רות דובנוב נולדה בספטמבר 1927 במושב בלפוריה. כשהייתה עדיין בבטן אמה, מת אביה מבעיטת פִרדה. היא הייתה הילדה השמינית במשפחה, העוני היה רב, והיא נשלחה בגיל שנה לבית יתומים בחיפה, בו שהתה עד גיל 6. במשך שהותה שם לא התראתה עם בני משפחתה, מלבד ביקור אחד של אחיה הגדול שבא לעבודה זמנית בחיפה ולקח אותה לאכול גלידה. כאשר הוחזרה לבלפוריה לא הכירה את אמה וגם זו לא ידעה מי הילדה הזרה  שנכנסה לבית.

בהמשך למדה כמה שנים בבלפוריה (עיפרון חולק לשלושה כדי שיהיה לכולם)  ובגיל 12 עברה לפנימיה ב"כפר ילדים" ליד עפולה. נישאה לאסף דובנוב, בן בלפוריה, ועבדה בבית ובמשק. בשנת 1963 עברה המשפחה למושב השיתופי "בני  דרור", שגם בו עבדה בחקלאות ובעיסוקים שונים, עד שהחלה לעבוד כמזכירה בבית-אריזה אזורי, שם עבדה כ-25 שנה, עד גיל 75. כיום חיה בדיור מוגן באבן יהודה.

אסף דובנוב נולד באוגוסט 1923 וגדל במושב בלפוריה, שם גם נישא לרות, בת המושב. 

בשנת 1963 עבר עם  משפחתו למושב בני דרור שבשרון. בשנים 1974-1972 שהה עם מקימי המושב פארן  בערבה ואחר כך במושב אליעד שברמת הגולן, כמדריך חברתי למתיישבים הצעירים.

כל חייו כתב פזמונים, ברכות לחתונות ומסיבות, סיפורים ושירים. 

הוא ניחן בקול ערב והיה שר להנאתו. מבחר משיריו פורסם בספר "שירים מהמגרות" (הוצאה עצמית, בני דרור, 2007).

את שיריו המופיעים באתר שרה בתו, צופיה לב-רן.

רות דובנוב לבית זוסמן - ראיון : רפאל-דרור גרינקר, מושב בני דרור בפרויקט תיעוד זכרון המבוצע על ידי מראיינים מתנדבים, מורשים מטעם המועצה האזורית לב השרון, במסגרת פרויקט תיעוד קהילה כחלק מפרויקט רווחה ארצי של 'הפגת שעמום'מהאוכלוסייה הוותיקה ביישובי הארץ. 

בני דרור 1967-2012 / בלפוריה 1927-1966

אחרי 800 שנה של יהדות ליטא מהמאה ה 12, בסוף המאה ה 19, בשנת 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני ובאימפריה הרוסית פרצו פרעות אנטישמיות בשמן "סופות בנגב". האיבה כלפי היהודים גברה להחרפה ביחס. תקיפות, הרס וחוקים מפלים. הוגבלו תנועתם וזכויותיהם, החיים הכלכליים ובכלל הפכו קשים מאד. רבים שהתפרנסו ממסחר ומלאכות איבדו פרנסה והפכו עניים. החלה התעוררות יהודית לאומית תחת רעיונות חדשים כציונות וסוציאליזם. נוצר דחף לצאת מהמצוקה לחיים חדשים. חיים של חופש דת בארץ הקודש גם ביבשת אמריקה שם פותו לחופש דת, זכויות אזרח ועתיד כלכלי טוב יותר. באירופה של אותם זמנים התפתחו תנועות לאומיות וגם התנועה הציונית, לאור ספרו של בנימין זאב הרצל 'מדינת היהודים' והקונגרסים הציוניים שעוררו תקווה ליישוב יהודי עצמאי בארץ ישראל. כמו כן קמו תנועות לאומיות כ'חיבת ציון' שקראו לעלייה ולעבודת אדמה. העולים, ממניעים דתיים, האמינו שזו "תחילת הגאולה" וראו בעליה מצווה דתית. ארץ הקודש נחשבה למקום הקדוש והטבעי לחיים יהודיים מלאים.

עלייה ראשונה 1882-1904 ממזרח אירופה ותימן, מפחד ורדיפות, יחד עם אידאולוגיה ציונית-דתית. עלייה שניה 1904-1914 אידיאולוגית בדגש ציונית סוציאליזם ובניית יישוב עברי חדש.

בראשית המאה ה 20 בשנת 1905 פרצה מהפכה ברוסיה, שהביאה אלימות קשה יותר בפוגרומים נגד היהודים. פרעו בהם, עד לגל עזיבה המוני ולמעשה לבריחת היהודים מליטא שהייתה מרכז יהודי, עשיר בישיבות גבוהות של מתנגדי החסידות. הבריחה השאירה מעט מאד יהודים בליטא שנדחפו בשנת 1915 לעומק רוסיה ולאוקראינה על ידי השלטון הצארי, בתואנת 'חשש משיתוף פעולה' בין יהודי ליטא שדיברו גם גרמנית, לבין האויב הגרמני.

השנים היו קשות מאד. יהודי ליטא חמקו משלטון הצאר ונסעו לארץ ישראל, ביבשה, דרך האימפריה העות'מאנית ששלטה גם בארץ הקודש, בציון. (שנקראה סוריה-פלשתינה במקום ממלכת יהודה, מאז המאה השניה לספירה בעקבות הכיבוש הרומי אחרי מרד בר כוכבא).

רבים מהעלייה השניה היו סוציאליסטים שרצו ליצור כאן חברה שוויונית וביקשו לחדש את עבודת האדמה להקים קיבוצים ומושבים ולחיות מעבודה עצמית. חלקם, למרות הקשיים הכלכליים הגדולים, האמינו שקרקעות זולות והזדמנויות חדשות בארץ הקודש יאפשרו להם לבנות חיים חדשים. הדרך היבשתית הייתה זולה וזמינה, יחסית למעבר אוקיאנוסים באניות נוסעים, או כפליטים באוניות מטען אל יבשות אמריקה, אפריקה ואוסטרליה. גם מזרח אסיה כסין. חולמים יהודים צעירים הגיעו לארץ, לבנות ולהיבנות בה בהתיישבות חקלאית, וביקשו לממש שיבה לציון.

