משפחת בוקבצר

אורה ליבסקינד נולדה בבלגיה להורים זליג וז'אן ליבסקינד ולאח בשם דני. המשפחה הייתה די מתבוללת, ואורה לא ידעה הרבה על יהדות - אפילו לא ידעה שיהודים שומרים שבת.

הייתה בערך בת 7 כשפרצה המלחמה, ובערך שנה-שנתיים אחרי כן הגרמנים הגיעו לבלגיה. כשפלשו, הייתה ילדה צעירה בת 8-9. בהתחלה ניסתה המשפחה לברוח לצרפת, אך לא הצליחה כי הגרמנים כבר סגרו את הגבולות.

כשהתחילו הגזירות על היהודים - איסור על ילדים יהודים ללכת לבית ספר, סגירת עסקים יהודים, ופגיעות פיזיות ביהודים וברכושם - הבינה המשפחה שצריך להסתתר, ושהסיכוי הכי טוב לשרוד הוא להתפצל. ואכן המשפחה התפצלה והתפזרה.

האב, שהיו לו קשרים רבים בכפרים, לקח את אורה ואת אחיה לכפר קטן, ושם צירפו את שניהם ל-2 משפחות שונות. כל כמה זמן העבירו אותם בין משפחות שונות בכפרים ובעיירות בסביבה - כדי לא לקבע את מקום הימצאם ולשמור על ביטחונם. בכל מקום עבדו בחווה ובבית, אכלו את מה שאכלה המשפחה המארחת, לבשו כמותם, ולמדו והלכו לבית הספר ולכנסייה יחד איתם.

אחת המשפחות שהסתירו את אורה ואחיה, ושאורה אהבה מאוד, הייתה משפחת דופינס בכפר רובלמונט. אחיה ואורה היו שם יחד עם 3 הבנות הביולוגיות של המשפחה - חלק בלתי נפרד ממנה. עבדו, אכלו וחיו יחד. ביום הולדתה ה-11 הכינה האמא וופל בלגי וכולם חגגו יחד.

אורה תפסה מהר את השיטה לקבל את העבודות שאהבה: אם רצתה עבודה מסוימת, הייתה מקטרת שאינה רוצה אותה - ואז האמא הייתה מתעקשת שתעשה דווקא אותה.

מי שפיקח על רווחתם לאורך כל התקופה היה הכומר ג'ורג' מוריס, שהיה חכם ואנושי, והתברר לאחר המלחמה שהציל עוד ילדים יהודים. בעקבות זאת הוכר כחסיד אומות העולם.

את אביה ראו מדי פעם, כי היו לו קשרים בכפרים והיה מגיע לבקר. אפילו אז התנהגו כאילו אינם מכירים אותו - לא הסתכלו עליו ולא דיברו איתו - ורק בתוך הבית יכלו לשמוח לקראתו.

בתור ילדה אהבה אורה את המנהגים ואת השירים הנוצרים, את החברות החדשות ואת המשפחה המאמצת, וממש רצתה להתנצר. כשביקשה מהכומר, הוא אמר שצריכה להיות בת 21 או לקבל אישור האב. האב לא הסכים, ואורה הייתה מאוכזבת - אך לא זנחה את החלום.

באחד הלילות חלמה שהגרמנים תפסו את אמה והתעוררה בבכי ובצעקות. לאחר שנים רבות התברר שאמה נפטרה באושוויץ בערך באותו הלילה.

לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים כבשו בחזרה חלקים מבלגיה, המלחמה הייתה ממש ליד רובלמונט - כ-30-40 ק"מ מבסטיון. שמעו הפצצות ארטילריה, יריות ותקיפות של חיל האוויר האמריקאי, שהו פעמים רבות במרתפים, ופחדו מאוד.

כשהצבא האמריקאי התגבר על הגרמנים - חגגו. כל האנשים בכפר, כל בלגיה חגגו. אורה ואחיה שמחו באופן מיוחד, כי קיוו להתאחד עם הוריהם. לאחר המלחמה נודע שאמם, שנשארה בבריסל, נתפסה על ידי הנאצים ונרצחה באושוויץ בגיל 43. האב ששרד את המלחמה חלה בסרטן השד ונפטר לאחר שנה, בגיל 46.

