חיים גרינברג ז"ל

לזכרו (הוקרא ביום הקבורה)
בעומדנו כאן, המומים, ליד חברנו חיים גרינברג ז"ל, עוברות לנגד עיננו 40 שנות שותפות לדרך, ליצירה, לחברות אמת.
ארבעים שנה של הליכה משותפת בימים קשים ואפורים וכן בימי אושר והתרוממות רוח. זהו חיים; יליד 17.10.1918 שעלה ארצה מרומניה לפני חמישים שנה. כאן התגייס לצבא הבריטי ונלחם באירופה כנגד הצורר הגרמני. בהיותו באיטליה בסוף המלחמה, פגש את מי שעתידה להיות כעבור שנה - רעייתו זהבה, תבדל"א.
בתחילה גרו בקיבוץ "ניצנים" ובמאי 1949 הגיעו לבני-דרור. מספר תכונות יסודיות עשו אותו, לאותו חיים, שהיה מעמודי התווך של בני-דרור; כן שר עבודה, כושר התמדה, סבלנות וקור-רוח. כושר העבודה וההתמדה שלו, דחפו אותו כל הזמן לעבודה בפועל, לעבודה מונוטונית ואפורה. כושר העבודה וההתמדה שלו, דחפו את הציבור להעמידו בראש תפקידים ציבוריים ומשימות, בשליחות המשק הזה והתנועה. ראשית דרכו בבני-דרור, היתה בקבוצה שבנתה את קבוצת הבתים הראשונה, המהווה את ליבו של המושב.
בהמשך ניהל את הנגרייה הקטנה בראשית דרכה, וכדרך הטבע, באו הצעירים, התפקידים התחלפו, הענף הפך למפעל וחיים ממשיך בדרכו, בלי יומרות ובענווה מוגזמת. הוא המשיך והתרכז בעבודות היד וה"פיניש" של מוצרי הנגרייה, עבודה שכאילו נוצרה לאדם שהדיוק היה בשבילו תורת חיים, וההקפדה היתה חלק בלתי נפרד מאופיו. החודשים האחרונים היו קשים. זה עתה סיים את מאבקו עם בעיות הראייה והלב, והחל המאבק המתמיד עם הקיום - מחלה קשה ונוראה פקדה אותו, ובין אישפוז לטיפול, השתדל לדלות את הטוב והמעט שניתן לדלות מחיים שכאלה.
מלווים אנו היום את חיים בדרכו האחרונה; ציבור מגוון של בני אדם, בני גילים שונים, אשר ליוו אותו במשך השנים ולכולם מכנה משותף אהבה עמוקה ותודה על הכל.
אנו נפרדים ממך חיים ידידנו, ומביעים רגשי השתתפות בצער המשפחה:
זהבה רעייתך, הילדים, הנכדים והמשפחה המורחבת.
נוח על משכבך בשלום ומצא מנוחה שלימה.
דני לורברט

