צופיה דובנוב: היא נולדה אחרי שאבא שלה נהרג והם היו שבעה ילדים. היא נוספה לעוד שבעה ולא היה מה לאכול. ואז בגיל שנה שלחו אותה לבית יתומים בחיפה. אולי אהבה לא תהיה לה, אבל לפחות אוכל היא תאכל, היא לא תמות מרעב. וזה המושב שילם. בבלפוריה שילמו את בית היתומים.
אחרי כמה שנים, אחרי חמש שנים, המושב הפסיק לשלם, ואז בית היתומים לא יכול להחזיק אותה. שלחו אותה הביתה.
זה היה אוגוסט בצהריים. נסעה עם אחת המטפלות, היא נסעה איתה לעפולה ברכבת. הם ירדו ברכבת, הלכו לבלפוריה ברגל בצהריים בחום הנוראי של אוגוסט, ומגיעים למושב וכמובן אין אף אחד בחוץ. מי מסתובב בצהריים בחוץ בחום הזה?
מצאו בסוף מישהו, הסביר להם איפה גרה שרה זוסמן, שזאת סבתא שלי. הם הלכו לשם. המטפלת עצרה את אמא שלי. היא אומרת לאמא שלי: הנה כאן אמא שלך, תיכנסי, אני צריכה ללכת. והלכה, השאירה אותה ככה ברחוב והלכה.
ילדה שבאה מבית יתומים, לא יודעת מהחיים שלה, לא מכירה אף אחד. רצה אלוהים והיא נכנסה לתוך החצר והיא רואה שם אישה עם שני ילדים. מזל שהייתה שם אישה, כי אחרת היא לא יודעת מה היא הייתה עושה.
אז האישה הזאת שואלת אותה: ילדה, איך קוראים לך?
היא אומרת לה: רות זוסמן.
היא כל כך התרגשה ופתאום תפסה אותה בהיסטריה, התחילה לצעוק ולבכות. ואמא שלי, ילדה בת שש, לא מכירה את האישה הזאת, מה היא רוצה ממנה? והיא מנסה לדחוף אותה ממנה שלא תחזיק אותה כל כך חזק.
אז אמא שלה הבינה שהיא לא ממש רוצה להיות על ידה. אז היא הושיבה אותה על איזו חבית שעמדה שם, חבית מתכת שהתחממה כל היום בשמש.
ואז היא התחילה לצעוק: נשרף לי הטוסיק! נשרף לי הטוסיק!
היה רעש גדול. באה סוניה אדלשטיין, השכנה ממול.היא באה, תפסה את הילדה, הרגיעה את האמא, הזמינה אותה לאכול אצלה ארוחת ערב, מה שנמשך אחר כך שנים – שהיא אכלה אצלה ארוחת ערב והרבה פעמים זה היה הארוחה היחידה שלה ביום.
ככה היא הגיעה הביתה לבלפוריה, לחיים מאוד מאוד קשים.
לא היה להם אוכל, לא היה להם שום דבר. היא לא ראתה את האמא. המרחק בין בלפוריה לחיפה 30 ק"מ, היא לא ראתה אותה כל התקופה הזאת כי היה צריך הרבה כסף בשביל לעלות על הרכבת ולנסוע לחיפה.
המושב לא עזר. לא היה כסף. 

