ביטחון בבני דרור
התיישבות יהודית באיזור השרון התחדשה ב-1922, כשבלב השרון קמו הישובים תל מונד (1929),חרות (1930), עין ורד (1930), כפר הס (1931) ו אבן יהודה (1932). גם בימי מאורעות הדמים של 1936 – 1939 התנחלו ישובים בשרון - רשפון, כפר נטר, תל יצחק ועוד. המיקום והתקופה בה נבנה המושב לא עשו הנחות למייסדים הצעירים, וגם עברם הצבאי.
המשמעת וחוסר הפחד לא מנע מבני דרור להיות רדופה בהצקות והתנכלויות.
מלבד העבודה הרבה בהקמת הישוב,השקיעו חברי המושב בשמירה, בניית מחסה ובנית מקלטים מהפגזות ויריות.
המושב השקיע מחשבה על ביטחון הרכוש, הכלים והמעט שהיה. במסגרת חברותם בהגנה ושיחרורם מהצבא הבריטי ידעו מרבית חברי הישוב כיצד להשתמש בנשק ולמגן עצמם, ואף להסתיר נשק מעיניי המשטרה הבריטית שעדיין שלטה במדינה.
1946-1950
בפרוץ מלחמת העצמאות כבר היה השרון איזור התיישבות צפוף ופורח, על כן בעת הקרבות הופנו מאמצי הערבים אל לב השרון, שחשיבותו הבטחונית והמשקית היתה גדולה מאוד. בלב השרון עבר הכביש המרכזי של הארץ, עורק החיים החשוב ביותר.
תושבי הכפרים הערביים שבשרון והכוחות הערביים הלוחמים, שבסיסיהם היו בכפרים אלה, עשו מאמצים לשבש את דרכי התחבורה היהודית ולנתק את הכביש המרכזי; הם חיבלו והטרידו את הישובים היהודיים וגרמו נזקים חמורים בנפש וברכוש.
תודות לעוז עמידתם של הישובים ולפעולות הצבאיות השונות הפכה התוקפנות הערבית לנסיגה כללית.
רק בכפרים ערביים מעטים נשארו התושבים, כשהם מקבלים על עצמם שלטון ישראל.
יום לפני מלחמת השחרור והקמת המדינה יצאו חלק מהחברים למבצע הסחה של חטיבת אלכסנדרוני, רוב החברים שיצאו לקרב נהרגו. בספרו של אריה חצרוני הוא מתאר את המאורעות הקשים:
"התחילה מלחמת העצמאות. מסביבנו מכל עבר היו כפרים ערביים. טירה מצד כפר הס שמה מארב לאנשינו וקטלה ארבעה מחברינו. יעקב שפירא ז"ל, חיים גוטמן ז"ל, זאב ליטווין ז"ל, יצחק דוידוביץ ז"ל.
במשך כמה ימים לא יכולנו להביאם לקבר ישראל.
מכפר קלנסווה, שמצד עין שריד, נזרקה פצצה שהתפוצצה על יד חדר האוכל שלנו וחברנו משה ח. ניצן נפגע קשה ובדרך לבית החולים נפטר. החבר אליעזר קובלסקי נפצע קשה, שכב ששה עשר ימים בביה"ח בילינסון, נאלצנו להעבירו לטיפול בבית-הבראה, כי קשתה המלחמה ובתי החולים שהיו קיימים אז, לא יכלו להכיל את כל הנפגעים.
תימניה שעברה אז בדרך לעבודתה נהרגה במקום. יש לציין, כי שאר יושבי הכפרים מול אבן-יהודה עזבו הכל וברחו על נפשם. ודווקא טירה וקלנסווה נשארו במקומן וקיבלו עליהן את שלטון ישראל.
אחרי פגיעת הפגז הראשון העברנו את הנשים, הילדים והורי החברים, מפני הסכנה, לאבן יהודה.
החברים עצמם היו לנים בפרדסים. יהודית ואני עברנו לבית מביטון, סמוך למחנה שלנו, עם כל ספרי החשבונות.
מלחמת העצמאות נגמרה. רבים נפלו בשדות הקרב-מן הטובים שבינינו. ואז התעורר העם, גם החלש אמר גיבור אני- כאילו דם חבריהם הנופלים בקרב החל זורם בעורקיהם.
היינו לעם. -ההיינו לעם?! בלי עם?".
הקרב על טירה - כתבה ששודרה בערוץ 11
ה'מושב' הועבר זמנית לגן רבקה. יום יום עלו החברים למשק לעבוד במטבח ובענפים המשותפים, ובערב 'חזרו' למחנה הזמני בגן רבקה מחשש להפגזות נוספות.לנקודת הקבע, שבה שוכן הישוב כיום - עלו רק חודשים ספורים מאוחר יותר.
אריק חייקינד (טוקצ'ירוב) שגויס למלחמת העצמאות אף הוא נהרג בקרב על קטמון. במלחמת השחרור החלו ההפגזות ישירות למושב, כך נהרג משה ניצן, מנהל הפרדס, מפגז בחדר האוכל.
ראובן (וולי) נוה מספר: כאשר שכבנו במיטות ונפל פגז לא רחוק אז הפגז הזה עבר. הרסיסים עברו דרך האוהל שלנו. אז קרתה התקופה, היתה לנו פרדה, פרדה או פרד אני לא זוכר בדיוק. ולאחר שקמנו יותר מאוחר אנחנו ראינו שאחד הרסיסים הוא חדר לראשו של הפרד הזה, ונכנס מעל העין שלו לתוך הראש. היה קושי רב. הרופא, וטרינר, עמל קשה מאוד כדי להוציא את החתיכה הזו מהראש. זה היה באותה... באותו מקרה שנפל הפגז הזה ברחוב.במקרה אחר, שגם כן נפל פגז, הרי בחדר אוכל נהרג חבר שהיה פה, הוא נהרג באותו הפחון, באותו חדר האוכל, הוא נהרג מפגז שנפל שם. (זאב ליטוין ז"ל). אחרי שהוא חזר, אחרי ליל שמירה".