--

סבא חיים, או כמו שקראתי לך - אבא!
זכית במשפחה אוהבת מאוד, זכית לחיים מלאים מכל, והכל על-פי דרכך; בצניעות מרשימה, בדרך הביצוע, בשביל הזהב - ידעת למצוא דרך ביניים. אם הבעת עמדה או דיעה, אמרת זאת בנחת ובנועם, בשכל ישר ובהגיון בריא.
אהבתי מאוד להתייעץ איתך בכל ענין וכמובן שתמיד היה בפיך מענה קצר, אך שלם ומושלם. כמעט שני עשורי שניםעשורי שנים שהצטרפתי למשפחה ובהם ידענו ימים יפים. שמחות שידעת היטב לשמוח בהם ולהשתתף בשירה וניגון בשולחן השבת. ממך למדתי ניגונים שהיית רגיל בהם בבית הוריך. ערבי שבתות שבהם שרנו בקול ובשמחה וקול נגינתנו יצא לבתי
השכנים ולשבילי המשק.
אהבתך וסבלנותך לנכדים היתה לשם דבר, בלי גבול ובלי מידה. ימי סבותך עברו עליך בעונג וב. צאצאיך קיבלו ממך את האהבה בשמחה ובטוהר לב ממש. פינקו אותך ואתה פינקת אותם. כך הם יזכרו אותך לעד.
ימי זקנותך היו יפים, תוססים ומלאי תוכן ופעילות. לא הספקת לסבול, לא ידעת כפיפות-גב. לא ידעת ימים של השענות, לא על מקל ולא על אדם, וכן, כאשר אנו באים לחגוג איתך את יום הולדתך ה-71 אנו מביאים אותך לבית-חולים. ומשם אנחנו כאן.
בשבת האחרונה בה נאבקת על חייך חג שמחת תורה היה, אהבת מאוד להתארח אצלינו ב"אלון שבות" בשמחת-תורה, לרקוד עם הנכדים ולשמוח בשמחת התורה. אבל בחג זה לא זכינו אנו לארח אותך כמנהגנו, אלא באנו להתארח אצלך. כמונו באו גם חברים רבים לבקר אותך. ביום האחרון שוחחת עם כולם והשבת שלום לכולם, כאשר הגענו בצאת השבת, אמרת שאתה עייף, אבל נראה היה כי שמחת עם הביקורים של החברים והקרובים.
בשמחת תורה סיימנו לקרוא את הפרשה האחרונה בספר תורת ה', והתחלנו מיד בקריאת ספר "בראשית"; סיימנו תקופה והתחלנו תקופה חדשה.
הפסוק הראשון בפרשה האחרונה בספר "דברים", אומר: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו". משה אוסף את שבטי ישראל ומונה אחד לאחד ומברך אותם. כך גם אתה; בתום ימי שנותיך ובהם 71 שנים, אתה אוסף את בניך וקרוביך ומברך אותם.
עם כל אחד מאיתנו היו לך ברגעים האחרונים משפטי עידוד ותקוה, וממני נפרדת בתקוה לפגישה בעוד שבוע בנסיבות טובות יותר.
התורה ממשיכה בפרשה זו ואומרת על משה רבנו עליו השלום: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה". אכן אכן, לא כהתה עינך ולא נס ליחך עד לרגעים האחרונים היית צלול ובהיר במחשבתך, בריגשותיך יותר וגם בדיבורך, אף כי היה עליך מעט קושי בדיבור אזרת כת והשלמת את דבריך. התורה מסיימת בפסוקים האחרונים עם אבל בני ישראל על מות משה; שלושים יום בכו והספידו אותו. הפסוק האחרון מזכיר לנו באופן כללי את מעשיו הגדולים.
אנו זוכרים את מעשיך הגדולים ומהם אזכיר אחד בלבד; הקמת מנין תפילה בשבתות וחגים כאן במשק. בית הכנסת היה יקר לך אולי מכל דבר אחר, היה ניכר עליך מאוד צערך, ביום שנעדר ממנו מנין מלא. ניסית לעשות נפשות למנין בכל דרך ובכל צורה; בפניה אישית לחברים ובדיונים בוועדות המשק. רבות שוחחנו על-כך, היה חשוב לך מאוד שתהיה לכל חבר שירצה בכך לציין יום זיכרון או הזדמנות לעלות לתורה ולומר קדיש, לחלופין בני מצוה שהגיעו לעולם, שיוכלו לעלות לתורה. כמו שסיימנו את ספר התורה והתחלנו קריאה חדשה בספר "בראשית", כך סיימת 71 שנים יפות
וטובות ואתה הולך לעולם שכולו טוב. התחלנו לקרוא בפרשת בראשית את סיפור בריאת העולם וביום השישי בערב שבת בין השמשות, ברא ה' את האדם מעפר. וביום השישי לאישפוזך אתה
שב למקום שממנו לוקחת.
(לסיום, מעמוד קודם)
לך בשלום, תנוח בשלום ותהיה מליץ טוב עלינו; על סבתא אישתך,
על בנך ובנותיך, על נכדיך, על כל שבט משפחתך, על חבריך ועל כל עם ישראל, אמן.
משה

--

שלושים יום חלפו, וכמובן שאין בהם די כדי להקהות, ולו גם במקצת, את תחושת האובדן והשכול שהותירה בנו הסתלקותו של חיים בטרם עת.
גם אם לא היה בין מייסדיו הראשונים של המשק, הרי ברור לכולנו שדמותו סימלה את דרך החיים המיוחדת אשר
רבים מאיתנו באו לחפש כאן; ההזדהות המלאה של האדם עם משקו, הרגשת השייכות והבעלות, הנכונות לתרום למאמץ הכללי ללא כל סייג וללא חשבון, הרגשת האחריות והמעורבות בכל תחום מתחומי חיינו כל אלו היו התגלמות דמותו של חיים.
זוהי הדמות שאפיינה את היכולת לשלב עיקרון ומעשה, ויותר מכל הדגישה את הבטחון בצידקת הדרך בה דגל לאורך כל השנים.
-מערכת הדף לחבר.