אורה שני (זוסמן), הבת של אריה זוסמן, אחיה הבכור של רות: שמעתם על הילדות של רות. טרם המוות של האבא המשפחה עברה לפני אסון אחר: האח הבכור שהיה לפני אבא שלי נפטר מכלבת שהייתה בזמנו.
הם עברו מרחובות, אבא שלי נולד ברחובות, ומרחובות הם עברו למקום בתל אביב שהמתין לעלייה לבלפוריה.
הם שמעו שעומד לקום מושב, מאוד התאים להם, והם היו אנשי עבודה והחליטו לעבור למושב. 
המושב היה בראשיתו, ליד בית חולים. היה שם כפר, שם הם ישבו וכל הזמן ראו את ההתקדמות של בנייה של המושב. 
סוף סוף ירדו למושב. היו חיים נחמדים עם הרבה ילדים.
ולפתע יום אחד קרה אסון: הסבא הוביל חלב והפרדה עצרה ולא יכלה לעבור מפני הבוץ. ככה מספרים. ואז היא בעטה באברהם, הסבא אברהם, האבא של כל הילדים. כתוצאה מכך היה לו שטף דם, נפטר. 
וכאמור, אבא שלי, בן 13, שהיה בכור אחרי הבן הראשון, היה צריך לעשות הכול, לפרנס את המשפחה. 
רצה ללמוד אבל היה צריך להפסיק את הלימודים. ואחריו, כמו אבא שלי הבכור, זה היה אריה. 
וככה החיים התחילו להיות קשים בצורה לא רגילה. בבלפוריה היה קשה לכולם, אבל להם היה קשה במיוחד.
יום אחד אבא שלי נשלח על ידי סבתא לראות מה קורה עם רות הקטנה שהיא נמצאת בבית היתומים בחיפה. הייתה לו עבודה בחיפה. הוא הגיע לבית היתומים, לקח את רות לאכול גלידה וקנה לה חבילה עם סוכריות ואמר לה: "זה תשמרי, כל פעם שתרצי משהו מתוק - תזכרי בנו".
אז היא כל כך הייתה מאושרת, היא החביאה את זה בכיס, והיא חזרה בערב לבית, הוא החזיר אותה. 
מיד שאלו אותה "מה יש לך בכיס? מה האח שלך הביא לך?" אז היא אמרה בצורה מפוחדת: הביא לי סוכריות. 
ואז מיד לקחו לה את הסוכריות והיא אפילו לא זכתה לטעום סוכריה אחת.

יפתח: יש סיפור אחד שהוא ממש – אני לא יודע איך זה מזל, מזל מהשמיים. ולמה מהשמיים?אמא ועוד שני אחים נסעו לשדה להביא ירק לפרות, חציר, אני לא יודע בדיוק. המצב היה בכי רע.עברה משאית שנסעה מנצרת לג'נין ונפל שק חיטה מהמשאית על יד הכביש. והם נופפו למשאית בידיים שנפל שק, הוא המשיך הלאה לדרכו.והם באו – לא יודע איך, זה היו שקים של 80 קילו. לא יודע איך שלושה נערים הרימו כזה דבר לעגלה. ומסתבר שזה היה גרעינים של חיטה! נסעו הביתה. "אמא, אמא, תראי מה הבאנו, תראי מה הבאנו!"היא בהתחלה חשבה שהם גנבו את זה באיזה מקום. ומהר רצו לתחנת קמח שהייתה בין בלפוריה לעפולה. והיה להם מה לאכול באותו ערב, היה להם מה למלא את הבטן. זה חלק מהחיים שלהם שהיו שם.

אורה שני (זוסמן): רות היה לה, כמו ששמעתם, היה לה זיכרון משהו לא רגיל. 
ואני באחד הביקורים שלי פה עכשיו אצל, בשנים האחרונות אצל רות, כשבאתי אליה בדירה שלה בבית האבות, הייתה לה אילו תמונות מסודרות יפה על הקיר, וביניהם הייתה התמונה של הזוג הצעיר שהם. אמרתי לה: אף פעם לא סיפרת לי על כל הרומן שהיה לך. אז היא אמרה: טוב, אז אני אספר לך. אני אספר לך מה היה, איך היה הרומן.
אז כמו שאנחנו גדלנו במושב, ידענו שאנחנו הזוסמנים הביישנים, השקטים. אמרנו משפחת דובנוב ועוד כמה משפחות היו במושב שהם היו מסתכלים על כולם מגבוה.
ויום אחד היא צועדת עם כל החבורה עם הנוער במושב, ואחריה יש כמה חבר'ה שהולכים. פתאום היא שומעת: רות, רות.
אז היא אומרת: כן, מה קורה? אסף אומר: רות, אני רוצה לדבר איתך. 
אמר לה רות, אני מאוהב בך, אני רוצה להיות חבר שלך. ואז היא אמרה לעצמה: אני רות זוסמן עם הבן של דובנוב?! 
ואז פשוט אמר לה: זה לא. לא להסתכל על מה שאנחנו 'צריכים להסתכל'. רק על שנינו. ואני אוהב אותך ואת בחורה יפהפייה, את הכי יפה במושב ואת הכי חכמה.
הם היו ממש משפחה שהיו תמיד מדברים עליהם, 'הילדים של שרה זוסמן', אבל הם כולם שקדנים ורוצים להיות תלמידים חכמים. ובאמת הייתה לה הצלחה לא רגילה. היא הייתה בחוסר. וכל מה שהיא עברה בתור ילדה, כשלכל ילד מהם היה חצי עיפרון וחצי מחברת. והם היו ממש משפחה. 