לאחר שנותרו יתומים, לקחו את אורה לבית ילדים של "הפועל המזרחי" - חינוך דתי-ציוני שהיה מוזר מאוד עבורה, שלא ידעה כלום ביהדות. לדוגמה, כשהתעקשו שצריך להפסיק לעבוד בכניסת השבת, כל מה שיכלה לחשוב היה: "הם כל כך מפגרים שהם מתעקשים לקיים מצווה שהייתה תקפה לפני 2000 שנה."

לאחר תקופה גם היא נעשתה דתית, ציונית וחלוצה. בגיל 15.5 עלתה לארץ לבד - לגמרי לבד. אחיה דני עבר לארה"ב לחיות עם דודם ושינה שמו ל"דיויד". בארץ נשלחה אורה לפנימייה של "הפועל מזרחי", ולאחר שנה הגיעה לקיבוץ עין הנציב - שם הכירה את יוחנן, בעלה לעתיד.

בשנת 1955 הגיעו לבני דרור ומצאו שם את מקומם. עבדה במושב בכל מה שנדרש: בתותים, בחממות הוורדים, במשתלת הציפורן הסינית, במפעל לנרתיקי משקפיים "דרור פלסט", ובכל מה שהיה צריך.

בבני דרור נולדה בתם אפרת, ומשולה ואפרת נולדו הנכדים והנכדות - ואורה התברכה במשפחה גדולה ואוהבת.

כשכבר הייתה בארץ, נשואה עם ילדים, נסעה אורה לבקר את משפחת דופינס מהכפר רובלמונט. פגשה את האחיות - וזו הייתה פגישה מאוד מרגשת. הן בכו והיא בכתה. הן אמרו שהייתה כמו אחותן - וגם היא הרגישה כך.

יוחנן ליבסקינד נולד בגרמניה ב-17 בדצמבר 1927. רדיפות בלתי פוסקות של יהודי אירופה ואובדן משפחתו בשואה גרמו לו להחליט שעליו לרדוף עצמאות יהודית בכל מחיר. עלה לישראל ב-1947 באונית "אקסודוס" מאירופה.

מיד עם בואו ארצה הלך לקיבוץ עין הנציב - כי זה כל מה שידע על הארץ. היה נאיבי מאוד, לדבריו - אפילו לא חשב שישנן חנויות. האמין בכל ליבו שכל מי שמגיע לישראל בוודאי רוצה להיות שותף בבניית הארץ.

מדוע בני דרור? מסיבות פרקטיות: "הבנתי שבפועל לא אגיע לעולם לדירה ולא אוכל להתקיים, כי לא היה לי רגש לעסקים בכלל. והדבר היחיד שיוכל לתת לי חיים רגילים - זה ישוב שיתופי." וגם - "כי זה פחות לוחץ ומגביל כמו קיבוץ."

במושב עבד שנה אחת במספוא, שנה אחת היה אפילו מזכיר פנים - אך בשאר השנים: נגרות. "רוב השנים כשבנו בתים אני עשיתי את נגרות הבניין: חלונות, דלתות, משקופים."

ילדי המושב זוכרים אותו כמי שלימד אותם להכין חרב עץ.

כשהגיעו אורה ויוחנן לבני דרור ב-1955, לא היה הרבה שם - בעיקר חולות. המושב עבר משבר גדול שבעקבותיו קבוצה גדולה מהמייסדים עזבה, והיה צורך בקליטת חברים נוספים. אורה ויוחנן נקלטו בשמחה. בגלל עזיבת רבים מהמייסדים היו הרבה בתים פנויים, ויכלו לבחור באיזה בית לגור.

הקבוצה שנשארה מהמייסדים הייתה מורכבת מבוגרי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי - מגובשת מאוד, שתמיד סיפרה סיפורים על הצבא. בבני דרור הקימו את ביתם, גידלו את משפחתם, ומצאו את מקומם.