיפים בפרדס רוב בעבודה אצלנו במשק

אפשר לומר שזו עבודה עצמית.

תודה רבה היה לי נעים מאוד לשמוע אותך

זה הכל?

זה היה ראיון עם משה מיטרני, חבר מושב בני דרור כ39 שנים