***

זוסמן אברהם ושרה ילידי 1891, היו זוג נשוי כבני 20. בשנת 1911 עשו עלייה לארץ ישראל מהעיר הגדולה שיאוליאי Siauliai צפונית לעיר קובנה, שבליטא. הם הגיעו ליפו, קיבלו עבודה בפרדסים וכיתר הפועלים גרו באוהל. אברהם מצא עבודה בבניין והיה מבוני תל אביב. שרה נכנסה להריון ראשון וילדה בן ושמו משה. האם המניקה הצעירה, חיכתה לשוב בעלה במחנה האוהלים. מידי פעם, כשהייתה עבודה בפרדסים, גם היא יצאה לעבוד עם התינוק משה, בכורם.

באחד הימים, כהרגלה, הניחה שרה את משה התינוק בארגז עץ, על שק ריק, יצאה מהאוהל המשפחתי והלכה עימו לעבוד בפרדס. עת עבדה בין ענפי עץ, הארגז עם התינוק היה מונח בסמוך לה בצל העץ, וכשעברה מעץ, לעץ, הייתה מעבירה את הארגז עם התינוק שיהיה בצל ולידה. לפתע, משום מקום הגיח כלב גדול, שתפס את התינוק בגרונו. מהצרחה הבחינה האם בתקיפה והבריחה את הכלב. אבל התינוק נפצע קשה, גרונו שוסע, וסבל שלושה ימים ולילות עד שנפטר.

"הורי, שרה ואברהם הולידו תשעה ילדים, פחות או יותר ברצף ובסדר הזה, 3 בנים 4 בנות ובסוף עוד בן ובת. משה (שנפטר), אריה שהפך הבכור, אבשלום, שושנה, הדסה, תקווה, אביבה, נחום ואני רות. חיינו היו קשים מאד" לוחשת רות, עיניה מצועפות דמעות.

המשפחה גדלה על פי התפיסה הרווחת ותעמולת הזמנים ההם 'לריבוי ילודה' בארץ. אך לא הצליחו להתפרנס דיים ולהאכיל עשר נפשות. שלא לדבר על בגד, מיטה ומזרון. זה היה פשוט עוני מרוד. "סיפור עצוב נורא" מדגישה רות את עוצמת הזיכרון הקשה. "בבית היה לנו חלב, ביצים ירק וזהו".

רות דובנוב נולדה במושב בלפוריה, יתומה מאב, בראש השנה בחודש ספטמבר 1927 . אמה, שרה אלמנה מזה כ 7 חדשים ומטפלת ב 7 אחיה ואחיותיה. האלמנה הענייה, חייבת הייתה לפרנס לבדה תשע נפשות ולא עמדה בזה עם התינוקת החדשה, הדורשת תשומת לב רבה, כאשר בביתה גדלים עוד תינוק, ינוקות וילדים. לכן העבירה את רות לבית יתומים בחיפה, עזובה, ללא משפחתה, מבלי שראתה או זוכרת את אמה ואחיה.

***

"חודשים לפני שנולדתי, אבי הוביל יום יום, לפרנסת המשפחה, את עגלת כדי החלב של בלפוריה אל תחנת הרכבת בעפולה. ביום חורף קר, לאחר שיצאו לדרך, שקעו גלגלי העגלה והפרדות בבוץ. אבא שהיה חולה ולמרות זאת, באותו יום בחודש ינואר או פברואר, יצא לעבודה. כנראה, בחוסר סבלנות, כשהיכה בפרדות לחילוץ העגלה מהבוץ, נפלו המושכות מידיו, וכשהתכופף להרימן, נבעט בראשו והוטל פצוע קשה לקרקע.

שלא כמדי יום, משלא חזר בזמן, אמא שלחה חברים מהמושב לבדוק את הדרך לעפולה, וכך מצאו אותו מוטל על האדמה הבוצית. פצוע קשה, העבירו אותו למרפאת קיבוץ עין חרוד, שם נפטר מפצעיו. אבי לא זכה לראותי משנולדתי 7 חדשים אחרי מותו בגיל 36. (1891-1927 אברהם זוסמן ז"ל). אמא נותרה לבדה כבר מראשית הריונה עימי, והפכה אלמנה המפרנסת 7 ילדים ואני הגעתי כשמינית".

***

גם עת כתיבת סיפורה מפיה, קשה שלא לחוש בכאבה, כילדה עזובה. רות, כמעט בלחישה, עם הפסקות למשיכת אויר, להקל מעט על כאב הלב והנפש, מנגבת דמעה עצובה ומחייכת. שוב מתגברת על הקושי בנשיאת זיכרונות קשים החרוטים בנפשה הפצועה במשך כל שנות חייה.

"עד גיל 6 חייתי באותו בית יתומים בחיפה, רחוק מהבית. אמא אף פעם לא באה לבקר אותי. זה היה רחוק ויקר עבורה. לכן גם לא הכרנו. לא אני אותה ולא היא אותי. כן, זה נורא. בגיל מאוחר יותר, ידעתי באופן מוחשי על קיומה. כי אחי ביקר אותי, ומסר לי סוכריות ואמר "אמא עשתה ושלחה לך".

"מכל אחיי ואחיותיי באותה עת, הכרתי רק את אריה אחי הגדול, שהגיע לבקר אותי מפעם לפעם, כאשר הייתה לו עבודה בחיפה. יום אחד ביקש רשות 'לקחת אותי לטיול'. הרשו לו. קפצתי משמחה!

אני זוכרת את ידי הקטנה נעלמת בכף ידו הגדולה שעטפה ואחזה בה. החזקתי בידו חזק, חזק, והייתה זו הרגשה נפלאה. פתאום היה לי טוב, אתה מבין?! - הרי בכלל לא ידעתי מה זה אמא, וככה, להחזיק יד ביד?! - לא הכרתי את ההרגשה.