עם תום הקרבות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית, הועתק הגבול מזרחה מזרחה, ואיזור 'המשולש הקטן' נכלל בתחום ישראל על כפריו ותושביהם הערבים.
לאחר אובדן כל חברי המסגריה בקרב, החברים התלבטו היכן תמוקם נקודת הקבע, וכיצד המשק יתפרנס ללא אנשי המקצוע של הענף המניב ביותר.
דלת המטבח אחרי ההפגזה
המטבח אחרי ההפגזה בתל מונד
במאי 1949 התקיימה אזכרה בנקודה החדשה. האבל כלל את הגוש כולו, שכן חברי בני דרור שהשתתפו בקרב טירה בו השתתפו אנשי גדוד 31 מחטיבת ’אלכסנדרוני’ מישובים סמוכים (כפר הס, עין ורד, אבן יהודה) ונפלו בו 24 חללים.
בני דרור, כמו המושבים הסמוכים, תיעדו את זכר החברים באופן אותו הכירו. בבני דרור הניחו אבן פינה וסירבו לשכוח ולמוסס את זכר הטרגדיה. מאוחר יותר ב-1956 תוקם האנדרטה הרשמית לזכר הנופלים, בו הפסל של דב פייגין.
בשנות ה-50
חברי המושב חיו עם זכרם של נופלי קרב טירה וחללי מלחמות הקיום של בני דרור והמדינה.
בעלון בני דרור ,1953 שנשמר באורח פלא, הועלה גליון מיוחד לזכרם, אחרי 5 שנים.
לא נעשה איסוף או שימור של הגליונות הללו, ובארכיון הדיגיטלי הועלו גליונות בודדים ששרדו.
בגליון ישנם הספדים לעמנואל חיים גוטמן ז"ל, יצחק דוידוביץ ז"ל, זאב ליטווין ז"ל ויעקב שפירא ז"ל שנפלו בקרב טירה, וגם חברים נוספים כמו אריה (אריק) חייקינד ז"ל שנפל בקרב במנזר סן סימון בירושלים ומשה חיים ניצן ז"ל שנהרג בהפצצה על חדר האוכל. ישנה גם הנצחה לאורי זוסמן ז"ל שהיה ממייסדי בני דרור ועבר לכפר הס. החברים הותיקים ששירתו איתם בבריגדה והקימו איתם את המושב תיעדו את כאבם, שעדיין נשאר, וזכרונותיהם מהנופלים. חלקם אף נישבעו שזכר הנופלים ישאר איתם עד יום מותם, וכעת המספידים עצמם אינם בחיים אך הארכיון והאנדרטה אולי יותירו את הסיפורים על החללים בליבנו.
בשנת 1956 הוקמה אנדרטה להנצחת החללים במושב, על ידי הפסל דב פייגין. במקור, מיקומה היה בשולי חלקת הדשא שבין בית משפחת מאור לבית משפחת רזון, ליד האקליפטוסים הגדולים. היא הועברה ליד המועדון הירוק, כיום מול מועדון הנוער מאחורי המזכירות של המושב. סמוך לאנדרטה במה למופעי יום הזיכרון ומגרש הספורט בו נהגו לחגוג את ימי העצמאות במושב.
האנדרטה מורכבת משלושה חלקים:
1 . בסיס אבן טרפזי.
2 . חלק מרכזי עשוי מאבן מסותת בצורת גליל ובה מוטבעים בברזל שמות הנופלים. בחלק העליון ששת הנופלים ממקימי המושב. שתי השורות מטה- חיילים שנפלו עת מילוי תפקידם.
3 . חלק עליון העשוי פלדה המדמה צורת צמח או ענפים הצומחים כלפי מעלה.
יעל מרגלית ליד האנדרטה לזכר הנופלים
בשנות ה-60
קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:
אורנה נריה יוגב: את המקלט הראשון בבני דרור בנו לדעתי סמוך למבצע סיני. היינו בגן. עמדנו שם כדי לראות מה עושים, עבר מטוס ומישהו הסביר איך יודעים שהוא שלנו או של האויב - אם מצויר מגן דוד על הכנף הוא שלנו ואם ירח - שלהם וצריך להיכנס למקלט. אחר כך, במשך הרבה שנים, תקרת מדרגות הירידה למקלט שימשה אותנו כמגלשה. עד שב- 1967 פתחו אותו למטרת מקלט של ממש.
אירית יוגב: בסתיו 1973 בפרוץ מלחמת יום כיפור בני הכיתה שלי, תלמידי יב' לקחו על עצמם את המשימות החלקלאיות כולל איסוף הבוטנים. תלמידי יב' מתייחס לתקופת מלחמת יום כיפור. בשוטף עבדנו בכל החופשים.
רותי מטרני: לא רק תלמידי יב', הבנות בקבוצה שלי עבדו בלול, איסוף ביצים, נקיון מעברי המים ,אריזת תבניות ביצים וניקוי הלול. היו ימים....
במלחמת ששת הימים, גם לאחר תום המלחמה, לקח זמן עד שהבחורים השתחררו מהשירות. זכור לי שאברהם גרעיני ז"ל נשאר במשק ושלח אותנו למשימותינו.
תמר מטרני: זכרונות דומים זכורים לי מקיץ 67. בעיקר מעבודה יומיומית בלול. מלחמת ששת הימים, שהסתיימה מהר.
רוני פרידמן (בן אליהו): אנחנו עשינו משמרות במזכירות שהיתה במגדל המים וחיכינו לטלפונים מהמחויילים בעיקר, כדי למסור למשפחות או לקרוא להם למשרד כדי לקבל שיחה. נידמה לי שלא היו טלפונים במושב.
תמר מטרני: לא היו. היה רק הטלפון במזכירות. היו זמנים שבני דרור היה מושב שיתופי שיוויוני. התקנת טלפון בבתים לא היתה זולה וההמתנה היתה ארוכה.