לילך דובנוב: אני רוצה לספר משהו על ההומור של סבתא רות, על המפגש הראשון שלי עם בני המשפחה פה בערב שישי.
הייתי עדיין חברה של יפתח והזמינו אותי לארוחת ערב שישי, במטבח הקטנטן שהיה פה.
ומשפחה מאוד עליזה. אני לא באה ממשפחה כזאת ולא כל כך הבנתי בדיוק שעובדים עליי.
ישבו כולם סביב שולחן יום שישי בערב, סתם בשולחן רגיל, שמו את הצלחות. ואז רות מגישה לי, אורחת הכבוד, קערה מפלסטיק. הקערות של פעם, הרכות האלה עם פסים כאלה מסביב, כפלים כאלה ברכות. והיא מגישה לי ראשונה ואני רוצה למות.
היה שם הרגליים של העוף, אבל רגליים. אני חושבת שהילדים לא יודעים מה זה - עם הציפורניים, עם העור הצהוב כזה. ואני תקועה עם הקערה.
אז הצחוק שהיה שם אותו ערב. וכמו שהם ירדו עליי - זו הייתה הקבלת הפנים שלי למשפחה הזאת. וזה היה נהדר.
מאז לא נפלתי בפח יותר, ואני מוכרחה להגיד שמאז זה בערך היה מהות הקשר – זה תמיד היה עם הומור ועם כיף ועם כל כך הרבה טוב, ומעולם מעולם לא ביקורת, לא שאלות מקשות, פשוט הכל בטוב.
כזאת חמות ומצחיקה. האמת היא שעבדה עליי עוד כמה פעמים, אני צריכה לזכור את כולם.

אורי: אמא, אני ואלה גרנו בתל אביב, וגיא הצטרף למשפחה.
אז סבתא הזמינה את האחיות מתל אביב עם בן זוג לארוחת ערב שישי.
אני מאוד מאוד חיכיתי לארוחה הזאת, וגיא, אם מישהו קצת מכיר, איש של אוכל טעים.
אבל לא ציפינו לעוף... כמו שלא אכלנו אותו מעולם. זה היה עוף עם תחתיות ארטישוק, שזה בכלל משהו שאני לא ידעתי שסבתא יודעת שזה קיים.
גיא: היו גם תפוחי אדמה.
אורי: היו גם תפוחי אדמה ברוטב קטשופ, כן. שזה בכלל הברקה נפלאה ביחס לקטשופ.
והתחתיות שוק – זה באמת היה... הם היו מלאות. הם היו תחתיות ארטישוק ממולאות בקטשופ.
אבל זו סבתא, אי אפשר לא לאכול שסבתא טרחה ועשתה.
ואכלנו, אכלנו עוף תחתיות ארטישוק ממולאות בקטשופ.
גיא: אני עד היום לא אוכל קטשופ.
אורי: אני חושבת שבדרך חזרה עצרנו ביונס. אבל היה ערב נורא כיפי. וסבתא הייתה מתוקה, כמו תמיד.
אוי, יכול להיות שזה היה המבחן. גיא כנראה שעברת.
גיא: עברתי.