בטיול ההוא נהנינו. אחי גם קנה לי גלידה. כאשר החשיך, החזיר אותי לבית היתומים. היה מאוחר מאד, כל הילדים כבר אכלו והיו במיטות. עובדת הבית בדיוק אספה את נעלי הילדים כדי לצחצח אותם, ונערמה ערימת נעליים, שנחה ליד דלת אולם השינה. ילדים בכו. העובדות נהגו להרביץ בראשי הבוכים, ובדיוק אז, הגעתי..., "למה באת כל כך מאוחר?!" שאלה, ולא ידעתי מה לענות. אמרתי אמת 'שעכשיו החזיר אותי אחי'. עוד אני עומדת ודורכת על ערמת הנעליים, קיבלתי שתי סטירות. נבהלתי ועשיתי פיפי על הנעליים. האישה שוב צווחה עליי, ושלחה אותי רעבה ורטובה למיטה".

את המושג 'אמא' לא הכרתי. למדתי מעובדי בית היתומים, ש... 'אמא' לא יכולה לשלם עבור המשך שהותי בבית היתומים. בגיל 6 נשלחתי הביתה עם אחת העובדות. נסענו ברכבת מחיפה לעפולה. משם, צעדנו דרך השדות לבלפוריה. היה זה חודש אוגוסט 1933, יום חמסין בעמק יזרעאל. שעת צהרים. העובדת חובשת כובע עירוני שמלה ונעליים על עקב עבה, צועדת עימי, אוחזת ידי במעלה הדרך, וכולי שטופת זעה. בלפוריה על גבעה במרחק כשני קילומטר מהרכבת. אני עייפה אבל לא מתלוננת.

רחובות המושב ריקים מאדם, כולם בצל ביתם בחום הצהרים. שתינו עוברות ליד 'צרכנייה' ופוגשות אדם המכוון אותנו לביתה של שרה זוסמן: 'זוסמן...? שרה זוסמן?! זה מכאן, בהמשך העליה ימינה, הבית הרביעי משמאל'...

הגענו. העובדת עצרה לפני הבית הקטן, המוסתר בגדר חי עשויה שיחי דודנאה ובה פתח צר, הצביעה לעברו ואמרה לי: "תיכנסי, שם אמא שלך גרה. אני צריכה להספיק לרכבת לחיפה..." והלכה.

עמדתי לבדי. הבטתי לעבר הבית בין השיחים ובצעד מהוסס, התחלתי ללכת פנימה. אישה עמדה במרפסת בחצר, מצדה האחד היה ילד, ומצדה השני ילדה. לבושה הייתי בשמלת קיץ דהויה, נעולה נעליים גבוהות חומות ותלתלי שערי הבהירים קצוצים. *אחר כך, נודע לי 'שהילדה' כמעט עיוורת.

התקרבתי. האישה שאלה:" ילדה, מי את?"..., "רות זוסמן" עניתי, והיא, כמו ניתקה מהאדמה, מיהרה אליי בקריאות 'רות, רות... ', הרימה אותי על ידיה וחיבקה אותי חזק, חזק. הגם שהיה כל כך חם ולח, ושתינו הזענו מאד. נבהלתי ממנה ורציתי להשתחרר מהחיבוק הפתאומי. אך משרצתה בהתרגשותה גם להרים אותי לגובהה, לקרב ולהביט היטב ומקרוב בפניי, ומכיוון שלא היה דבר אחר גבוה מלבד חבית ברזל בסמוך, הרימה והושיבה אותי באחת על החבית שלהטה בשמש הצהרים. צרחתי מכאב 'נשרף לי הטוסיק'...

סוניה אדלשטיין השכנה הנפלאה שלנו, שמעה צרחות ובאה בריצה, הורידה והרגיעה אותי, לחשה בשקט לאזני: "מעכשיו, כל ערב תבואי אליי לאכול. כל ערב". אימי הנרגשת החלה להירגע, וסיפרה לה 'שרותל'ה חזרה הביתה מבית היתומים'.

וכך היה. נחום אחי (שנולד כשנה לפניי), חיכה כל ערב שאחזור מארוחה אצל השכנה שאביא גם לו משהו לאכול. לפעמים, לא היה לי דבר אוכל עבורו ולתשובתי, היה מכה אותי בגבי כשאני בורחת והוא רודף אחרי בכעס ורעב. כי אצלנו בבית, ממש לא היה מה לאכול. עוני קשה.

בלילות ישנו שלושה ילדים קטנים במיטה אחת. שתי אחיות ואח בכל מיטה. גם זאת מאחר וזכינו בזכות השכן הטוב שפירא. שפירא היה 'המזכיר' שעזב את ביתו ועבר לרחובות במרכז הארץ. כשעזב הוא אמר לאמא 'לקחת כל מה שהשאיר אחריו', וכך היו לנו המיטות שלו.

המיטות היו עשויות קורות עץ חלולות ומזרון הקש היה פתוח לאורכו. אמא הייתה מרתיחה מים ושופכת אל החריץ והמים היו נשפכים אל הרצפה עם מלא פשפשים בצבע אדום. כך חיו אז.

את אמא אהבתי. הבנתי אותה. ראיתי כמה היא מתקשה, כמה הרבה היא עובדת. מאז שחזרתי הביתה, תמיד הייתה חמה אליי. אף פעם לא שאלתי אותה 'למה עשתה מה שעשתה?!'. 'למה שלחה דווקא אותי לבית יתומים?!'.

לא כעסתי עליה. הבנתי אותה. לאט התרגלתי למציאות החדשה בה גדלתי להיות ילדה שקטה, ביישנית וקשובה. תמיד הייתי תלמידה טובה. תמיד בחרו אותי, אפילו שלא היה לי המיל (מטבע של המנדט הבריטי – עשירית הגרוש, שם מטבע המאית מהלירה לפני שהוחלף שמו לאגורה ושמה לשקל) כל שבוע לקרן קיימת, בחרו אותי לוועדת קרן קיימת. התייחסו אליי כל כך יפה, ואף פעם לא הבנתי למה".