אירית יוגב: באשר לתורנויות במזכירות במלחמת יום כיפור- אראלה ברגר ואני עשינו תורנות כל לילה במשך כל ימי הלחימה.
כל מי שנדדה שנתו הגיע לשם, לפעמים בנסיון להתקשר לבן משפחה חייל.
אני זוכרת בעיקר את אשתו הטריה וההריונית של דוד אזולאי שהיה חיל סדיר בסיני, ששעות ניסתה לדבר איתו.
לאט לאט ובחשאי התחילו להגיע שמועות על נופלים. אני זוכרת שעמרי בן אליהו סיפר על נפילת הדוד.
בכלל, המזכירות היתה מוקד התכנסות לשמוע דיווחים ושמועות ותחושת ביחד.
אורנה נריה יוגב: אני עשיתי משמרות כאלה במלחמת ששת הימים, ולא מצליחה לזכור מי הייתה השותפה שלי.
ממדרגות החדר העליון במגדל המים. יכולנו לראות את העשן הסמיך מעל הגבעות במזרח. אולי קלקיליה ...
אברהם גרעיני שהיה אלחוטן במילואים, התקשר מדי פעם כדי לעדכן אותנו. למשמרות של אירית ואראלה הייתי עדה מרחוק ובדיעבד. נקראתי למילואים בסיני, וכשחזרתי משם למעונות הסטודנטים בהר הצופים, חיכתה לי ערמה קטנה של גלויות ומכתבים שכתבה לי אראלה ברגר במהלך המשמרות האלה. ייתכן שלפחות חלק מזה עדיין שמור אצלי, ויש כמה שורות שאני אפילו זוכרת בעל פה.
רוני פרידמן: רונית יונס ואני (רוני) עבדנו ברפת בחליבה בלילות, לבד, באחת החליבות רונית קיבלה בעיטה בפנים וניפצעה.
רצתי לקרוא ליהודה וינשטיין והשאר הסטוריה.
1967 חפירת שוחות: מיקי רזון, עדנה קמניץ, מירה רוזנבאום, יעל מרגלית, אורנה יוגב, סבתא גלייזנר
1967 – תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים - תמונה באדיבות אורנה נריה יוגב
אוגוסט 1969
מכתב לחייל - אסף דובנוב
א. כשרק עוברים יומיים
אני הכל זוכרת...
עובר עוד יום אחד
אני כבר מקוה...
ואם עובר שבוע
אני כבר מתגעגעת-
ליום שבו תשרב,
אלי מן הצבא.
פזמון: אני תמיד דואגת
חושבת ומקוה.
ליום שלא תלך עוד-
ממני לצבא.
ב. אני כה מסמיקה
כשבא מכתב ממך...
גם מרחוק אדע-
אכיר את כתב ידך...
ולא אדע הסבר
-הניר רק מרשרש-
איך מבחינים כולם
עד כמה אתרגש…
פזמון: אני תמיד דואגת…
ג.
תשמור על עצמך
כי מחכים לך…
אני ועוד רבים
שאוהבים אותך...
אם אינך רוצה
אז לא למענך...
קצת, קצת בשבילי
וקצת בשביל אימך…
בשנות ה-70
ב-1972 המושב דאג להתקנת ציוד לשעת חירום במקלטים ולתקונם ע"י המועצה.
טרם ערב יום כיפור עוד עסק המשק בסידורי עבודה, איחולי שנה טובה, אפילו חולקה רשימת ציוד לטיול מתוכנן לסיני.
אך מרגע פרוץ המלחמה, יום שבת ויום הכיפורים - נכנס המשק כיתר ישובי העורף למצב חירום.
רוב החברים, צעירים ומבוגרים גוייסו לחזיתות השונות ואלה שנשארו במשק "מגויסו" להתארגנות במושב עצמו.
אורגנו המקלטים, אספקת המים, הדלק וכל שאר הצרכים החיוניים במהירות. הנוער שנשאר במשק גילה רוח התנדבות נדיבה ומוכנות לעזור בכל מקום שנדרש. הם ויתרו על שעות שינה בבית ועסקו בהרמת המורל הכללי, אך אף לרגע לא נפסקה הדאגה לכל חבריה המגוייסים מבני דרור ולכל החיילים באשר הם.
כל חבר הכיר את תפקידו "על הצד הטוב ביותר", כפי שהעיד מוסה לוי.
עורכי 'דף לחבר' מינו עצמם למסירת הדף לכל החיילים והחברים הרחוקים מהבית, לבשר על הנעשה במשק בהעדרם וכן למסור דרישות שלום ולכן ביקשו את הכתובת הצבאית והמס' האישי של החיילים.
המזכירות פתחה 3 קווי טלפון עבור החיילים שרוצים להתקשר למושב, כולל מס' הטלפון הציבורי וטלפון שיקבל מענה 24 שעות.
גם הטלפונים של משפחות החברים שגויסו פורסמו, לאלה שרוצים להתקשר לשכנים ולמסור ד"ש הביתה.
בשיתוף פעולה עם הועד למען החייל נעשו משלוחי ציוד בכל כמה ימים, שכללו טרנזיסטורים, סיגריות, גפרורים, גרביים, ממחטות, לבנים, ממתקים ועוגות. הפרי נשלח במרוכז. חלוקת יבול הבוטנים הושם בתאי הדואר והחברים התבקשו לא לעשות בהם שימוש משפחתי אלא לקלות יפה ולהביא למועדון לחבר, שם נארזו החבילות בקרטונים. גם מבצע סריגת כובעים החל בסבבים ולמגויסים נשלחו כובעי צמר.
המשק שלנו בימי המלחמה - משה קמניץ.
