במרכז המושב ה'ישן' ממוקם גם מרחב הדשא הגדול שהוא מקום ההתכנסות המושבי ומקום המפגש, ה"כיכר העירונית".

המרחב הנופי במתחם זה מאופיין באמצעות עצים שמיועדים להצל על מעברי הולכי הרגל והשבילים והכבישים המובילים לאזורי המגורים. מייסדי המושב התחבטו בשאלה האם הגן, המרחב הירוק הזה, אינו פורץ את שבועתם להסתפק במועט? והאם הוא לא חורג מאותו דיאלוג הכרחי עם הסביבה? הדשא הגדול במרכז מהווה את מקום הבילוי והמפגש. הוא תוכנן לחברה צעירה יחסית ולא הוקצה לו מקומות לספסלים. לימים עם התבגרות החברה הקיבוצית נוספו ספסלים.

במרחב זה ממוקמים המבנים שמייצגים את רעיון המושב השיתופי שמבוטא באמצעות אדריכלות מבנים ומרחב שיתופיים: מגדל המים, בית כנסת, המרפאה, מועדון גיל הזהב ובמה מרכזית לאירועים קהילתיים.

הגן הקיבוצי לא תוכנן בקפדנות, הוא הלך ועיצב את עצמו ותבניתו בהדרגה. בראשית התכנון היה הדשא הגדול מעין המשך אנכי לאזור הציבורי מתוך תפיסת "עיר הגנים" של ריכארד קאופמן האדריכל של בני דרור, ומאוחר יותר עוצב הגן באופן הומוגני יותר עם המבנים הציבוריים ולא נבדל מהם. מראשיתו בשנות השלושים הפך המרכז לזירת התכנסות לאחר שעות העבודה ואתר למפלט מחדרי המגורים ומהחום, אבל לבני דרור הגיע הנוי והירוק רק לקראת סוף החמישים, כשהגיעה משפחת קניזו (קינן) למושב. יצחק קניזו ז"ל לא יכול היה לסבול את השממה שהיתה במרכז המשק. הכל היה חולות. אז הוא שיגע את כל המשק, עד שדאג שכל חבר וחברה יבינו שצריך נוי.  'עצים, זה לא מספיק!'. לא מדובר בעניין של מה בכך, יצחק למעשה 'נלחם' בתפיסה לפיה נטיעת עצי סרק ופרישת מרחבי דשא ופרחים מהווים סתירה לרוח המייסדת, לפיה יש להסתפק במועט.

הדבר הראשון היה לשתול דשא. הילדים של המושב (קבוצת עמל וקבוצת השחר) נרתמו ושתלו שורות שורות, עבדו באמצעות מכבש קטן. יצחק דאג להשקייה ועשה שילוט 'אסור לדרוך על הדשא', ואחר כך יצרו את השבילים, השיחים והפרחים. לנכדיו סיפר איך סלל את השביל שהיה מוביל למזכירות שהייתה במגדל מים פעם, עם מריצה.

אז אכן היו כניסות מרובות ושבילים החוצים את הגן ומחברים בין המבנים ואיזורים השונים של המושב, בניהם עצים ותיקים בני עשרות שנים. ספסלים ואשפתונים מוקמו לאורך השביל המרכזי החוצה את הגן.

שמואל מיסטצ'קין קבע את קנה המידה לדשא הגדול: לדעתו היקפו של הדשא הגדול צריך להיקבע על פי יכולתו של האדם המצוי בקצהו לזהות את פניו של חברו בקצהו המרוחק. ב"כיכר " זו אין מפגש בין אלמונים, אלא בין מכרים, ולזכותו של יצחק קניזו יאמר שהם אכן יצר את המרחב הירוק שלהגן על התושבים, שכן היתה חשיבות לחיזוק תחושת ההגנה באותם הימים. מאיר הרניק אף הוא התפעל מה'דשא האנגלי' שהתגלה לו פתאום בישוב קטנטן  ומוצנע בשרון