כשחזרתי מבית היתומים, קבלו את פני אמא, נחום ואביבה, האחים הקטנים. היינו שלישייה בלתי נפרדת, אביבה הייתה כבדת ראיה. גם חולה במחלת עיניים. אור יום הכאיב לעיניה. רוב היום הייתה יושבת תחת לשולחן, כששמיכה מכסה אותו ויוצרת לה חושך שיהיה לה נוח. בשעות דמדומים או חשיכה, יכלה לצאת מהבית. פעם הגיעה לבלפוריה רופאת עיניים מירושלים שביקרה ביישובי העמק. היא ראתה את אביבה ואת מצבה ולקחה אותה איתה לירושלים. שם חיה אביבה כשנתיים אצל רופא העיניים המפורסם ד"ר טיכו שהצליח לרפא אותה. כשחזרה, היו לה נעליים ובגדים יפים ועל אפה משקפיים, שאלה בהתפעלות: "אתם רואים את גבעת המורה, תמיד ראיתם?".

***

רות נזכרת באותו יום שישי בצהריים בתחילת קיץ 1935, על העגלה עם הפרדה, נסעו נחום בן ה 9 ורות בת ה 8 'הקטנים', לעזור לאחיהם הגדול אבשלום בן ה 20, לקצור ירק לשבת לפרות. בחצר המשק נשארה אימם שרה בין הלול, הרפת והמחסן. טיפלה בבעלי החיים ועצובה הייתה. 'הנה מגיעה השבת ובבית אין דבר מאכל. מה יהיה? מה תיתן לילדיה לאכול?'. בינתיים, שני הילדים הגיעו לשדה. קצרו ירק והעמיסו אותו על העגלה.

השדה היה ליד הכביש הראשי שחיבר את ג'נין לנצרת ונסעו בו מכוניות בריטיות רבות. משאית עמוסת שקים, נסעה על הכביש, והילדים ראו ששק אחד נפל ממנה ליד השדה. הם קראו לנהג ונופפו לו לעצור, הוא לא הבין, וענה להם בנפנוף משלו, אך המשיך לנסוע.

השניים רצו אל השק, סקרנים לראות מה נפל בו, וראו כי מלא היה גרעיני חיטה. בכוחות משותפים הרימו אותו השלושה על העגלה ונסעו בדהרה הביתה, שמחים וצועקים: אמא, אמא תראי מה הבאנו! - שרה שטרחה בחצר בראש מורכן, שמעה את צהלות הילדים, הנידה בידה בביטול...

כשהתקרבו אליה ואבשלום סיפר על שק החיטה, הפסיקה למלמל, ושלחה אותו מיד לתחנת הקמח אל הטוחן, לפני שיסגרו אותה ביום שישי. שיביא אליהם את החיטה ויקבל קמח במקומה. בינתיים הדליקה את התנור שבנתה בעצמה ועמד בחצר, טבון, שהתחמם על עצים באש פתוחה.

הקמח שהגיע מהתחנה הפך מהר לבצק, שלא הספיק לתפוח לגמרי. כששרה הכניסה אותו לתנור ועליו פלחי בצל, הריח מילא את האויר וסביבת הרחוב כולו. הפיתות עם הבצל נאכלו כל השבת, ומילאו את הבטן, ואת הלב בשמחה גדולה.

***

"כאמור מושב בלפוריה ,בעמק יזרעאל, על אדמת ביצה שחורה וכבדה. כאשר ירדו גשמים, הייתה הופכת לבוץ טובעני. מגפי גומי היו ציוד הכרחי. לנו, לשלושת הילדים הקטנים של משפחת זוסמן: אביבה, נחום ורות, היה רק זוג מגפים אחד. וכך, בחורף יכול היה ללכת רק ילד אחד לבית הספר. ברוב ימות השנה, היינו רעבים רוב הזמן. לכן היו לנו ימים טובים בפורים ובפסח. בפורים היינו מתחפשים - הייתי לובשת שמלה הפוכה - והולכים מבית לבית. בכל בית נתנו לנו ממתקים כמו עוגיות, עוגות, בטנים, שוקולד. לכל אחד מאיתנו, שלושת הילדים הקטנים, או נחום ואני - הייתה לנו ציפית של כר שבתוכה אספנו את כל 'האוצרות'. כשהגענו הביתה, שפכנו הכל על השולחן ואכלנו ארוחת מלכים, עד שהיינו שבעים ומאושרים. בפסח היו משחקים באגוזים.

נחום היה יוצא מן הבית לשחק. בבית כמובן לא היו אגוזים והוא לווה ממישהו אגוז ואיתו התחיל לשחק. בסוף המשחק היה חוזר הביתה עם כובע מלא אגוזים, ולנו הייתה ארוחה יפה ומשמחת. מצבנו היה מאד קשה, אבל גם רוב אנשי בלפוריה היו עניים וידעו על הסבל שעובר עלינו. חברי המושב רצו מאד לעזור לנו וראינו את זה במתנות שהיו משאירים לנו ליד הדלת, בלילה. בבוקר היינו פותחים את הדלת ומוצאים ירקות, שק תפוזים, שק תפוחי אדמה. נעלי ילדים, בגדים משומשים. זה היה מאד נעים אבל גם מאד קשה.

כשהלכתי לבית הספר בבגדים האלה, היו הרבה ילדים שאמרו לי זו החולצה של אחותי, המכנסים של אחי וזה פגע בי מאד, אבל לא יכולתי לענות ותמיד נעלבתי ושתקתי. בית הספר היסודי היה במושב, מכיתה א' עד ו'. כשהתחיל הפסקת עשר, הייתי רצה לבית של סוניה אדלשטיין ממול, שם היה מוכן לי סנדוויץ'. הייתי רצה חזרה לבית הספר ויושבת עם כל הילדים לאכול.