אחרי גיוס של 18 חברי משק לצבא וחלק אחר לתפקידי בטחון שוטף במקום, אין מספיק להסתובב עם פרצופים חמוצים, ובחוסר סבלנות בין שידורי החדשות, חייבים אנו לספק את צרכי המשק שהם למעשה אמצעי קיום.
קודם כל להבטיח לבעלי חיים, למזלנו באנו על ספוקינו בענין זה. "אמבר" סיפקה התערבות עד כה, והחלב נשלח למחלבות כרגיל. היות שהלילנד גוייס, שלחנו את 100 תיבות קלמנטינות הראשונות לשוק ע"י טרקטור (הנהג צביקה ויקינסקי התקשה קצת בתימרון אחורה בשוק, ומישהו עזר לו).
התלבשנו על הבוטנים (עוד 150 דונם נמצאים בשדה), אחרי קשיים במחסנים בכפר סבא, העברנו 4 עגלות וברשותנו כעת מספיק כלי קיבול להמשך הדיש, והשאלה מי הפעיל את קומביין דיש בעת העדרו של הטרקטוריסטים…
ובכן אלון, דוד עשת, ועומרי עשו המלאכה.
מי כבש את חרפת בהעדר כל הרפתנים, דני ששון צד אחד וכל היתר: שושי החיילת, רחל עמרם ואיל שחר חולבינו, מנחם ויינפלד מנהל היומית עם עמית ודרורי.
כיסינו איכשהו את המתבן ביריעת פלסטיק נגד הגשם הראשון (עבודה הנדסית קשה).
בעזרת הבנות נוקו פינות מוזנחות ע"י מכלי התערובת, אנו ממשיכים המשמרת של לילה בעזרתה הנדיבה של אורית, ודווקא בלילה מחליטוות הפרות להמליט.
העגבניות עמדו במצב עדין, חייבים להשקות ולרסס.מרדכי אבו זקן ניסה את יכולתו.
בלול הבנות העבירו פרגיות, מי אמר שמריצה זה לא כלי לבנות?
וענפי הפרחים עובדים כרגיל: שוק מקומי כמעט אין, אבל הייצוא התחיל ואנו בעצמינו מובילים את הפרחים ללוד, חשוב שגם בזמן מלחמה פרחים מישראל יופיעו בשוק הבין לאומי.
בדרך כלל אין להזניח ענפים, כי הנזק על חשבוננו ואף גורם לא יפצה אותנו. רק אנחנו נסבול מכל ירידה בהכנסות מכל סיבה שהיא. כבר תנועת הכספים מעטה, אנשים בדרך כלל לא משלמים בזמן מלחמה, ולקניות מבקשים מזומנים.
כולנו מקווים שמצב החירום יסתיים בקרוב ושהמשק יחזור למסלולו בלי פגיעות בענפים.
יומן מלחמה - מיכל, אראלה, אירית, אורית.
7.10.1973
המקום: המזכירות
השעה 12.54 לפנות בוקר
הנוכחות: אירית מפקדת הבנין כתפיה שחוחת תחת הנטל, אירית מתנפלת על מיכל שאוכלת תפוח ברעש כזה שיכול לעורר את הירדנים למלחמה, אירית פותחת פה לשטן, אראלה מושכת בעם והוא מושך אותה בחורה. אראלה עוברת על התקנות הגא וכעת בזמן מסוכן שכזה היא מדליקה פנס בעל עוצמה חזקה. כעת אנו הויברס צריכות לדאוג להמשך חיים תקינים כמו שהם ולדאוג לעבודה וסדרי חיים כרגיל.
כתבנו המיוחד ברפת מוסר: עבודה מתנהלת כראוי ומסתובבת שמועה באויר שיש סיכוי סביר ביותר שמישהוא יבוא איך שהוא לקחת בדרך כל שהיא את החלב.
כמו כן מסתובבת במשק קבוצת שומרים אמיצים שלמרות הכל יוצאים (מבוטתני שזה לא פיק ברכיים ונקישות
השיניים תותבות וכו') מגינה ועומדת על המשמר לפי הסיסמה הידועה: לעבודה להגנה למושב השיתופי. ב
ברכת חברות: חיזקו ואימצו חזק חזק ונתחזק אנחנו איתכם!!!
נחטא לאמת ההיסטורית אם לא נזכיר כי עומרי ואיל ישבו ושמרו על הבנות עד מאוחר באמת 12:30. איל הגדיל לעשות ואני חוזרת ואומרת ההקרבה האמיתית: השאיר את הפנס המפורסם והמהולל שלו. כל הכבוד.
האמת ההיסטורית שמתעללים בה. גם אנחנו בני אדם וחוטאים לפעמים אבל הלילה אנחנו בצד הנכון, כלומר ידענו את האמת ההיסטורית, כלומר: חמישה סטילינים וספינת טורפדו של האויב הוטבעו. אבן נגולה מעל לב אירית. עמוס משתולל עם רשף ושולח גבריאלים.
אנחנו ברוך השם מחזיקות את המשק. לא אנחנו פתחנו בקרב אך לא ניסוג מעמדותינו (פרט לנסיגות זמניות מדרך הטבע לדרך הטבע).
יהושע שחר ושמחה רזון הגעו ושותים קפה, ואנחנו נבהלנו כהוגן, כבר התעוררו בנו אסוציאציות.
סוף יומן מערכת היום הראשון של המלחמה.
נ.ב.
היומן יומן אותנטי שהובא כאן כלשונו, נכתב לאור פנס קטן שדאך והלך וכשנגמר נגמר כבר היומן.
24.10.73
הפסקת האש השברירית וטריה מעוררת תקוות אצל כולם, אך המושב והמדינה עדיין בצל המלחמה.
הדף לחבר שמר על ארגון ההתנדבויות והחבילות שנשלחו לחיילים ואף הגיע לכל החזיתות. בין השאר פרסם את שמות הפצועים הפיץ פריסות שלום ממגויסים שהתבקשו שיעברו לפרסום רשמים ותאורים:
ברכות החלמה מהירה ליהודה חגי השוכב בבית החולים מאיר אחרי פציעה קלה.
