מדרום-מזרח לגבעת דרור, על גבעה, כ- 70 מטר גובה מעל פני הים, נמצא ”בית החרדונים“ המהווה אחד השרידים המעטים להתיישבות ערבית באזור. המבנה פונה בחזיתות הארוכות שלו מזרח מערב. מבנה זה הוא כנראה האחרון שנותר מהמבנים הערביים של חמולת ”תיקלי“ שישבה באזור בני דרור לפני 1948. הערכת הזמן של בניית המבנה היא כנראה בשלהי המאה התשע עשרה. חלק מהמבנה הרוס,  הוא בנוי אבני לקט מטויחות ושימוש בלבני כורכר מקומיות. בשנים מאוחרות יותר, כנראה בני הבית הוסיפו גרם מדרגות לגג, בחזית המערבית. יתכן כי הייתה זו מרפסת צפייה ואולי גם כמשטח לייבוש ירקות ופירות. המדרגות רתומות לקיר האבן הן מדרגות יצוקות.

ההשערה היא כי גרם המדרגות שהוא מאוחר לבנית המבנה המקורי,

הן מדרגות יצוקות מבית החרושת של הוגו וילנד, גרמני טמפלרי, תעשיין של בטון שייצר את האלמנטים בבית החרושת הגובל כיום בתחנת הרכבת הראשונה, תחנת יפו, במנשיה. אפשרות שנייה כי אולי המדרגות הן ממפעלו של אברהם שלוש שחיקה את הפורמולה ממפעלו של הוגו וילנד ביפו. מובאות כאן תמונות התומכות בהנחה כי אלו מדרגות מתועשות ממפעלו של הוגו וילנד. איכות המדרגות ורמת הדיוק של התבנית שאליהן נוצקו המדרגות מסגירה זאת.

מהמבנה נשקף נוף כלפי המערב, עד הים.

"היתה תקופה שקבוצת עמל התפצלה לחבורות יותר קטנות . ערכנו קומזיצים עם יונים צלויות שהבנים בחבורה צדו במתבן", מספרת תמר מטרני. "באחד הקומזיצים הללו התפתחה שיחה סביב השאלה מי אמיץ יותר, בנים או בנות. כיון שטענתי שאין הבדל  הוטל עלי על ידי החבורה ללכת לבית הערבי בלילה . וכך עשיתי. להורי אמרתי שיש א"ש לילה ויצאתי מהבית. זוכרת שעברתי דרך הרפת חציתי את השדה והגעתי לפרדס. עד לבית הערבי. פחדתי אבל זה סך הכל לא היה כל כך נורא. באחד המפגשים המאוחרים סביב חגיגת יום הולדת 30 דומני לייסוד בני דרור. - התברר לי שמני ז" ל ויורם עקבו אחרי לודא שמשימת האומץ התבצעה עד תום".