בבית, אמא לא יכלה להכין לי סנדוויץ' לבית הספר. בצהרים, כאשר חזרנו מבית הספר, נחום ואני היינו הולכים לשדות שמאחורי הבית. לא היה מה להיכנס הבייתה לארוחת צהרים – כי ידענו שאין אוכל. נחום היה לוקח מגל מהחצר וקוצר קוצים גבוהים שאפשר היה לאכול את תוך הפרח הסגול שלהם וזו הייתה ארוחת הצהרים שלנו. (צופיה בתי אומרת שזה גדילן, צמח שמכינים ממנו תרופות טבעיות למחלות כבד).

בכיתה י' הכיתה יצאה לטיול של כמה ימים. המורה שלנו אליעזר כגן, שבא מירושלים, רצה לקחת אותנו לעירו ולים המלח ותל אביב. לכל מיני מקומות רחוקים שרק שמענו עליהם. הטיול עלה בכסף שלאמא לא היה. אפילו לא סיפרתי לה. בבית החולים בעפולה, גרה חברה שלי לכיתה, שאמה הייתה קונה עופות מאמי, ושאלה אותה: 'האם רות נוסעת לטיול?' אמי ענתה: 'לא. אין לי כסף לטיולים'. אז אמה הציעה שתלווה לה ואחר כך תחזיר בקיזוז ממכירת העופות, וכך היה. נסעתי לטיול.

אני נזכרת בעוני ובתקופה, גם בכתה י'. באה לבית הספר ילדה ממושב מרחביה ובהפסקת האוכל הוציאה צנצנת ובה ראשי תרנגולות מבושלים. אני רועדת גם היום כשאני מספרת ונזכרת. זה היה נורא העוני שהיה. חשבתי לתת מהסנדוויץ'', אבל טענה שהיא 'אוהבת ראשים מבושלים, שהתרגלה' ".

המושב 'בלפוריה'

ראשית התיישבות יהודים בעמק יזרעאל התפתחה בראשית המאה ה 20 , באזור החם ורוכש היתושים בגליל התחתון, בנוף רחב ידיים בדרום רכס הרי גלבוע וסביב גבעות קרחות. שדות עשב, שטחים ריקים וצחנת ביצות. זה המקום בו צמח על גבעה המושב בלפוריה. בשנת 1919 הוקמה באזור חווה ניסיונית ב'כפר ילדים' בגבעת המורה. החווה הפכה למושב, שישב באותו מקום עד שיקימו את הבתים והרפתות בנקודה המיועדת למושב בלפוריה כשני ק"מ צפונית לעפולה. בינתיים עיבדו שדות והכינו את הקרקע.

בשנת 1922 יצא גרעין להכין את המקום ליישבו. 'הירידה מגבעת המורה לנקודת הקבע של המושב בלפוריה הייתה בנובמבר 1923'. המושב נקרא על שם 'הלורד בלפור' הבריטי, שהבטיח ביום 2 בנובמבר 1917, 'בית לאומי ליהודים בציון', היא 'פלשתינה א"י' תחת מנדט אימפריית 'חבר העמים הבריטי' (אנגליה) שזה עתה כבשה גם את הארץ מהאימפריה העות'מאנית, המוסלמית (טורקיה).

המתיישבים הראשונים עסקו בייבוש הביצות, בחיסול היתושים והמחלות, ובהתקנת באר מים. בביצות שכנו אז חזירי בר. עם הזמן למדו ביישוב לטפח לולי עופות לביצים ורביה (תרנגולות) ורפתות לחלב ובשר, וגידלו ירקות, עשבי תבלין ומטעים. בתי מגורים נבנו דומים זה לזה, שני חדרים, מטבח קטן ומרפסת פתוחה. השירותים היו בחוץ לעיתים אחד לשתי משפחות ומאוחר יותר שירותים ומקלחות נבנו בבית פנימה.

"בין משפחות מייסדי בלפוריה הייתה גם משפחת דובנוב. משפחה ידועה בעמק יזרעאל. בכור בניה יואש, יהיה לימים ראש עיריית עפולה. בן נוסף היה אסף דובנוב בעלי ואבי ילדינו. הוא היה אהוב על כולם. אדם מוכשר בידיו ובחשיבתו ויצר, בנה והרכיב כל דבר שימושי. פשוט למד, ידע ועשה. בחגים היה זה שכתב וביים טקסים. אסף גם אהב לנגן, לשיר ולרקוד. אהב את הבמה ואת צליל המנדולינות, והפעיל תזמורת נגני מנדולינה. הכריזמה שלו הרשימה את הביישנית שבי. מוסיקה לא הייתה לנו בבית, וגם לא שמחה וריקודים.

היה זה יום בו צעדנו שלוש חברות כבנות 16 סמוך לגדר, בדרך לבית העם. הייתי לבושה ביום ההוא כתמיד מכנסיים קצרים וגופייה. הנעליים הגבוהות התכסו בבוץ. אסף צעד מאחורינו, וכשהגענו לבית העם, חברותיי נכנסו והשתהיתי בחוץ. אסף נשאר איתי.

ערב אחד הלכנו, שתי חברותי ואני, מבית העם הביתה. היה ערב חורף ודרכי המעבר היו בוץ טובעני. הלכנו בשורה עורפית, על שביל צר, ליד גדרות הרפתות והבתים, מקום בו היה פחות בוץ. חברה אחת נכנסה הבייתה ואחר כך גם השנייה ונשארתי הבייתה ופתאום שמתי לב שאני לא לבד, אחרי הולך אסף. נדהמתי. חשבתי ושאלתי אותו: מה יש לו לעשות פה הרי הבית שלו ברחוב אחר? ואמר: "אני רוצה להיות חבר שלך". התפלאתי מאד. אסף המוכשר, הרקדן, השר, הכותב, המבוגר ממני בארבע שנים רוצה להיות חבר שלי? אני, רות זוסמן הביישנית? - לא ציפיתי לאמירה כזו. כי היה בוגר ממני בהרבה, כבן 20 ופעיל בהגנה. הימים ימי מלחמת העולם השניה ואסף, למעשה נשלח לצפון הארץ, לשמור על יישובים וזו הייתה לו לחופשה. אני, הייתי חולבת שלוש פעמים ביום את שש הפרות שהיו לנו, ואיתם, אין על מה לדבר. אז התחלנו לדבר אסף ואני. המשכנו, ונפגשנו שוב, ושוב, והתחתנו.