וכעת קצת ד"ש מהחברה:
מהמגוייסים החדשים רק דני הרצוג עוד לא היה בבית - כפי הנראה הוא לוקח את העסק מאד ברצינות.
מה"זקנים" שגייטר הספיקו כמעט כולם לבוא לביקור קצר ורק כמה מה"צעירים" יותר תקועים כפי הנראה רחוק.
עודד קמניץ עסוק מאד, עדין לא ביקר בבית אבל דודות מוסרות ד"ש ממנו אפילו בשתיים בלילה.
מיכה נוה גם כן עדין חיוני לצבא ולא היה בבית אבל הוא מוצא כבר זמן לכתוב כמה מילים לחברה ולא רק להורים.
דורון ברגר טרם היה בבית והד"ש שלו מגיע דרך ארז.
לשני היוסים בן-שפרוט ואגמון היו פציעות קלות-קלות למרות שכאן בבית חששו שניהם ביחידותיהם ובקרו כבר בבית.
אמנון ויקינסקי ויפתח דובנוב כותבים ומסתפקים בינתיים בכך.
עמוס יוגב ואבנר קניזו עשו מלאכה גדולה כל לילה, וטלפנו בבוקר שהכל בסדר. (אצלנו- לא אצל האויב).
צביקה מאור בא כבר כמה פעמים מהצפון וגם שותפו לחייל דוד אלמוג כבר ביקר בבית.
צביקה ליפשיץ וכותב ומטלפן אך משום מה לא בא, ובדיוק כך עושה גם שכנו מוישלה רוזנבאום.
אלי של רונית וגדי של דפנה נפגשו באחד מגשרי הצליחה כאילו שלא יכלו להפגש אצל גרשון בסלון.
כמה קטעים מגלויות ששלח שולי רוזן מהרמה:
מה נשמע? איך מרגישים? אצלי ממש פנטסטי ישן מעט מתרוצץ הרבה אבל כל השאר. בסדר ד"ש לחברה.
פה באופן יחסי שקט. מאבדים פה את חוש הזמן. היום הצלחתי לכבס גרביים וקיבלנו זוג נוסף חדש מהדודות וגם כלי גילוח וסבונים אבל הזקן שלי ממשיך לצמוח,
יש לנו הרבה אנשים שדואגים לנו מסתובבים ומביאים לנו לבנים וגרביים וממתקים בשפע והופיעו פה אומנים- מתי כספי ודרורה חבקין אתמול חילקו לנו סבונים רוסיים, כנראה שלל, עוד לא השתמשתי בהם.
היום לא ידעתי שזה שמחת תורה. רק אחרי שקיבלנו סיפרי תהילים קטנים. היה פה מנחם הכהן, רב של תנועת המושבים.
היום קיבלתי את הדף לחבר. הוא היה נחמד. נחמד שהוא מגיע אפילו לחזית. כל יום מקבלים כה חבילות בשפע.
אתם מתארים לעצמכם איך אני נראה אז כך: זקן די ארוך... הבגדים שלי מלוכלכים! עוד מעט נשברים.... אומרים לי שאין לה ריח נעים ביותר אני כבר לא מרגיש. נדמה לי שעוד 10 ימים (ב-28.10) אני בן 21 לא?!...
לא באמת חוזרים לשגרה
עם סיום הקרבות החזרה לשגרה היתה איטית וקשה. בפועל היתה זו הפסקת אש, לא כל המגויסים חזרו לביתם, חלקם לא ביקרו מתחילת המלחמה (משה רוזנבאום, דורן ברגר ויפתח דובנוב).
קבלת החברים צעירים למועמדות נדחתה עד לשחרורם מהצבא, ועם התחלת עבודה סדירה במשק. (דוד אלמוג, יוטי קינן ואפריים ראובן).
המזכירות הביעה הערכה לעבודתם של הבנים והבנות שעבדו במסירות בתקופת המלחמה וחילקה שי לילדי כתות י, יא, ו- י"ב בסך 50 ל"י. לילדים הקטנים ערכו מסיבה חגיגית.
עם תום מצב החירום מבדק הנזק משיחות הטלפון שנעשו מהמושב בתקופת הקרבות: אלפי לירות!
המזכירות ביקשה להשתמש בטלפון הציבורי במידת האפשר. על הילדים חל איסור מוחלט להשתמש בטלפון המזכירות ועל ומהמבוגרים לרשום נדרש את מס' השיחות.
מחיר הנפט עלה, המזכירות החליטה לקבל מתנדבים מחו"ל, ומשפחות הקולטות מתנדבים יקבלו 300 ל"י לחודש (10 לירות ליום כלכלה).
על פעילות הועד למען החייל - בתיה בן אליהו
ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה התארגנו 3 חברות ויצרנו גם אצלינו כבכל הארץ "ועד למען החייל" והתחלנו בפעילות.
פעולה ראשונה היתה משלוח עוגות עיתונים משחקים וכו'.
בחג סוכות, בערב חג בשעות הערב המאוחרות עברו ילדים בבתים והודיעו על המשלוח הראשון למחרת בבוקר!!
למרות הזמן הקצר התארגן משלוח די יפה, חברים וחברות הביאו מכל המבוקש שהיה אצלם בבית.
היו חברות שעוד באותו בוקר הכינו את העוגות בעודן חמות הביאו אותן. הרגשת השותפות לגורל, הרצון להטיב עם העומדים בשורה הראשונה הריצו את כולנו והמשלוח נלקח ע"י טקסי פרטי שהגיע מת"א.
לאחר ימים אחדיו התארגן משלוח נוסף כנ"ל. המבצע השלישי היה תרומה, כל משפחה נתבקשה לערום לפחות - 10 ל"י כולם נתנו את המינימום לפחות, היו שנתנו יותר ועד -50 ל"י.