אורה שני (זוסמן): כשרות היא עזבה את בלפוריה והגיעה לבני דרור, אישה שכבר לא הייתה ממש צעירונת, מיד התפנה איזה מקום עבודה. ואני יודעת את זה מהחברים שעבדו פה בבית האריזה וידעו שהם חברים מרעננה, והם אמרו לי: אורה, כל פעם שאנחנו מגיעים לבית אריזה אנחנו מוסרים דרישת שלום לרות, ואנחנו רוצים לשמוע אותה. אין אדם שלא אהב את האישה הזאת.לאחרונה רות הייתה אומרת לי:"אורה, נכון את שכחת להתקשר, שלא התקשרת? מה, אבל אני לא עושה עם אף אחד מהמשפחה חשבונות. אני בגילי, גם אם מישהו לא התקשר, אני מתקשרת. שלום, מה שלומכם, איך אתם מרגישים, ילדים? ואני כל כך אוהבת אתכם".באחד הימים, ממש לפני ראש השנה או משהו, אז הנכדים של רות, הילדים של צופיה, הבן והבת, שלחו לה זר פרחים ענק. ואני הייתי נוכחת. באתי לפני החג לברך אותה. והשליח, ילד, נער, מוסר לה את זה, אומר לה: זה היה לנו משלוח ממארצות הברית.אז היא אומרת: זה בטח הנכדים שלי. ואז היא אומרת: חכה חכה בחורצ'יק, חכה חכה. אז היא הולכת רגע והיא הולכת ומוציאה – אני ראיתי, אם לא הייתי רואה לא הייתי מאמינה – מוציאה שטר של 100 שקלים, 100 שקלים, תבינו.היא אומרת לו: בבקשה, זה בשבילך ילד, תוכל לקנות ותוכל לעשות עם זה מה שאתה רוצה, להנות. רות, נכון, נותנים טיפ, אבל קצת מוגזם.היא אומרת: אורה, אל תשכחי מה אני עברתי ולא היה לי אף פעם דבר, וכשאני מרגישה שאני יכולה לתת היום.  

אלה דובנוב: השטרודלים המפורסמים, שאני מאמינה שרובכם טעמתם. הלכו לכל מקום ולכל, שמעתי על זה מכל הכיוונים.
יש פה דפים מודפסים עם המתכונים של השטרודלים. אבל את האוריגינל לא תצליחו לשחזר, כי זה עם הריבה שסבתא רות עשתה ועם הבצק שסבתא רות עשתה. 
אין מתכון לבצק. זה בצק פילו. אבל אתם יכולים לנסות. אני מנסה כל הזמן, אני מנסה. 
יש וריאציות, אבל האוריגינל - נעלם.

לילך דובנוב: לבית אבות, דיור מוגן, היא לא לקחה מפה כלום. היא באמת לקחה רק את המעט שצריך. 
היא לקחה דבר אחד: את תנור האפייה שלה.
והדירה שלה בגני שרונים הייתה כל כך קטנה שלא היה לו מקום במטבח, כמובן.
אז ליד השידה, הייתה המיטה, וליד המיטה עמד התנור. 
וכל הזמן עמדו בו עוגיות כאלה שעכשיו מסתובבות פה, שצריך לייבש אותם בתנור הזה באופן קבוע. 
התייבשו ונכנסו בסדר קבוע לקופסאות הפלסטיק. 
כן. אז הדבר היחידי שכן - זה התנור שליד השידה.

יפתח: יום אחד היא קנתה ענבים, ועל הקופסה הזאת, הנספח הזה, היה כתובת של המגדל מגבעת עדה.
אז הכתובת עם הטלפון והנייד, "מה זה היו מוצלחים". 
היא סיפרה לי בערב, אנחנו משוחחים כל ערב, בערב היא אמרה לי: אכלתי ענבים. כאלה? בחיים לא טעמתי. ואני כחקלאית התקשרתי למגדל הזה ואמרתי לו כמה הם טעימים.
אומר לי 'גברת, אני 50 שנה חקלאי. עוד אף אחד לא טרח להגיד לי כמה שהפירות שלי טעימים'.
זהו, דאגה לכולם בקיצור.