גרנו בחדר אצל ההורים שלו שלא אהבו אותי. (צוחקת) לא היה לי מספיק פה. או שלא ידעתי לדבר כמו שתי הכלות שכבר היו להם. הייתי יותר שתקנית וביישנית. לא היה לי ביטחון. אולי הבדלי מעמד כלכלי במושבה הקטנה. כי הם, היו אמידים יחסית לעניינו. חיינו בחדר בבית הוריו. אימו בישלה ואני רחצתי כלים וסירים. המשכתי לחלוב ולקצור בבית אמי.

אסף עבד, ובן היתר לקח אחריות על קבוצת כדורגל שהקים. נולדו לנו בת ובן. צופיה* בתנו הייתה תלמידה מצטיינת והפכה אגרונומית מומחית במקצועה. כיום בת 76 ועדיין עובדת ומצליחה. ליפתח הבן מלאו 71 וכאילו מעולם לא עזבנו את בלפוריה. מיד אחרי שירותו בצבא יפתח היה נוסע לעזור לסבא שלו החקלאי בבלפוריה. עוד כילד קטן היה עולה על טרקטור ונוהג בו בחצר. כיום, הוא בעל המשק בבלפוריה, עם שטח פורה בן 100 דונם במושב. לבתו משפחה ובית אצלו בחצר. ממנו, יש לי שני נכדים?, אלה ואורי. אלה נישאה לחנוך ולהם שתי בנות מיקה וליר נינותיי. הבת אורי נישאה לגיא אורן ולהם בת ושמה שחר.

לצופיה הבת שלי ומשה לברן, בעלה לשעבר, בן ובת. הבן שמו אלעד נשוי לגילה ושם בתם גבי. אחותו נועה, נישאה לספי (יוסף קמניץ) ונולדו בנם אוריאל ובתם אנה.

*צופיה נשואה כיום לאביתר בן צדף יש לה בן ובת מבעלה הראשון".

"אסף תמיד היה מוקף חברים. באחת הפעמים, כשהתנדב לעוד תפקיד והיה צריך לנסוע מבלפוריה, חשש שלא אסתדר. בננו יפתח, היה אז בן 6 בערך. אסף דאג לי מאוד אז שאל: "איך אעזוב אותך כאן לבד?" וכרגיל הרגעתי ואמרתי: "שאימי גרה ברחוב השני ולא אהיה לבד".

במלחמת השחרור אסף גויס לצפון והייתי בהריון עם הבת צופיה. אסף הדריך אותי בדאגה, הסביר לאן עלי לרוץ, אם יצלצל פעמון האזעקה במושב. הוא היה כל מה שאני לא הייתי. בביתנו נמצא ספר שירים שכתב אסף וראה אור בשנת 2007:

'על רות היקרה,

רעותי ורעייתי, אשר מאז, כמעט 60 שנה, עזרה לי ותמכה בי. הודות לה הריני מה שאני כיום. מאז שהגעתי לגבורות, הריני זקוק לתמיכה מוגברת, וכל זאת על כתפיה של רות. על כל אלה, אלף אלפי תודות.

רות ניצחה בכל קרבות חייה, מאז ימי ינקותה ועד היום. מכולם יצאה כשידה על העליונה, מחושלת ומחוזקת. היא כמעט בגיל גבורות, עדיין מוכנה לכל משימה למען הזולת, כמתנדבת ביע"ל בבית החולים מאיר בכפר סבא, תמיד מוכנה לעזור ולתמוך בכל אדם ונזקק.

אסף דובנוב

בני דרור. חנוכה תשס"ז

***

הגעתי אל בית הדיור המוגן במושבה אבן יהודה הסמוכה ליישובי גוש תל מונד. דקות ספורות נסיעה ממושב בני דרור ביתם הוותיק של אסף ז"ל ורעייתו רות דובנוב תבד"ל. עליתי לקומה הראשונה, פונה על פי השלט אל דירה 140. לאורך מסדרונות ארוכים וחדרי מעבר במרחק שהפליא אותי בין המעליות אל דירתה של רות יש לא מעט דירות. צעדתי 120 צעדים שהם כ 110 מטר, כדי לפגוש ברות כהזמנתה, כאשר התקשרתי לתאם מועד ואמרה : "בוא. למה לקבוע לזמן אחר?! בוא עכשיו. אני סתם יושבת...".

תוך כדי צפיה בצילומים הממוסגרים התלויים על קירות סלונה הקטן, ושיח על המופיעים בהם, להכרת משפחתה, ובין שיחת תאום ציפיות מהמפגשים שנקיים, דפקה בדלת דירתה הצנועה, מכרה. באה לעבוד עם דיירת אחרת בשכנות, ונכנסה לבקר את רות, אותה הכירה בהזדמנויות שונות במקום. כשהלכה אחרי רבע שעה, אמרה רות: "הבית הזה כמו מועדון. אני נורא מתפלאת. כי אני לא נדחפת, אני לא צועקת, אני באמת לא יודעת למה".

'אבל את קשובה ופניך מראות על פתיחות ואנשים אוהבים לדבר, לספר ולשאול' אמרתי.

"נכון. אתה יודע שכל העבודות שלי היו עם אנשים? עבדתי בבתים מגיל כיתה י'. אמא הייתה חולה בסוכרת והיה צריך גם תרופות, ואין כסף בבית. אז הלכתי ברגל, לנקות שלושה בתים בעפולה. קודם לכן עם האופניים, הובלתי כמו אבי בחייו עם הפרדות והעגלה, אבל רק שני כדי חלב, משש הפרות שחלבתי מוקדם בבוקר. לנו אישרו להביא את החלב לעפולה. שם היה התשלום במזומן, ולא למחסן בבלפוריה שלא קיבלו כסף מזומן, אלא, אפשר היה למשוך מוצרים לחקלאים".