יש לציין כאן שנדמה כי למרות שנאספו אלף לירות יכולנו להגיע ליותר מזה היו לא היווה פתוחה ביותר.
גם הילדים אספר את תרומתם וצרפנה לכלל. המשק תרם 500 ל"י נוספות, בכסף זה הכנו חבילות יפות לכל החיילים הקשורים איזה קשר למשק, אם הם בנים שעזבו, חתנים וכו...
התודות לא אחרו לבוא, אם בכתב אם בע"פ.
היתרה בכסף קנינו צמר לכובעים שנסרגו ובהמשך קיבלנו צמר מהועד הגושי וסריגת הכובעים נמשכת, ועוד היד נטויה, נקבל בקרוב צמר נוסף. החורף אך זה התחיל וחיילינו עודם בחזית, נעשה כל שביכולתינו למענם כי בזכרתם יושבים אנו פה בשקט ושלוה גדולה כ"כ למענם לא נרפה ידינו ונוסיף ככל שנדרש למאמץ העם כולו.
הועד למען החייל,בני-דרור.
2.11.1973
מהנעשה במשק - משה קמניץ
התמונה המצטיירת במשק אחרי יותר משלושה שבועות מצב חרום:
כל הענפים עובדיה פחות או יותר כבימים רגילים. כל הבוטנים נאספו והשחת במחבן לפני הגשם.
המשתלה עוצר קצת את נשימתה היות ולא ידועה הדרישה לשנת 1975.
בפרדס קוטפים קלמנטינות כרגיל ומכוננים לקטיף הושינגטון ואולי אפילו כבר שמוטי (תלוי בתוצאות נדיקת הפרי) ענף הורדים מייצא בתנופה אך בשוק המקומי בקוש הוא חלש מאד. אמנם גם אנחנו לא קונים ממשקים אחרים עבור השוק המקומי.
בצפורן המצב גרוע. אין עדין יצוא של צפורן ננסי וגם לנסיון לייצא צפורן אמריקאית אין המשק. השוק המקומי שהיה משותק לגמרי מתאושש רק לאט-לאט, וזורקים כמויות גדולות של פרחים.
בינתיים נמשכת העבודה הרגילה בכתוב ודלול בהיקף מלא וכמובן החודש יסתכם בגרעון ניכר.
אופייני לתקופת חרום היא עצירה בזרימת כספים ובמיוחד בענף הפרחים והמשתלות. השתדלנו לעמוד בכל התחייבויותנו אבל החודש החדש מתחיל בתצפיות קודרות, ונזדקק להלואות בצורה מוגברת.
ייקור הדלק וחליפים לטרקטורים מטיל עלינו חובה נוספת לשמירה קפדנית יותר על צריכה של הכלים וכל חבר מתבקש לתת ליבו לענין.
עיבודי החשבונות במחשב לחודשים יולי-אוגוסט לא הוחזרו לנו כמעט חודש וחקועים ב.י.נ.מ. (יחידות ניידות משותפות) הדבר גורם עיכובים וקשיים להנהלת חשבונות ולעריכת סיכומיו שנתיים של הענפים.
מקוים שבקרוב נקבל את החומר ובעלונים (דף לחבר) הקרובים נתחיל לפרסם סכומים שונים.
9.11.1973
אנחנו והמלחמה - יעקב מאור.
חודש ימים עבר מאז פרוץ המלחמה אשר הסעירה את כולנו והנמשכת עד עצם הימים הללו.
נחנו כעם למוד מלחמות נעמדנו משתהים לא מעט מול עוצמתה של המלחמה אשר היתה מלאת רעות. נאלצנו לעמוד בפרץ בחירוף נפש, שלחנו את מיטב בנינו וחברינו להגן על פיסת האדמה הזאת הנקראת מולדת.
אינני יודע מתי תיגמר המלחמה, אם בכלל יפסקו הקרבות סופית. אין כל בטחון שבננו וילדינו ישובו במהרה למשפחה ולמשק.
על כן מוטלת עלינו החובה להתארגן לתקופה ארוכה ולחודשים רבים. עלינו לאמץ את כל האפשרויות ולהחזיק בכל הענפים אשר בהם פרנסתנו. כוונתי בראש וראשונה באותם חברים שנשארו בבית, לשנות את הרגלי עבודתם ולשלבם חלקית או בתוספת לעבודתם הרגילה בענפים החייבים להתקיים, גם בתנאים אלה לתקופה ארוכה, ללא כוח האדם האמון לכך. שילובם של בנינו אחר הלימודים במקומות עבודה. בעבודות שאין באפשרותינו לדחות לפי יום שבוע בלבד. כאן יש לציין בהערכה את העבודה הקשה אשר השקיעו בננו בימים קשים. הערכה בכל אשר נדרשו לעשות. ובכל זאת ימי הפוגה אלה לא שינו במאומה את צרכי המשק. אין הצדקה בירידת המתח, כוונתי למערכת שעות אחרת למלואי אותן משימות שעד כה נתמלאו ידי החברים האחרים שחסרים לנו, אין ספק שזו מעמסה לא קטנה בהתחשב בגיל ובמצב הבריאות של אותו נשארים. ובכל זאת...
מצד שני יש להתארגן לפעילות חברתית ככל אשר ניתן, אם באסיפה, במפגשי חברים במסיבה, בכל ארוע אחר.
כפי שנכתב ונאמר כבר, עמידתינו האיתנה בעורף יתן את הגיבוי שלו והכח להתגבר על האויב אשר ללא ספק רוצה גם בהתערערות החיים בעורף.
נאחל לכולנו שלו במהרה, ולחברינו ובנינו המגוייסים אורך רוח ובריאות טובה, ושנשוב ונראה ביננו בונים ויוצרים.
שיר לאלמוני שהלך - אילן חסון (בן 15)
ום נעמוד ליד גדר בית העלמין
שוב נראה הורים שכולים
ונערה צעירה נוגה
ונדע שלהם הלך בן ולה בעל
ונדע שהלך מאיתנו ידיד וחבר ועמי ילדות.
