בית הקירור של בני דרור הוקם בשנת 1952, בחלקו המזרחי של האזור המשקי. המבנה, שנבנה כמתקן פונקציונלי לאחסון בקירור, עשוי שלד ובטון ומקורה בגג קמרוני מעוגל האופייני למבני משק מתקופת קום המדינה. שיטת הקמרון איפשרה לייצר חלל פנימי רחב וללא עמודי תמיכה, תוך חיסכון בחומרי בנייה ושמירה על בידוד תרמי יעיל: תנאים הכרחיים לתפקוד תקין של מבנה קירור. אדריכל המבנה אינו ידוע בוודאות, אולם הטיפולוגיה האדריכלית דומה למבני קירור ואחסון שתוכננו על ידי אריה שרון, הבולט מבין האדריכלים שביססו סגנון זה ברחבי הארץ.

בשנותיו הראשונות שימש בית הקירור כמאגר כללי של המשק: אוחסנו בו גידולים חקלאיים ומוצרים שונים, ובין השאר משקאות קלים שהוגשו באירועים חגיגיים של הקהילה. עם תחילת ייצוא הפרחים הפך המבנה לבית האריזה של ענף זה, בניהולם של גרשון יונס ואריה יוגב. בהמשך יזם יוסקה עמרם גם גידול פרחים לשוק המקומי, ואף פעילות האריזה שלהם התנהלה בבית הקירור. הריח האופייני שהיה שוכן במקום נחרת בזיכרונם של ילדי המושב ילידי שנות החמישים והשישים עד היום.

אולם לצד ייעודו המשקי, שימש בית הקירור גם מוקד לאחד המנהגים החביבים ביותר של קהילת בני דרור: בערבי קיץ, ובעיקר בכל ערב שישי, הוקרנו סרטים על קיר המבנה החיצוני. וולי שימש כמקרין הראשי, ונתן בר-און או פילקס טיפלו בגלגול התרגום לעברית שהגיע בסליל נפרד ובכתב יד, והוקרן בצד הסרט בנפרד מן התמונה. כשהיו סרטים צרפתיים, תפקיד התרגום עבר לדוברי צרפתית במושב.

הסרטים, שרובם היו מערבונים והרפתקאות לכל המשפחה, הוקרנו מתוך מכונת 16 מילימטר שהוצבה על משאית הפז'ו שהיתה מובילה את הפרחים לחנויות בשעות הבוקר, ואת הסרטים עצמם היה קמניץ, גזבר המושב, משאיל מתל אביב. הקהל הגיע עם שמיכות ומחצלות, התיישב או שכב על מגרש הכדורגל שצמוד למבנה, ולא פעם נרדם שם בנחת תחת כיפת השמים. 

"לא פעם היינו גם נכנסים מתחת לבית קירור, היה מוגבה קצת והיו את היציקות", מספר אלי גרעיני בראיון לקראת מופע 70 שנה לבני דרור דצמבר 2015. "את השאריות של היציקות היינו מוציאים. משתדלים. חלק המשחק מהמשחק היה להוציא אותם החוצה,ומי שהצליח להוציא יותר גדול - היה יותר ג'בר. היום רק אני חושב איך אנחנו זחלנו שם מתחת  עם כל הנחשים ועם כל הזה..."

בית הקירור נותר עד היום במצב פיזי טוב, ומהווה עדות לאופי החיים השיתופיים של המושב בראשית דרכו. מבנה שנע בין ייעוד חקלאי לבין לב פועם של חיים קהילתיים.