חג השבועות במושב לא היה חג עוגות גבינה ומוצרי חלב כלל! היה זה חג חקלאי לכל דבר.
הבשילו הביכורים בגינותינו. שסק, פטל, שזיפים, תירס, במיה ושעועית ירוקה עינגו את החיך ומילאו את הסלסלות שהכינו האמהות לילדיהן לכבוד החג. הילדים הולבשו לבן, ראשיהם עוטרו זרים וכל ילד נשא בידו סלסִלה מקושטת ובה מיטב הירק והפרי. מאחר והסלסִלות לא חזרו הביתה עם הילדים, הצטיינו האמהות בביצועים יצירתיים במיוחד:
הסלסִלות הוכנו מקופסאות קרטון או נייר בריסטול, רשת מתכת (מהסוג ששימש לבניית לולי תרנגולות), ענפים קלועים ואפילו קופסאות שימורים שנחתכו בצורה אמנותית. הן קושטו בשפע של ירק ופרחים, כך שלא ניתן היה לנחש ממה הן היו עשויות.
ילדי המושב הוסעו לבית הספר האזורי, שם השתתפו בחגיגות עם ילדי המושבים הסמוכים. חצר בית הספר נערם הר של סלסלות, ואלו נמסרו לקק"ל, נמכרו - ותמורתן שימשה לרכישת קרקעות וליתר הפעילויות של הקק"ל.
בשעות אחר הצהרים של אותו יום התקיים טקס נוסף, שבו השתתפו כל משפחות החברים במושב.
שוב יצאנו לשדה: הפעם לשדה שהיה ממוקם במדרון, כך שצורתו היתה מעין אמפיתיאטרון טבעי. על הבמה, שהוקמה מחבילות חציר, שרה המקהלה, הופיעו הילדים הגדולים יותר והושמעו קטעי קריאה. עגלות מקושטות, רתומות לסוסים או לחמורים, הציגו את החידושים והביכורים בענפי המשק השונים, מה שסיפק לנו תחושה טובה של חיבור בלתי אמצעי לשדה ולטבע.
עם השנים הפך טקס הביכורים לחגיגה משותפת של כל תושבי גוש תל מונד, בכל פעם במושב אחר.
היו אלה אירועים המוניים, ממושכים ורבי שמחה שהתקיימו בשטח פתוח מול קהל בחולצות לבנות. היו שם מופעי מחול, דרמה וזִמרה של ילדים ומבוגרים, וגולת הכותרת היתה התצוגה החקלאית.
כל אחד מהמושבים הציג את ביכורי היבול מעל גבי עגלות, שעכשיו כבר היו רתומות לטרקטורים. שבועות ארוכים טרחו בכל מושב על הרעיון ועל ההכנה, מה שהפך את הטקס לתחרותי-משהו, ועדיין משופע ברוח טובה.
ובלילה, לאחר שתמו הטקסים והקטנים הושכבו במיטותיהם, התכנסו ההורים והילדים הגדולים, כמו בכל חג, במועדון ששכן בצריף ירוק וארוך.
סביב שולחנות ארוכים, שעליהם היו מונחים פירות מהעצים שלנו ועוגות מעשי ידי חברות המושב, השתפכנו מעומק הלב והפלאנו את קולנו בשירה אדירה, עמוק אל תוך הלילה.
שירי אהבה וגעגועים, שירים תימניים ורוסיים, שירי רועים, שירי משוררים, ועוד ועוד.