ונדע שהלך כמו פרח רענן שנקטף
לפני שהספיק להיפתח
ותורד הגוויה
ושוב נשמע זעקות של אשה צעירה
ואמהות ברכות בכי חנוק
ואבות בעניים קודחות
יורדו דמעה
כי היקר מכל אבד
הלך היקר לעד.
ואל עפר יורד הנער
יגוללו הקברנים קברו
ויומרו "קדיש"
ויומרו : "נער מרב לב ורגיש"
"שובב וחכם לבב"
כולו חן ומזגו סוער
ואנו לא נראה לעולם את חיוכו המתוק השובה כל לב
ואת עניו השחורות החמות.
ונשמע אם מתייפחות
ונראה את האשה אל הקבר הרענן חרכון
"חזור אהוב" תבקש
"מדוע קטלה אותך המלחמה"
והדמעות יזלגו אחת ועוד אחת
תניח האשה זר פרחי יסמין
ובזרועותיה עוללה
זה הפעוט ישלם
את תוצאות המלחמה....
עזרה חיצונית
סיוע מהמתחרים: יצוא הפרחים נמשך בקצב מוגבר כל ימי הלחימה. עם פרוץ הקרבות, קיבל מושב בני דרור הודעות ממגדלי הפרחים בהולנד כי הם מעונינים לסייע בשיווק הפרחים. הם הציעו כי הפרחים ישלחו אליהם לא ממוינים והם ימיינו אותם במקום וללא תמורה. יש לציין כי מדובר במגדלים שהם, כללית, מתחרים של המושב וישראל. במשך כל ימי המלחמה עזרו ההולנדים כמיטב יכולתם.
הערכה לטייסים האמריקאים: את ההוקרה של בני דרור ומושבים חקלאים אחרים לטייסי הרכבת האוירית האמריקאית העבירו דרך חברת "אגרקסקו". כל טייס שהגיע לארץ קיבל זר פרחים מנציגי החברה, וכן אבוקדו, מלונים ופוסטרים של החברה.
הטייסים התרגשו מאד מגילוי זה של ידידות.
23.11.1973
הועד למען החייל - בתיה בן אליהו
זמן קצר הייתי בכנס שלישי של פעילות "הועד למען החייל" אשר נערך בתל-אביב. הקודמים לא השתתפנו, לא ידענו על קיומה היות ואנחנו איננו נחשבים ל"סניף" אחד, לדוגמא, יש סניף פעיל כל השנים ואנחנו התקשרנו אתם על מנת לקבל תדריך פעילות.התברר לי שעד עתה כל הפעילויות היו בגדר של אימוץ יחידות או בסיסים.
פרוץ המלחמה השתנו הדברים וגם דרך הפעילות שונתה, אין עוד "אימוץ" היות וכל פיסים הם כיום עורף והפעילות מכוונת כמובן לחזית. קיבלנו הסבר שאת כל מה שיש לנו לתת ואנו רוצים לתת יש לשלוח דרך המרכז בת"א ישלחו לאן שנחוץ.
בתחילה ביקשו כובעים ואנו תרמנו את חלקינו יפה מאוד ואף צויינו זאת הממונים, אבל עתה זו קבל משלוח גדול של כובעים מחו"ל כך שאין צורך יותר. איננו מבקשים עוד כובעים!
בפגישה דונר וסופר על מעשיי התנדבות רבים של אנשים פרטיים שביקשו: מה לעשות?
הם תודרכו ע"י הרגזים ועסקו באסוף תרומות, תרומות היו רבות ויפות מאד. ראינו גם דוגמאות של מכתבי ילדים בצרוף מתנות קטנות כגון בלוק קטן ועט ומסטיקים... או אדם אחד ארז שלשת אלפים קופסאות סיגריות בקופסא הצמיד קופסת גפרורים וגם פסוק קטן וחביב בכתב, זה יפה וטוב.
גם שהיו גם חבילות רבות שהובאו למרכז ושם, מטעמי ביטחון, פתחו כל חבילה והנה שלא לחינם היה העבודה, היו חבילות רבות מאוד שנמצא בהם "תלאי צהוב" בתוספת חרקים מתים, מדוע? מי הוא השולח" החביב"? גם זה ישנו לדאנוננו.
כעת רצוי מאד אם אפשר לאסוף ספרים, משחקים, היות ואביזרים אלה יהיו נחוצים לחיילים רבים שהרחק מן הבית וישבו כנראה עוד זמן ממושך. ובעיקר הודרכנו לאסוף כספים!!!
מדוע? הוסבר לנו פשוט ביותר שאם "הועד למען החייל" קונה מבתי חרושת כמובן שזה יותר מאשר לצרכן וגם יש להם הזכות לומר לבעל המפעל: את הכסף שלא קיבלת - תרמת ל"ועד החייל"! וסוף פסוק.
להם גם היכולת להוציא למשל: טרנזיטורים וטלוויזיות, מה מה שאנו האזרחים הפשוטים לא יכולים לעשות. התבקשנו לאסוף מאוד פשוט -כסף, להעבירו לת"א והם יעשו בו את הרצוי ליחידות השונת .
אנו פונים אל כל החברים ומוסרים להם את החלטתינו: כל משפחה תתרום -10 ל"י במשך 3 חודשים, הפעם התרומה תעשה דרך הנהלת החשבונות וההורדה תצויין בתלוש והמשכורת החודשית, מי שאינו מוכן לכך יכול לומר זאת לאחת מחברות הועדה: ששונה רזון ובתיה בן אליהו. רווקים יתרמו -.6 ל"י כל אחד לחודש.
נוסף לכך נעשה גיוס לקטיף תמורתו נעביר גם כן ל"ועד למען החייל" ואולי עוד גיוסים שונים וכך נעזור גם אנו החיים פה שאננים ושלבים למאמץ הכללי שכל אזרח חייל פה!
