טומי נולד ב-03/06/1936 בעיר קלוז' בחבל טרנסילבניה שברומניה, שהיתה אז בשליטת הונגריה.

טומי בן יחיד להוריו.

אסתר נולדה ב-02-06-1938 בעיירה אנינואסה שברומניה. גם היא בחבל טרנסילבניה אך באותה תקופה היתה העיירה בשליטת רומניה. לאסתר שלוש אחיות ואח.

לפני שפרצה מלחמת העולם ה-2 טומי ומשפחתו עברו להתגורר בעיר טרודה שהיתה בשליטה רומנית וכך נמנע גירושם לאושוויץ והשמדתם. רבים מבני משפחתו שנשארו בקלוז' ניספו בשואה.

אסתר ומשפחתה נשלחו למחנות עבודה. ממחוזות וכפרים ברו מניה נשלחו היהודים למחנות עבודה והגברים והנערים לעבודות כפיה. אחרי המלחמה גם משפחתו של טומי וגם משפחתה של אסתר קיבלו החלטה חד משמעית – "פנינו לארץ ישראל".

פלשתינה דאז הייתה בשלטון המנדט הבריטי. שתי האיות הבוגרות של אסתר, לאה וטובה, בנות 15 ו-17, הצטרפו לתנועת הנוער להכשרה שמטרתה להגיע ארצה. בדרך לא דרך הגיעו לחופי הארץ וגורשו למחנות העקורים בקפריסין ושהו שם עד תום המנדט הבריטי בישראל. לאה חלתה בשחפת ונשלחה לארץ ישראל כדי להרפא ב-1947.

הוריה של אסתר התכוננו לעלות בעליה בלתי חוקית ולכן הכניסו את אסתר בת ה-9, את אחותה בת ה-16 ואת אחיה בן ה12 לבית ילדים בעיר אחרת, במטרה לעלות עם עליית הנוער.

בשנת 1948 עלה המשטר הקומוניסטי לשלטון, שערי הארץ נסגרו ואסתר עם אחותה ואחיה 'נתקעו' ברומניה, בבית הילדים. אסתר חלתה בטיפוס הבטן והיתה על סף מוות, אז אותרו ההורים והגיעו להפרד ממנה. אך אסתר נשארה בחיים והמשפחה התחילה מחדש, חסרת כל.

גם משפחתו של טומי וגם משפחתה של אסתר הגישו בקשות עליה לארץ ב-1948 אך נידחו פעם אחר פעם. מי שהגיש בקשה לצאת מרומניה סולק מהעבודה והתקיים במחסור רב.

שתי המשפחות קיבלו אישור עליה בשנת 1950. "לא היו מאושרים מאיתנו", מספרת אסתר. "אני עליתי ב-15/05/1950 וטומי עלה ביולי 1950. כולנו עלינו באוניה טרנסילבניה. משפחתו של טומי נקלטה ע"י המשפחה והתמקמו בחיפה, שם פתחו קיוסק ברחוב גאולה ואח"כ פתחו חנות בגדים ברחוב יפו בעיר התחתית.

משפחתה של אסתר עברה את כל שלבי הקליטה: שער עליה – חודש. בית עולים בעתליתבאוהלים צבאים – 41 חודש, ומעברה בכפר חסידים-שנתיים. ולבסוף שיכון עולים ביקנעם.

דרכם של טומי ואסתר הצטלבו כשאסתר היתה בת 13 וטומי בגיל 15: טומי ויוסי, אחיה הקטן של אסתר, היו יחס במוסד של עלית הנוער נוה עמיאלבשדה יעקב. שם הכירו.

ב-1956 טומי היה בצבא, בשריון, ואסתר היתה בקורס חובשות. שוב נפגשו ברכבת והרומן בניהם התחיל. חברים און אנד אוף שלוש שנים. אחרי השחרור התחילה אסתר למודי הכשרה להוראה בנהלל, במדרשה למורי הכפר, וטומי החל את הכשרתו בחקלאות במשק יעקבי בנהלל.

אחרי השנה הראשונה בנהלל נישאו הזוג, במעמד של 132 איש בביתה של אמא של טומי בחיפה, בקרית אליעזר. טומי החל לעבוד כמדריך לנוער בנוער העובד בטירת הכרמל ואסתר המשיכה את לימודיה. הם החליטו להצטרף למושב בני דרור, מושב שיתופי בשרון, מפני שאסתר לא רצתה להצטרף לקיבוץ. "מסיבה אחת בלבד", היא אומרת. "הלינה המשותפת. לא במשפחתי, לא בבית ספרי!".

בבני דרור טומי עבד ברפת ובהדרכת הנוער במושב, אסתר היתה לפני לידה. ב-11/11/1960 נולד גדי, בנם הבכור.

"כשהתקבלנו למושב קיבלנו בית שהיו בו חדר ומטבח, שירותים בחוץ בבור ומקלחת משותפת בפחות עם השכנים", נזכרת אסתר. "לא התחלתי לעבוד בהוראה כי לא היה פעוטון, רק לגיל 3 ומעלה היה גן. נתתי פה ושם שיעורי עזר לילדים שהתקשו בלימודים. במשק לא יצא לי לעבוד כי שנתיים אחרי לידתו של גדי בכורנו נולד בנינו השני, ניר".

נשארנו ביחסי חברות הדוקים עם רבים מחברינו בבני דרור והיו ביקורים הדדים וגם הוזמנו לחגיגות. גדי שלנו היה בן 5 כשעזבנו והוא מאוד הצטער. פעם אמר לנו: "הייתם צריכים לחכות עד שאני אתבגר ואשאר בבני דרור, אני רוצה בית שאוכל לקפוץ מהחלון ישר על הדשא". כשעברנו למושב בכפר יחזקאל קיימנו את בקשתו.

בכרמיאל נולדו לנו שני בנים נוספים, אדיב ועמיחי. וכאן במושב בת עינת ובן נוסף, יואב. משפחה ברוכת ילדים (בלי עין רעה).

טומי האהוב נפטר לפני 14 שנה וכולנו מרגישים את חסרונו.