משפחת בוקבצר

נולדתי בבלגיה להורים זליג וז'אן ליבסקינד ולאח בשם דני. המשפחה שלנו הייתה די מתבוללת, ואני לא ידעתי הרבה על יהדות. אפילו לא ידעתי שיהודים שומרים שבת.

הייתי בערך בת 7 כשפרצה המלחמה, ובערך שנה/שנתיים אחרי זה הגרמנים הגיעו לבלגיה. כשהגרמנים פלשו לבלגיה, הייתי ילדה צעירה בערך בת 8-9. בהתחלה ניסינו לברוח לצרפת ולא הצלחנו כי הגרמנים כבר פלשו לבלגיה וסגרו את הגבולות.

בשלב שבו התחילו הגזירות על היהודים שכללו איסור על היהודים ללכת לבית ספר, סגירת עסקים של יהודים, ופגיעות פיזיות ביהודים וברכושם הבנו שאנחנו צריכים להסתתר, ושהסיכוי הכי טוב שלנו לשרוד היה להתפצל. ואכן המשפחה שלי התפצלה והתפזרה.

אבא שהיו לו הרבה חברים מהכפרים לקח אותי ואת אחי לכפר קטן, ושם צירפו את אחי (דני-דיויד) ואותי ל-2 משפחות שונות. כל כמה זמן העבירו אותנו בין משפחות שונות בכפרים ובעיירות בסביבה, וחיינו איתם כאילו שאנחנו שלהם. המטרה של ההעברות בין המשפחות השונות הייתה כדי לא לקבע את מקום הימצאנו וזאת על מנת לשמור על ביטחוננו.

כשהיינו אצל המשפחות בכפרים עבדנו בחווה ובבית כמו כל שאר ילדי המשפחה, אכלנו את מה שהם אכלו, לבשנו את מה שהם לבשו ולמדנו והלכנו לביה"ס ולכנסיה ביחד איתם.

אחת המשפחות שהסתירו אותנו, ומאד אהבתי, הייתה בכפר שנקרא "רובלמונט" ונקראה משפחת דופינס. אחי ואני היינו ביחד אצל המשפחה הזאת יחד עם 3 הבנות הביולוגיות שלהם. אנחנו היינו חלק מהמשפחה, עשינו את מה שהם עשו, עבדנו בבית ובחווה ביחד עם כל המשפחה ואכלנו את מה שהם אכלו, וביום הולדתי ה-11 האמא הכינה לי וופל בלגי וכולנו, אני וכל המשפחה אכלנו וחגגנו לי יום הולדת.

תפסתי מהר מאד השיטה איך לקבל דווקא את העבודות שאני אוהבת. והשיטה היתה שאם רציתי עבודה מסוימת, הייתי מקטרת ואומרת שאני לא רוצה את העבודה הזאת, אבל אז האמא היתה מתעקשת איתי ודורשת שאעשה את העבודה שנקבעה לי. כנראה שצריך מוח יהודי בכל מקום, ואני (עם המוח היהודי שלי) למדתי להתחכם ולקבל את מה שאני רוצה.

מי שפיקח על רווחתנו, לכל אורך התקופה, היה הכומר, ג'ורג' מוריס, שהיה מאד חכם ואנושי ושלאחר המלחמה התברר שהציל עוד ילדים יהודים. לכן הכומר "ג'ורג' מוריס", הוכר לאחר המלחמה כחסיד אומות העולם.

את אבא שלנו ראינו מדי פעם, כי היו לו קשרים בכפרים והוא היה מגיע לבקר. אפילו כשאבא שלי היה בא לבקר מדי פעם, התנהגנו כאילו שאנחנו לא מכירים אותו, ולא היינו מסתכלים עליו, או מדברים איתו, אני הייתי מתעלמת ממנו וממשיכה לשחק בחוץ עוד קצת עד שהוא נכנס לבית של משפחת דופינס, ורק שם יכולנו לשמוח לקראתו.

בתור ילדה אהבתי את המנהגים ואת השירים הנוצרים ואת החברות החדשות והמשפחה המאמצת וממש רציתי להתנצר. כשביקשתי מהכומר להתנצר הוא אמר שאני צריכה להיות בת 21 כדי לקבל החלטה כזאת או שאבא יאשר את התהליך. כמובן שאבא לא הסכים ואני הייתי מאוכזבת אבל לא זנחתי את החלום להתנצר.

אני זוכרת שבאחד הלילות היה לי סיוט וחלמתי שהגרמנים תפסו את אמא שלי והתעוררתי בבכי ובצעקות, אז ההורים התעוררו ובאו לנחם אותי. לאחר הרבה שנים, התברר לי שאמא שלי מתה באושוויץ בערך באותו הלילה שהיה לי הסיוט.

לקראת סוף המלחמה קרה משהו מפחיד. פחד אלוהים, זה מה שאני זוכרת. פחד אלוהים. פתאום הגרמנים כובשים את בלגיה בחזרה. המרחק בין רובלמונט לבסטיון זה בערך 30-40 ק"מ, והמלחמה היתה ממש לידינו, ואנחנו פחדנו מאד. שמענו את ההפצצות של הארטילריה, היריות, הפצצות של חיל האויר האמריקאי, היינו הרבה פעמים במרתפים וזה היה מפחיד מאד ולא נעים.

