המרפאה כפי שאנו מכירים אותה היום הוקמה בשנות ה- 60 במושב והמבנה משופץ אחת לכמה שנים וממוקם בחלק הציבורי של המושב סמוך לבית הכנסת, מגדל המים והמועדון לחבר, בדשא הגדול.

טרם הקמת המבנה - כך מספרת אורנה נריה יוגב, היה צריף שחור, מצופה זפת (מצופה ביריעות מזופתות, מכאן הצבע), שעמד על הגבעה הקטנה שבין מגדל המים לבין הבתים של כהנא ושל נווה. היו שם שני חדרים – חדר הרופא וחדר המתנה. בחדר ההמתנה אוחסן כל הציוד של המכוורת. בצריף זה שכנה מרפאת היישוב, "היה לה ריח אופייני ונפלא, שכבר פס מן העולם", היא אומרת. "כיוון שאמי עבדה שם כאחות, ביליתי במקום שעות רבות, מוקסמת מהלהטים הצבעוניים שביצע הרופא המיתולוגי ד"ר מתתיאס ז"ל, שלא סמך על מעבדת קופת החולים". למי שרוצה לדמיין את הצריף או להיזכר בו - אחיו התאום של הצריף הזה עמד בחצר של משפחת צ'יפרוט.

מספרת אורנה נריה יוגב: "בפינת הצריף עמדה קרוסלה, מעין דוּד מתכת, שגדלו היה כחבית חצויה לרוחב. בתוכו יכלו לעמוד 3-4 זאטוטים, ותמיד היה מישהו נחמד שהואיל לסובב את הידית ולסחרר אותנו עוד ועוד. היינו בטוחים שהקרוסלה הוצבה שם במיוחד לכבודנו, הילדים המבקרים במרפאה. רק כעבור שנים, כשהפך אחי עמוס לדבוראי (או בשמו הישן של המקצוע: כוורן), הבנתי שהיתה זו מכונה לרדיית דבש. שני משוגעים לדבר ניסו לפתח באותם ימים מכוורת במושב, ובעונת הרדייה ניצלו את המרפאה, מחוץ לשעות הקבלה, להפקת הדבש. ביום בהיר אחד עלה הצריף באש, המרפאה עברה למבנה אבן ונסתם הגולל על המכוורת, שממילא לא התפתחה כמצופה. הרופאים הראשונים היו אירית פירטה ודייקה, ד"ר רוט ואז ד"ר מתתיאס. בגלל הכמות הזעומה של התושבים במושבים בסביבה - הרופא נוהג לחלק זמנו ויעודו בין כל ישובי הגוש".

בראיון לארכיון מספרת בתיה בן אליהו: "דוקטור מתתיאס. אני זוכרת אותו. אני זוכרת שאפילו פעם נסענו אליו במיוחד. בבית הראשון שגרנו בו היה מנעול ליאל, ועמרי החליט לסגור את הבית שאבנר לא יוכל להיכנס. לא זוכרת למה. הוא עולה על כיסא וסגר את הליאל. ואיכשהו אחר כך הוא נפל עם הכיסא ופתח את הסנטר למטה, והיה צריך רופא. נסענו לדוקטור מתתיאס. לקדימה. סוס ועגלה. זו הייתה התחבורה. והוא תפר לו. וכשהוא קם הוא אמר 'תודה רופא'. אז הוא אמר לו 'מה אתה אומר לי תודה? עשיתי לך כואב'. עמרי אמר 'אבל אתה ריפאת אותי'".

אורנה ממשיכה לספר: "ד"ר מתתיאס היה רופא מיוחד במינו ותחומי עשייתו היו מחולקים כיום בין כמה וכמה רופאים. הוא עלה מיוון והתגורר בצור משה. שליחת דגימות למעבדה הייתה אז בלתי אפשרית או לפחות מאד מוגבלת, וד"ר מתתיאס ביצע בעצמו חלק מהבדיקות, מעל גבי פתיליית כוהל זעירה.

באופן קבוע קופת חולים הקצתה למושב אחות כפי שהקצתה רופא. האחיות עבדו במשרה מאד חלקית עד שעברו לחצי משרה בתקופת אביבה קדר שכבר באה כל יום. טרם הגעתה היו יהודית רייכר מעין ורד (שהוכשה ברגלה על ידי נחש צפע, כשעברה בשביל שבין בית קובלסקי לבין בית רוזנבאום), יטי, זמן קצר הייתה אסתר מנתניה, ואז הגיעה אביבה קדר שהתגוררה בצמוד למגרש הכדורגל של אבן יהודה.

האחות אביבה קדר סיפרה: ”רק במקרים מיוחדים נשלחו האנשים לחדרה. דר’ רוט היה רופא ומאבחן מחלות מעולה. לא סיימנו את העבודה בשבע, תמיד נשארנו לפחות עד תשע". במקביל לאחיות של קופ"ח, היו גם חברות משק שעבדו במרפאה כמחליפות לאחות קופ"ח במקרה הצורך, ועמדו לרשות חברי וילדי המשק 24/7 בכל מצב. והיו הרבה מצבים שדרשו את פעולתן – דברים שלא קיימים בעיר או בכלל בימינו עם שירותי רפואה מתקדמים וזמינים. סילביה, פאולה לנדא (אחותה של לאה אייגנר למדה בארגנטינה ועבדה שם בבית חולים) ועליזה יוגב.