בתקוה שכל אחד יקבל זאת בהבנה וברצון, למען המטרה שהיא חשובה ואין צורך להרחיב בדיבור.
איסוף הספרים והמשחקים תבוא הודעה בקרוב ובנתיים הכינו נא!
אפשר גם לקנות משהו אם אין בבית. כמו כן אנו מזכירים את איסוף העיתונים שהוא גם כן נידון למטרה זו.
סכום ענף הבוטנים - מושיקו (מטרני)
קשה היום לשבת ולהתרכז בסכום של ענף. ההרגשה היום כי לא הדו"ח הזה הוא מהדברים החשובים שצריכים להעלות על הנייר ישנם הרבה דברים ובעיות לאו דוקא בגלל המלחמה אבל בשעת משבר הן בולטות יותר ואם יש כבר זמן והראש פנוי לכתוב נכון היה לכתוב עליהן, אבל יחד עם זה יהיה זה חוסר הערכה לא לציין את המאמץ של אלה אשר נשארו בבית ואספו את היבול שהיה מונח בשדה כולל הכנסת החציר למתבן. ובסוף כל סוף התחלנו לאסוף את היבול באה המלחמה.
כאשר גוייסתי היו 100 דונם פרושים להכנת גלים לקראת הדייש ו-50 דונם לפני ההוצאה.
לא הייתי בשדה באותם ימים. לפי דבריו של צבי וינפלד הילדים התמסרו לעבודה בלב ובנפש והצליחו ובהדרכתו של צבי לאסוף את היבול כולו.היו גם תופעות שליליות אך כנראה בלי זה אי-אפשר.
כללית אם לסכם הכל היה מעל למשוער, מיותר לציין שהדייש לא היה בידיים מקצועיות.
אספר לכם שלפני נסיעתי לצבא לקחתי נער לשדה והראיתי לו במשך חצי שעה איך ומה לעשות וזה פעל.
בימים מתוקנים להוציא בוטנים זה כמו ניתוח מסוכן ועושים את זה טרקטוריסטים בעלי ותק וידע בעבודה, כי יכולים תוך עבודה זו להרוס עמל של חצי שנה.
בסיכום נקוה שנדע עונות טובות יותר. אנחנו נגיע השנה לקצת מעל 400 ק"ג לדונם, אין לנו עדיין סכום סופי. עבורינו זוהי ירידה ביבול ואין אנחנו צריכים להתנחם בכך שהרבה משקים היו מוכנים לסמוך ידיהם על יבול כזה.
נקוה שבמהרה תגמר המלחמה ונצליח לעבד שטחים בזמן.
לא צפוי שינוי כיוון המחירים הרקיעו שחקים. לפני העונה קיבלנו קרוב ל1500 ל"י לטון.השנה נגיע ל-2000 ל"י לטון. למרות ההתיקרות חומרי הדברה, עבודה ושאר פריטים ורצון ישאר רווח טוב, וזה ודאי יופיע באחד הדוחות של הגזבר.
07.12.1973
מהנעשה במשק:
מהנעשה במשק
בפרדס החל נסיון להמשיך ביעול ההשקיה, חסכון עובדות ואולי גם במים. ל- 450 דונם התקיימה רשת קבועה וכדי להמשיך את פיתוח המשק במחסור כוח אדם תוכננה תוספת של עוד 200 דונם, וכך יותר ממחצית הפרדס יהיה בהשקיה מסודרת.
המושב התלבט אם לנטוע פרדסים חדשים, בגלל מחסור במים.
המספוא הועבר לשטח החרש בעמריה הרחוקה, שם תוכננו לקום ברכות החמצון של הביוב המרכזי כסידור השקייה חדשה וקבועה.
בגלל המחסור במלט לא התקדמו מעבר לשלב היציקות ברפת, ונוסף אילוץ להגדלת שיכון העגלות עם הפיכת הסככה הגדולה לקורל.
הלול הישן מתחדש בכל המובנים ונכנס לפעולה, דבר שחייב סככה חדשה.
שיכון: "את הבעיה הזאת לא נגמור אף פעם", 5 יחידות חייבות להבנות טרם השנה הבאה.
נעשתה תכנית לסלול כביש שיעלה מכביש הגישה ליד הבאר ריתחבר עם 'רחוב הצעירים' לאורך הגבול המערבי של הנקודה.
לויה ביקשה לפתוח את הצרכניה לפחות פעמים שלוש בשבוע בשעות אחה"צ המאוחרות, להצעתה 4-6 או 5-7, כך לא יערכו קניות המובילות לשיחות בטלות על חשבון זמן עבודה, וגם עובדי הצרכניה לא יאלצו להשאר בשעות בהן החברים ישנים את שנת הצהרים.
בשנות ה-90
שנות ה-90 סבלו תושבי בני דרור מהתנכלות ומכת גנבות והקימו קבוצת כוננות. יגאל עמרם שגוייס למג"ב בנובמבר 1987 ישר לתוך האנטיפדה הראשונה הוא זה שבנה את השיבוץ לזמן רגיעה וחירום, כולל בניית חמ"ל.
באותם ימים כאשר התרחש מצב חירום במדינה - המשק עבר ל"משק בשעת חירום". אז נכנס פיקוד העורף לתמונה.
כאשר דני הרצוג הוא המ"אז של הישוב וזאב עשת מפקד הישוב.
"לכל ישוב היה מחסן נשק באחריות הר"בש ובשנת 2000 המדינה, צה"ל, משטרה החליטו לסגור את מחסני הנשק בגלל ריבויי פריצות למחסני נשק בארץ", מספר יגאל עמרם. "בשנת 2003 כל הרב"שים בעורף בארץ פוטרו - חוץ בישובים בקו התפר.
זו גם השנה שסיימתי את תפקידי כראש בני דרור. השיבוץ הזה פעל ב-1991 מלחמת המפרץ".
מצורף דף שיבוץ שמירות באדיבות דני הרצוג.