הצרכניה של בני דרור הוקמה ב-1952, בחלק המזרחי בסמוך לדשא הגדול שהיווה את המרכז הציבורי של המושב.

בכל שטחו הרחב של גוש תל מונד לא היו חנויות, בתי מסחר פרטי ואף לא בית קפה, ואגודות צרכניות ויצרניות התקיימו בנפרד בכל הישובים הגדולים שבגוש.

הצרכנייה היתה המקום הבלעדי בו תושבי בני דרור יכלו לרכוש מוצרי מזון ומוצרים שימושיים לאחזקה ביתית שוטפת. מבחר המוצרים היה אמנם דל יחסית לימינו, אך הקנייה הביתית והאווירה הכללית בישראל הייתה אינטימית ומשפחתית. גם בזמן הצנע. 

"אצלנו הצנע לא היה כל כך נורא כמו בעיר" מספרת זהבה ברגר, " כי אנחנו קיבלנו. היה לנו פה ירקות. החלב היה חלב ולא מים עם קצת חלב. כל אחד, כל יום כל אחד קיבל ביצה. ולא כמו שהיה בעיר: רק לילדים היה ביצה ולמבוגרים קיבלו אבקת ביצה. זאת אומרת, נכון, לא היה שפע כמו היום, אבל היה מה לאכול ולא צריך היה לרוץ לשוק השחור כמו שעשו בעיר".

כשדואר ישראל החל לחלק דואר בישובים שבגוש ותל מונד כבר לא היתה בלעדית לחלוקת הדואר - תיבות הדואר של התושבים היו בכניסה לצרכניה תחת סככה מקורה והתושבים נהגו לשים בתיבה הפתוחה את הקניות, עיתון ולחם, עד שחזרו מעבודתם במשק. בהתחלה היו תאים גדולים מפח, אחר כך עשו יותר קטנים ועם "דלת". 'תרשום תרשום', בעלי המכולת הכירו כל משפחה וידעו מה לרשום ומה רוכשת כל משפחה.

אורנה נריה יוגב מספרת: "בשנת 1951 התיישבו הוריי במושב בני דרור שבשרון, וניזונו, כמו יתר חברי המושב, ממה שנמכר בצרכניה. עדיין שרר בישראל, אך גם אחריו המגוון היה מצומצם: זיתים ירוקים ושחורים, לחם לבן ושחור, גבינה לבנה וצהובה, סוג אחד או שניים של נקניק, ריבה פשוטה וכיוב'. הצרכנייה נוהלה ברוטציה על-ידי חברי המושב, בקדנציות בנות שנה או שנתיים. בתפר שבין שנות החמישים והשישים התמנה אבי למנהל הצרכנייה וחולל שינוי יסודי בהרגלי הצריכה והאכילה של חברי המקום.

כמי שזכר בגעגועים את הארוחות הדשנות שנהג לאכול בגרמניה, המשופעות בלחם איכותי ובמגוון עצום של נקניקים, בשרים מעושנים, גבינות נהדרות ודגים כבושים או מעושנים, פצח אבי במאמצים להשיגם.

כיוון שהתגעגע מאוד לקרומים המתפצפצים של לחמי ילדותו, הורה מיד למאפיית "נחמן", שהייתה ממוקמת במושב חירות הסמוך, לספק לנו לחם אפוי היטב-היטב. בהמשך גילה ספקים מתאימים ואט אט הופיע בצרכניה שלנו מגוון לא קטן של נקניקים, ביניהם נקניק כבד, שהיה אהוב עלי במיוחד, זיתים, גבינות ודגים כבושים ומעושנים". 

בכל שבוע או שבועיים בזמן עונת התפוזים והבוטנים נהגו להביאו מיכל גדול של תפוזי ולנסיה ליד הצרכניה ואנשים באו ולקחו כמה שהם רצו. ככה גם על הבוטנים. החברי לקחו לעצמם וגם לקרובי משפחה. 

"בצרכניה היה תאים. היינו משאירים פתקה, אני רוצה קמח, סוכר". היינו הולכים לעבודה, והיינו מוציאים בתאים את כל המצרכים מוכנים!" מסבירה אורטונס. "באים עם הסל, לוקחים ורושמים. היה לנו כרטיסיה, רושמים ובסוף...". שרה רוזנבאום נזכרת "היינו מחלקים לתאים לחם! אחד רוצה חצי כיכר, אחד רוצה כיכר שלם. אני הייתי שלושים וכמה שנים, הייתי בצרכניה הזאתי. אני הייתי שמה גם מנהלת, גם מנקה. הכל! אנחנו, חנה ואני, חילקנו את הירקות, את הלחם, כל מה שרצו, בתאים. וכל אחד בא ולקח. באים עם הסלים מעבודה, ישר לוקחים הביתה".

הצרכניה למקום האידאלי למפגשי הילדים שבשובם מבית הספר 'רושמים' ארטיק, אוספים מצרכים, מעיינים בלוח המודעות ולוקחים את הדואר. תחנת ההסעות לבתי הספר היתה ממש ממול לצרכנייה וגן הילדים במרחק הליכה, מה שהפך את 

בכל חג פורים התקבצו ילדי הגנים ובתי הספר ברחבה שמחוץ לצרכנייה ודיגמנו את תחפושתם טרם נכנסו לגנים או עלו על ההסעות לבית הספר.

תושבי בני דרור שלא מצאו את המוצר המבוקש בצרכניה המקומית נאלצו לנסוע לתל מונד, מפני שלא היה שום מרכז קניות מלבד הצרכניות בישובים השכנים. סופרים ורשתות מזון לא היו קיימות עד לשנות ה-90, וגם אז - בערים רחוקות יותר. לא לשכוח שמושב שיתופי סיפק לחברים מקום עבודה, ולא היה לכל חבר שני רכבים לכל בית כנהוג היום. עד הקמת קניון דרורים הצרכנייה בבני דרור היתה החנות היחידה שבה רכשו התושבים את כל המצרכים, ומאז התקדמות הסופרים ורשתות השיווק באמצע שנות ה90 החלה ירידה במשמעות הצרכנייה. היא נסגרה והמבנה עמד ריק במשך תקופה ארוכה.

"עבדתי יחד עם שרה רוזנבאום ועליז", מספרת אלישבע ויקינסקי. "היה נחמד. היינו מתחלקות, כי היינו שלוש בחורות. היינו שוטפים פעם בשבוע, מנקים. אני וחברה אחרת, חנה קראו לה.  קמנו בחמש בבוקר, היה לנו מכונת טחינה גדולה, היינו טוחנים בשר. היו מביאים בשר, קרטונים. גדולים! והיינו טוחנים את זה. מחלקים בשקיות, והיו קונים את זה. כן, לאט לאט ככה, עד שהצרכניה נגמרה. זהו."

כיום הצרכנייה משמשת חנות, טורקיז. החצר הפנימית נסגרה וכיום חלק מהחנות, תאי הדואר עברו למבנה חיצוני סמוך.