אני זוכרת שכשהצבא האמריקאי הצליח להתגבר על הגרמנים, אנחנו שמחנו מאד. ממש חגגנו. כל האנשים בכפר חגגו, כל האנשים בבלגיה חגגו, ואנחנו (שעדיין לא ידענו שאמא שלנו נרצחה באושוויץ) שמחנו באופן מיוחד כי קיוונו שעכשיו כשהמלחמה נגמרה נוכל להתאחד עם ההורים שלנו ולחזור הביתה.

לאחר המלחמה נודע לנו שבזמן שאנחנו התחבאנו בכפרים אמא שלי שנשארה בבריסל נתפסה על ידי הנאצים ונרצחה באושוויץ (בגיל 43). לצערי גם אבא שלי ששרד את כל המלחמה, חלה (אחרי המלחמה) בסרטן השד ונפטר לאחר שנה (בגיל 46).

לאחר שאבא נפטר והיינו יתומים משני ההורים, לקחו אותי לבית ילדים של "הפועל המזרחי". החינוך שם היה דתי ציוני ובשבילי זה היה מוזר מאד כיון שאני לא ידעתי כלום ביהדות. לדוגמא - עבדנו ביום שישי בצהריים ואחרי הצהריים כולם דיברו על זה ששבת נכנסת וצריך להפסיק לעבוד. ולא הבנתי מה הם רוצים ממני, וכשהם התעקשו שצריך להפסיק לעבוד כי השבת נכנסת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "הם כל כך מפגרים שהם מתעקשים/רוצים לקיים מצווה שהייתה תקפה לפני 2000 שנה"?

כמובן שלאחר תקופה בבית ילדים גם אני נעשיתי דתית, ציונית וחלוצה ורציתי לעלות לארץ כמו כולן. בגיל 15.5 הגשמתי את החלום ועליתי לארץ לבד. לגמרי לבד. דני אחי, שהיה איתי כל הזמן, עבר לארה"ב לחיות עם הדוד שלנו ושינה את שמו ל"דיויד".

כשהגעתי לארץ שלחו אותי לפנימייה של "הפועל מזרחי" ולאחר שנה בפנימייה הגעתי לקיבוץ עין הנציב ושם הכרתי את יוחנן (בעלי). בסופו של דבר, לאחר כל הגלגולים, בשנת 1955, הגענו לבני דרור ופה מצאנו את המקום שלנו ובבני דרור הקמנו את ביתנו.

גם בבני דרור לא היה הרבה באותה תקופה, היו בעיקר חולות. ואנחנו הגענו אחרי משבר גדול בקרב מייסדי המושב, שבעקבותיו קבוצה גדולה מתוך המייסדים עזבה והיה צורך בקליטה של חברים נוספים, כדי לקיים את המושב. ואכן בבני דרור קלטו אותנו בשמחה.

כמו כן בגלל עזיבת רבים מהקבוצה המייסדת היו הרבה בתים פנויים ויכולנו לבחור באיזה בית לגור. הקבוצה של המייסדים שנשארה בבני דרור הייתה מורכבת מבוגרי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, והייתה מאד מגובשת ותמיד היו מספרים סיפורים על הצבא.

בבני דרור נולדה בתנו אפרת, ומשולה ואפרת נולדו נכדיו נכדותיי ואני התברכתי במשפחה גדולה ואוהבת. אני עבדתי במושב בכל מה שהיה צריך, בתותים, בחממות הוורדים, במשתלת הציפורן הסינית, במפעל לנרתיקי משקפיים "דרור פלסט", ובכל מה שהיה צריך.

כאשר כבר הייתי בארץ, נשואה עם ילדים, נסעתי לבקר את המשפחה האחרונה שטיפלה בי. משפחת דופינס מהכפר רובלמונט. פגשתי את האחיות וזו היתה פגישה מאד מרגשת, הם בכו ואני בכיתי. והם אמרו שהייתי כמו אחותם וגם אני הרגשתי ככה.

יוחנן:

נולד בגרמניה ב17 בדצמבר , 1927. רדיפות בלתי פוסקות של יהודי אירופה ואובדן משפחתו בשואה גרמו לו להחליט שעליו לרדוף עצמאות יהודית בכל מחיר והוא עלה לישראל ב1947  באונית אקונדוס מאירופה.

מיד עם בואו ארצה הלך לקיבוץ עין הנציב כי זה כל מה שידע על הארץ. הוא אפילו לא חשב שישנן חנויות והיה נאיבי ביותר, לדבריו. הוא האמין בכל ליבו שכל מי שמגיע לישראל בוודאי רוצה להיות שותף בבניית הארץ. מדוע דווקא בני דרור? סיבות פרקטיות: "הבנתי שבפועל לא אגיע לעולם לדירה ולא אוכל להתקיים, כי לא היה לי רגש לעסקים בכלל. והדבר היחיד שיוכל לתת לי חיים רגילים - זה ישוב שיתופי". וגם "כי זה פחות לוחץ ומגביל כמו קיבוץ". 

במושב הוא עבד שנה אחת במספוא, שנה אחת אפילו היה מזכיר פנים, אבל בשאר - נגרות. "רוב השנים כשבנו בתים אני עשיתי את נגרות הבניין: חלונות, דלתות, משקופים".

אם תשאלו את ילדי המושב הם יזכרו את חרב העץ שלימד אותם להכין.