--

כדאי שנזכור אותם
השנה היא שנת 1954/5. משברים קשים פקדו את בני-דרור. המצב הכלכלי התדרדר, ועקב זה התהוה גם משבר חברתי. הרבה משפחות לא ראו את עתידם ב"בני-דרור", והחלה גל עזיבות.
כל יום התבשרנו על עזיבות נוספות, ובין העוזבים, רוב המשפחות המייסדים.
ההנהלות התחלפו חדשים לבקרים, גורמים חיצוניים וספקעם הפסיקו קשריהם עמנו, המצב הגיע עד כדי-כך שפשוט לא סיפקו לנו לחם ושאר המצרכים לקיום.
באחת האסיפות נבחרה הנהלה חדשה ונבחרו בעלי תפקידים חדשים: חיים ז"ל נבחר להיות גזבר חרף התנגדותו, אך קיבל את דין האטיעה. וולי מרכז משק. ואנוכי מזכיר פנים.
לא קל היה לשקם את המשק, אך עקביותו של חיים, נחישות דעתו לא לחזור על שגיאות אחרים תרמו לכך ש"בני-דרור" התאוששה, תוך הידוק חגורה; ניקנו דברים הנחוצים ביותר, כל הרחבה ובנייה הופסקו לאלתר. כסף מזומן הס מלהזכיר, החברים רטנו, אך עקביוחו של חיים והתמדחו, הם שהביאו למפנה.
בזה אני רואה תרומתו העיקרית; תוך פרק זמן קצר נקשרו קשרים מחדש הספקים והמוסדות שוב החלו לקשור קשרים עמנו, וכל זה הודות אמינותו של חיים ז"ל.
הצטרפו משפחות אשר גם תרמו להרחבת הייצור, ענפי הייצור החקלאי התפתחו, וההכנסות גדלו.
נכונה. אותם חברים אשר התמרמרו על ידו הקשה, הבינו שדרכו בעניני כספים והשקעות חיים ז"ל, היה אמנם שנה אחת גזבר, אבל שנה זו היתה מכרעת לקיום "בני-דרור", ומן הראוי ללמוד את הלקח גם היום. כלכלה בריאה ומשגשגת תוביל לחברה משגשגת. הדברים אמורים גם לגבי הדור הצעיר אשר להיטוטו לרמת חיים גבוהה אינם תואמים חמיד את האפשרויות הכלכליות.
הבאתי דברים אלה כתזכורת: חבר אחד עם נחישות רצון, יכל להביא מפנה, ובמקרה זה -היה זה חיים גרינברג ז"ל.
יהי זכרו ברוך
יהודה רוזן

--

קשה לכתוב על אדם בלשון עבר. על אחת כמה וכמה, על אדם שאתה מכיר כמעט כל ימי חייך. בין כהורה של בן גילן, בן קבוצתך, ובין כשותף לעבודה.
בין חיים וביני, היו במרוצת השנים ויכוחים לא מעטים בנושאים חברתיים וגם בנושאי כלכלה.
אין ספק שצורת ראייתו ותפיסתו את הדברים, היתה מיוחדת וגרמה לי ולעוד רבים אחרים, לראות ולשמור את הדרך השיתוף.
זוכרני, לפני שנים רבות, ואני רחוק מן התעשייה, את חיים לומר שעתידנו בתעשייה. לא כל-כך הבנו אז, או לא רצינו/יכולנו להבין, את המשמעות של משפט זה.
לקח לא מעט שנים עד שהתפתחה אצלינו תעשייה. ועוד רבה הדרך לפנינו לפיתוח. מפעל הרהיטים שלנו, צריך לזכור, קם מאותה נגריית-בית שהוקמה ע"י חיים וחבריו, והתפתחה במהלך השנים, עד למעמד הנוכחי, שיש למפעלנו בארץ.
צריך לדעת לזכור ולהוקיר את הראשית ואת יוצריה. חיים נאבק במחלתו לא מעט, אבל בכל פעם שיכול היה לבוא לעבודה ולתרום תרומה, עשה זאת בלב חפץ ובלא לבחול בשום סוג של עבודת עשייה.
תחסר לנו הדוגמא והמופת של מעשיו ודיעותיו, בכל תחום הקשור ב"בני-דרור".
יהי זכרו ברוך.
זאב עשת

--

בכאב האבידה הגדולה שאני נושאת איתי היום, איני יכולה להתעלם מההתרחשות שהמתה סביבנו, בני משפחת גרינברג, בשבוע ה"בעה" בבית; יד לוחצת יד, חיבוק חם מהלב ורעות שאין לה שיעור. אלו דברים שאבא ז"ל וגם אמא תבדל"א כל-כך גאים בה כל השנים!
ואנחנו, זאת ינקנו מרגע בואנו לעולם.
חברים מ"אלון-שבות" שבאו לנחם אוחנו בימים כבדים וקשים אלו, לא חדלו מלומר מילות הערכה לחברי המשק, על כל העזרה והחושייה שגילו מסביבנו.
שאלו אותי רבים האם בפנינת חמד זו גדלת?! הרי זה לתפארת!
הרגשתי גאה כל השבוע, למרות שתמיד ידעתי עד כמה חברה זו חובקת ותומכח.
נוכחתי בכך שוב בעוצמה רבה, עד כמה אמיתיים הדברים.
נכון הוא שלא נהוג להודות במילות חרדה כאשר אדם נחלץ לעזרת חברו בימי אבל. לתומי אני חושבת שפשוט בגלל שקשה לפרט במילים את גודל התודה.
הלב בוכה, מזיל דמעות של עצב וכאב חד. באותה מידה גם גאה לדעת שבקן חם זה גדלתי, בין ידיים עמלות ואוהבות חי אבא בארבעים שנותיו האחרונות. בין היצירה ההמונית המשקית וחיי החברה התומכת ואוהבת, תמשיך אמא לחיים ברי-אים וארוכים בע"ה לחיות, ואנחנו נמשיך ונבוא לבקר את כל זאת.
נושאח אני ברכה וחפילה, שרק בימים של שמחה וחג, תוכלו לחוש את כל מה שאנחנו חשנו בתוך הכאב.
שלא תדעו יותר צער וכאב! מחזקת את ידכם של כל חברי בני-דרור
בשם אין, נירה וכל בני משפחתי.
בת אוהבת
דליה