top of page

בצלאל גוטמן ז"ל

נפטר באפריל 1977

המומים אנו ומוכי צער על מותו של חברנו בצלאל גוטמן ז"ל
כך היה האיש:
הנה הלך האיש כשהוא מותיר אחריו משפחה אחת גדולה, כגודלו של יישוב, כשהוא מוכה והמום.
אחריו נותר אך משב רוח של תקופה, טעמו של זמן. שורשי הנשמה היהודית, אשר עבר בה את מיטב שנות חייו היפות כנרדף בידי קלגסי עם זר ואכזר.
ורק כאן מצא לראשונה את טעם האומה העברית.
הוא נולד על גדות נהר רחב, בארץ של מרחבים ואופק. את חוויותיו הראשונות ינק מחרבות זרה, אך חוויית העמל והיצירה יכולנו לינוק ממנו.
כזה היה האיש, בצלאל גוטמן ז"ל. הכרנו זה חמש שנים בלבד, אך נראה לי כי אלו היו היפות בשנות חייו.
בניו נישאו, הנכדים נולדו, והאושר היה רב ועצום. אולם הסיפוק שבעבודת האדמה, הקמת ענף המטע והטיפול בכל עץ כאילו היה ילדו היו לו לחוויה.
אלא שבתוככי גופו החלה ההתדרדרות. התרופות וה"דיאטות" היו ללא הועיל, ובכוחות מתדלדלים והולכים היה מתעניין בכל המתרחש סביבו. בצניעות ובגאווה אך בהתלהבות פנימית שמר על קשר הדוק עם משפחתו.
בפרוס חג החרות, אותו חג שתחת כנפיו בא אלינו, הוא החג גם לקחו מאיתנו.
תם פרק חייו של "גוטמן" כפי שכולם כינוהו. שורשיו נעוצים במקומות רחוקים, אך זכרו יישאר תמיד עמנו.
לורברט.

אורי.png
אורי.png
clouds.png
Image by Jessica Mangano

כפי שהיה...
...גוטמן, גוטמן, מי תיאר לעצמו שכל אותן הלצות שהתלוצצתי, כל אותם דברי לצון שהשמעת במטע, על אותה המברשת שתזכה לה, על אותה בחורה המחכה לך, מי מאתנו תיאר לעצמו שכה אמיתיים הדברים וכל כך קרובים הם. כל כך מהר יבואו ויגיעו...
על מה לא דיברנו? ועל מה לא התלוצצנו?
על דת ועל פוליטיקה, על טכניקה ועל מכניקה, על ילדים ועל חינוך, על משפחה ועל כלכלת בית, על נשים ועל אהבה, על ספרות ועל היסטוריה.
בכל אלה ידע גוטמן הרבה יותר ממה שאנחנו כולנו במשק רצינו לשמוע. על כל אלה קרא וחיפש חומר והביע דעה, ועל הכל לעיתים עמדתי פעור פה כיצד זכר דברים מכל שקרא ולמד אי פעם. לגרסמן היה זיכרון יוצא מן הכלל. מי שעבד עם גוטמן במסע האבוקדו יודע שהמטע היה כל חייו בשנים האחרונות. כל רגע ביממה היה מוקדש לאבוקדו. תמיד חשב, דאג, תכנן איך לשפר ואיך להגדיל את המסע.
הנה נראה לי גוטמן שתצא מבין העצים, מראה לי פרי שנשר או שגילית על אחד העצים, ואז נתחיל להתווכח מי הטאיר אותו פרי ביום קטיף...
וכל בוקר אני מחכה למנוע הטרקטור שיגיע לפני הבית, ואז עליי לסיים את כרם התאנה בזריזות ולצאת...
אך כל אלה לא יהיו עוד, וגוטמן לא יבוא ולא יופיע...
קשה לתאר את חלקות המנגו, את עצי האבוקדו, את כל הברזים הפזורים על פני המשק, שדותיו ופרדסיו ללא ידו של גוטמן וללא מסירותו ודאגתו.
פועלים בעולם, עורכים מחקרים, סופרים מחברים ספרים, משוררים כותבים שירה. כל אחד מהם עושה זאת מתוך דחף פנימי, וברבות הימים רוכש לו שם עולם. מצבה חיה על פני האדמה.
אף גוטמן, בשנותיו האחרונות הכין לעצמו מצבה חיה, מצבת תפארת, מטע האבוקדו, חי ונושם, המונה כמה אלפי שתילים ועצים.
בחייו לא ידע הרבה נחת. רק בשנים האחרונות הגיע לכך שבניו חיים על ידו, נשואים בעלי משפחות, ואיתם נכדותיו ונכדו. מכל אלה יכול היה ליהנות, אך הגורל האכזרי מנע זאת ממנו.
בגיל רך נתייתם מאביו והוכנס לבית היתומים בהנהלת יאנוש קורצ'ק.
בן 15 יצא ללמוד מקצוע כשוליה של נגרים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נדד יחד עם אחיו לרוסיה, ושם נקלע לקרבות אכזריים ביותר בחזיתות שונות כחייל הצבא האדום.
לאחר המלחמה חזר לפולין, שם הכיר את מרים ואיתה יחד החל לשקם את חייו תוך תקווה שפולין תהיה לו למולדת.
הגיעו ימים שחש באדמה הבוערת תחת רגליו והחליט לעלות לארץ.
כאן בארץ מצא את עצמו במשפחה בעלת צרכים מיוחדים ובעיות קשות, הגיע לאחר לבטים וחיפושים למשק בני דרור.
בשנים האחרונות הצליח להקים ולטעת את מטע האבוקדו. בהתחלה בקנה מידה צנוע, ועם השנים תוך מסירות ומאבק קשה הצליח להגיע למטע של כמעט 200 דונם.
כל ביקור של מדריכים ומרכזים אזוריים של הענף הביא לו נחת וקרירות רוח.
לא היה גבול לאושרו של גוטמן כשרכז האבוקדו מ"גרנות" ציין את פרי ה"האס" לשבח.
"הפרי היפה ביותר נמצא בבני דרור".
חבל שתוך לבלוב במטע, פריחת העצים וצמיחת ענפים חדשים, רק גוטמן חסר, איננו איתנו להמשיך במפעל חייו.
ימתקו לך רגבי האדמה שכה אהבת.
ת.נ.צ.ב.ה

תרצו להוסיף הספד?

כאן תוכלו לכתוב דברי פרידה וזכרונות ואלו יתווספו לעמוד

bottom of page