בלי משקפי ראייה למרחק ובלי מכשיר שמיעה ובלי מטפלת, צולחת רות דובנוב בת ה 97.5 את ימות השבוע ב 'גני שרונים'. לשם עברה ממושב בני דרור ביום 15 ביולי 2012 לאחר 49 שנה בבני דרור. המקום נבחר כיוון שצופיה בתה הבכורה, גרה בעין שריד, מיישובי לב השרון בגוש תל מונד. "מספיק קרוב לאבן יהודה" מסבירה רות וממשיכה לספר:

"לגור עם ההורים של אסף בביתם, שבע עשרה שנים בחדר וחצי ולגדל שני ילדים במצב הזה, היה עבורי עינוי. אסף ואני החלטנו למרות המחיר שישלמו הילדים בעיקר הגדולה כבת ה 16 לעזוב את בלפוריה. אני אחרי 36 שנות חיים, מיום שהגעתי לעולם, ואסף 40 שנות חיים ובחרנו לגור קרוב לבית ברל, שם למד אסף הדרכה והכיר חברים ממליצים, במושב השיתופי בני דרור. עבורנו זו הייתה רווחה גדולה שכן קיבלו אותנו יפה מאד ובחום. קיבלנו ללא תשלום בית קטן ונחמד שמהר מאד הפך למקום המרכזי לתכנון העבודות החקלאיות, המסיבות והאירועים גם מפגשים קטנים, כי אסף אמנם התקבל כחקלאי ועבד בחקלאות. כל הישיבות היו אצלנו, ולא רק בענייני חקלאות. אסף גם אירגן את כל המסיבות האירועים והשמחות במושב. אני הוצבתי כאחראית על לול תרנגולות, מטילות בסוללות וגם הייתי אופה ומכבדת את כולם בזמן התכנון וההכנה למשימות שהיו אצלנו בבית. הייתי מנקה את השקתות, נותנת אוכל, אוספת ביצים, מוציאה משלוחים. מנהלי הלול היו אברהם גרעיני ואליעזר קובלסקי שעבדו איתי. הלול היה עצום, גדול מאד עם סוללות. עבדתי קשה והרבה שעות לבד.

אנחנו היינו המועדון. לא שאני הזמנתי. עם כל הבעיות באו אל רות. גם זרים. יום אחד בא מישהו מנתניה משכונת דורה, עם מריצה ריקה. עמד מול ביתי. עמדתי בחצר ושאלתי אותו מה מחפש. הוא ביקש בגדים ודברים..., כי מתחתן ואין לו כלום. רק היה צריך לומר לי דבר כזה. נתתי לו דברים וגם כסף. כאן בגני שרונים, יום אחר בא מישהו עם פרחים עבורי. ראיתי אדם עם בגדים בלויים. אמרתי לעצמי 'רות, תני לו לא 10, לא 20 ונתתי לו 50 שקלים. כזו רות'.

הסתדרנו מצוין במושב השיתופי אסף אני ויפתח, שהשתלב מהר מאד כאביו. אך צופיה סבלה מהמעבר. היה לה משבר גדול. עבורה היה זה ניתוק גדול בגיל 17 מהחברות, החברים, החברה, בית הספר והסביבה, עולמה המלא, חיים שלמים. מתלמידה מצטיינת ירדה מאד בלימודים. הסתגרה הרבה וקראה המון. הייתה מחליפה כמויות ספרים בספריה. קוראת כאילו עושה שיעורים בצריף בחוץ. הייתי באה לראותה בחוץ והייתה מחביאה ממני ספר קריאה. ברוך השם יצאה מזה. אחרי הצבא למדה אגרונומיה והיא מדהימה. מקצועית מאד. עובדת עד היום. מלמדת סטודנטים מהפקולטה לחקלאות.

***

יום שישי אחד האבא של אסף הגיע לכביש הראשי ושלח הודעה עם מישהו שנכנס למושב 'שיאספו אותו מהכביש'. חזר מביקור אצל נכדתו בכפר סבא, בתה של בתו מעפולה. אסף קפץ והביא אותו. אביו שאל 'אתם יודעים למה באתי?' עניתי "כן, כדי לבקר אותנו"..., שכן כבר גרנו בבני דרור שנים ולא התעניין בנו כלל, שלא לומר שלא עזר כלל, אבל לא היינו צריכים כלום. הסתדרנו יפה. מי שגדל בלי כלום, מסתדר עם משהו.

'לא. אני רוצה לגור אצלכם' תיקן אותי אביו. חשבתי שאני מתה. אמרתי לו שזה מושב שיתופי ואי אפשר להביא הורים. שהבית קטן מאד ומספיק בקושי לצרכינו. אך המשיך לנסות, והציע 'שייתן כסף לבנות לו חדר ויגור אצלנו'. תשובתנו הייתה לא. לא בא בחשבון. פתאום מופיע אחרי עשרות שנים שלא התעניין בנו. נזכרתי בסבל שעברתי מהם כשחיינו בביתם. בקיצור, ביקש מאסף להחזיר אותו לכביש הראשי וחזר לבלפוריה. לימים סידרו לו עובדת שתעזור לו ותגור אצלו.

***

אחרי שהיינו כעשר שנים בבני דרור, חיפשו מזכירה בבית האריזה לייצוא פרחים תל מונד 'פרחי השרון', מול הכניסה למושב פורת בלב השרון. רבים פנו אלי והופתעתי מכך מאד. ניגשתי לראיון עבודה שם שאלו אותי "אם אני נוהגת", או "אם יש לי אופניים" - הסברתי שאני מתכוונת ללכת ברגל מבני דרור לבית האריזה. ציינו בפני שמדובר בשלושה קילומטר בכל יום, הלוך וחזור. צחקתי. אמרתי שאני רגילה, שאני ילידת המושב בלפוריה, ושבכל יום רדפתי אחרי פרות וסחבתי כדי חלב. התקבלתי לתפקיד המזכירה. היה לי טוב בבית האריזה וגם מעניין. אני יודעת להסתדר עם אנשים. כל העבודות שלי תמיד עם אנשים וכסף. אפילו לחו"ל שלחו אותי (כהוקרה) הרי עבדתי בבית האריזה ליצוא פרחים.