האחיות היו מעורבות גם בכל העניינים שבינו לבינה – הריונות, משברים בזוגיות ועוד. אני זוכרת איך היו באות נשים, עם או בלי הבעל ולפעמים בא רק הבעל, ומסתגרות ומתלחשות בחדר השינה של האחות המקומית. והיו גם קשיים נפשיים לא פשוטים של אנשים שהגיעו ארצה והקימו משפחה לאחר השואה, לפני שהספיקו לעבד כראוי את מה שעברו בשנים הקודמות. זה נכון גם לגבי צעירים שעלו ארצה בלי ההורים מארצות שלא חוו את השואה. איכשהו הרצף הבין-דורי הטבעי נקטע, וגם זה השפיע על החברים הצעירים ובעיקר על החברות.

אורנה יוגב מספרת: "דבר מיוחד שהיה במרפאת בני דרור, ואני זוכרת את אימא שלי, עליזה יוגב, מנצחת עליו, היה מתן חיסונים שלא במסגרת מה שקיבלנו בבית הספר על ידי האחות המיתולוגית עליזה שונשו, שצריך להזכיר גם אותה.

הגיעו לבני דרור מקופ"ח חיסונים כגון נגד פוליו (שיתוק ילדים) וכל ילדי המשק הגיעו למרפאה והתחסנו שם. כמו אירית, גם אני מאד אהבתי להיות במרפאה כשאמי עבדה שם, ונהניתי לעזור ברישומי המתחסנים, בסידור כל מיני דברים במחסן המרפאה החדשה ועוד ועוד.

וכאמור – עליזה שונשו השפיעה מאד על בריאותנו. אלמנה קפדנית עם בנות גדולות (אחת מהן הייתה מחנכת בבית הספר בתל מונד), שלא ישבה במרפאה ושתתה תה אלא הייתה מאד פעילה בחינוך שלנו לבריאות. הייתה בבית הספר "אגודת בריאות" – בנות הכיתות הגבוהות שבאו עם עליזה לכל כיתה כדי לבדוק ולוודא שיש לנו ממחטה, מפית אוכל נקייה (כמובן לא מפית נייר אלא מפית בד רקומה), שאנחנו נקיים וחפופים (בדקו מתחת לציפורניים, בתוך האוזניים ואת השיער), שהשיניים והנעליים מצוחצחות, שהבגדים נקיים, שלמים ומתאימים לעונת השנה וכו'. עליזה בדקה ובנות אגודת בריאות רשמו. הציון המושלם היה 11. אני גם זוכרת שפעם אחת בכל שנה, המחנכת עם עליזה, הגיעו לביקורי בית, בכל פעם במושב אחר, ובדקו שהכול כשורה".

מבנה האבן אליו עברה המרפאה, בסביבות 1955-6, היה הבית שבין משפחת מאור לבין הבית שאז התגוררה בו משפחת אנגל ואחר כך התגוררו בו דן ויעל רז.

מתישהו במחצית הראשונה של שנות השישים נבנתה המרפאה החדשה. זה היה תהליך מרגש ומסעיר – מרפאה שתוכננה בקפידה, תוך מחשבה על כל פרט. במהלך הבנייה באו כל מיני חשובים של מחוז חפר בקופ"ח הכללית, בעיקר מנהלים, מהנדסים וכדומה, לראות את התהליך ולדבר אודותיו. ייתכן שזה היה מבנה לדוגמה או משהו כזה. ברור היה שייחסו למרפאה שלנו חשיבות מיוחדת. גם השקת המקום הייתה חגיגית מאד, בנוכחותם של חשובים למיניהם. הייתה שם גם אביגיל, האחות המיתולוגית ממרפאת תל מונד, שהקפידה שכולם ייכנסו ברגל ימין.

הרופא במבנה ה'חדש' דר' יהושוע סנדלר ז"ל היה אהוב מאוד על הקהילה כולה. פנינה רייך ז"ל סיפרה שלא תשכח לעולם את ההכרות שלהם. היא הביאה לעולם את הבכור, ילדה הראשון, והוא מצידו התרגש להחזיק את ה'תינוק הראשון שלו'.

"דוקטור סנדלר. כן, כל השנים הציק לי שאני צריכה לעבוד", סיפרה בתיה בן אליהו. "עד שהוא הצליח. הייתי באמת תקופה של כחצי שנה במרפאות בגוש מונד. איפה שהיה חסר מישהו, איפה שמישהו יצא לחופש, איפה ש. זהו אחר כך הלכתי לעבוד בבית חולים".

הרושם והאהבה שהחברים חשו לא עברה עם השנים, וגם לאחר פרישתו מהמרפאה ב1994 הגיעו חברים לטקס אזכרתו ב2013.

אחריו הגיע ושירת את המרפאה דר' ג'פרי לדרר מכפר הס, שראה בד"ר סנדלר ז"ל מורה ורב. טיפולו ומסירותו של דר' סנדלר השפיעה עליו מאד וג'ף ראה בו דמות ראויה לחיקוי והוא זה שהביאו ל"לב השרון".

ד"ר ג'ף לדרר שירת את מרפאת בני דרור והמושבים בסביבה 38 שנה וכעת ממשיך להיות רופא ואיש קהילה בתפקיד פחות עמוס. הוא זכור לחברי בני דרור ותושבי הסביבה כחקיין, זמר, חזן ובדרן.