חג הקציר היה במושב חג בעל אופי חקלאי לחלוטין.
האמהות הכינו סלסלות לילדיהם, אלו הולבשו לבן, ראשיהם עוטרו זרים וכל ילד נשא בידו סלסִלה מקושטת ובה מיטב הירק והפרי שצמחו והבשילו בחצר ביתו. ילדי המושב הוסעו לבית הספר האזורי, שם השתתפו בחגיגות עם ילדי המושבים הסמוכים.
ביכורי קציר חיטים היה תהליך שהחל בטקס קציר העומר והנפתו, ערב החג השני של פסח, והגיע לשיאו בטקסי הבאת הביכורים.
בימי קדם היה טקס זה אות הפתיחה של עונת ביכורי השדה והגן, שהגיעה לשיאה בחג הביכורים, שבו היו אופים ומביאים לבית המקדש את הלחם הראשון מהחיטה החדשה.
טקס הנפת העומר התקיים בשדה:
לעתים היה זה שדה שממילא נזרעה בו חיטה, ולעתים היתה זו חלקה קטנה שנזרעה במיוחד לצורך הטקס, עוד בעונת הסתיו.
כל אנשי המושב יצאו אל השדה בלבוש חגיגי, שלושה מתוכם נשאו בידיהם חרמשים.
בפאת השדה התייצבה מקהלה ומולה הסולן ששאל, כמו בתקופת המקרא:
"בא השמש"?
והם היו עונים: "הן",
וכן הלאה, שאלות ותשובות, ככתוב במקורות - מקהלת קולות מקסימה ובלתי נשכחת.
בהמשך קצרו נושאי החרמשים חלקה קטנה, ילדות לבושות לבן ולראשיהן זרי שיבולים רקדו ואספו את החיטה הקצורה לאלומות, והמקהלה, אליה הצטרף הקהל הרב, שרה שירי עומר ואביב.