המושבניקים גידלו פרחים לייצוא והייתי המזכירה של כולם. לא ידעתי לעבוד כמזכירה, אבל שידלו אותי באמירות כמו "את מכירה את כולם ומכירים אותך ואוהבים אותך, בואי תהי המזכירה של בית האריזה". הסכמתי והייתי גם כאמא שלהם. הם עבדו קשה, אבל היו מחוספסים. לימדתי אותם על יחסים כבני אדם אל בני אדם והכרחתי את כולם לבוא איתי לנחם מגדל שהתייתם וישב שבעה. אפילו לרבע שעה אמרתי ובסוף נסענו. הגענו אליו והוא לבד הסתובב בחצר וכאשר ראה אותנו התרגש מאד ואירח אותנו. היינו היחידים שבאו אז. אתה יודע מה זה עשה לו?! הם למדו ובעבודה היינו כמשפחה.

הייתי הולכת מהבית בבני דרור עד הפניה לפורת וימינה אל בית האריזה תל מונד. מגדלים מרחבי הארץ היו מביאים אלינו פרחים. גם ערבים מעזה. כולם אהבו אותי מאד והעזתים, כיבדו אותי תמיד בדבר מה, וכששאלתי מדוע? מה עשיתי שמגיע לי? אמרו לי 'את בן אדם. אדם טוב'. היו תערוכות פרחים בהולנד ופעם אחת שלחו אותי לתערוכה במטוס מטען. חוויה מדהימה. קיבלו אותי בכבוד רב והסיעו אותי באהבה בכל מקום. לא אשכח זאת".

***

הייתה תקופה בה התנדבה ביע"ל בבית החולים מאיר בכפר סבא, סייעה במה שהתבקשה. הגישה קפה ועוגיות לחולים, לוותה ועזרה לגבר עיוור, הכינה כריכים..., וסיפרה סיפורים.

"נולדתי בראש השנה בספטמבר שנת 1927 אני בת 97.5 והנושא של הגיל לא מעסיק אותי. אני לא חושבת על זה. שוכבת לישון ואומרת לעצמי 'לילה טוב' ומבקשת שאתעורר בבוקר. כן, ככה.

הייתי רוצה, ללכת לישון ולסיים את חיי בשינה. אני לא דואגת. אצלנו בבלפוריה, יש בית קברות יפה ומטופח. אבא ואמא שלי אברהם ושרה זוסמן ז"ל קבורים שם. גם בעלי אסף דובנוב ז"ל. שם יש לי גם אותו, וגם את בני יפתח יבד"ל החי שם עם אשתו לילך, אותה כולנו מאוד אוהבים, ולכן אקבר בבלפוריה.

הילדים יודעים והכל בסדר גמור. לא מזמן, שיפתח ואני ביקרנו יחד בבית הקברות, ניגשנו לחלקה המשפחתית, אמר בשמחה: "תראי אמא, כאן לא תהיה לך שמש. שתלתי עץ גדול בין הקברים שלנו".

***

"לפני כ 15 שנה נפטר אסף בעלי כבן 88 היה במותו. מצאתי את עצמי כאלמנה החיה לבד בבית גדול יחסית ונכדתי אלה, באותו הזמן בהריון מתקדם גרה בצריף קטן בבני ציון. אז חשבתי שאעבור לדיור מוגן לדירה קטנה שמתאימה לי, ונכדתי תחיה בביתי ברווחה ותגדל את ילדיה. נכדתי אלה, בתו של בני יפתח וכלתי לילך. רציתי לעזור לאלה במגורים אחרי לידת בתה הראשונה.

צופיה הסכימה מייד ושמחה על כך ויפתח בוודאי שהיה מאושר מכך. כולם באו לעזור, ואלה וחנוך נכנסו לביתי, שם גרים כיום בשכירות מסוימת ומגדלים שתי בנות, כלב וחתול. אני?! - מאושרת שזכיתי לעזור לנכדה שלי. אין אושר גדול מזה".

***

"הגעתי לכאן לפני 13 שנים והחלטתי שאלך באבן יהודה. אני עוד עצמאית ואז, בטח. אתה יודע למה?! – כי הלכתי המון ברגל. האנשים כאן יושבים ויושבים, ואני, הרי עבדתי שנים, ולא יכולה לשבת סתם. אמרתי לעצמי 'רות, תתחילי ללכת בישוב כל יום'. התחלתי ללכת כל יום והכירו אותי אנשי המושבה שהתחילו להזמין אותי אליהם לבתים, לשמוע את הסיפורים. אתה יודע, היו באים אנשים לקחת אותי לארוחות שישי בביתם באבן יהודה, וככה עשיתי שנים. כל כך נהניתי מההליכה...

עד לא מזמן, צעדתי בכל אבן יהודה מאז הגעתי לכאן עד שחליתי והפסקתי. אחר כך הגיעה המחלה ופחדתי (קורונה). גם כיום אני הולכת כל יום כמה שאני יכולה. יש לי הליכון.

אני עצמאית לגמרי ובגילי אומרת תודה.

גם כשהגעתי לכאן ל'גני שרונים' המשכתי לאפות. היה לי פה בדירה הקטנה תנור אפייה חצי מקצועי ואפיתי לכולם". מבקרים אותי כמעט כל יום. למשל צופיה ואביתר וגם קונה לי מצרכים למרות שיש כאן מכולת ואני אומרת לה לא צריך הם דואגים לי. גם יפתח מגיע והמשפחה..., ברוך השם וגם אנשים שהכרתי.

******