top of page

החולמים והמייסדים של בני דרור,
פלוגה עברית 544, 'המהנדסים המלכותיים'.

בעתיד יתווספו תמונות של הפלוגה ומסמכים, תקנון המושב, פרוטוקולים, מכתבים והתכתבויות על המושב ורוח הפלוגה, באדיבות הארכיון הציוני ומרכז תיעוד תל מונד. התמונות בחלק זה של האתר בחלקן באדיבות מוזיאון הפלמ"ח, בועז חייט וזהבה גרינברג. גזרי העיתונות באדיבות הספרייה הלאומית. נעזרתי בספרים: T.T.G אנשי הצללים של מיכאל אלדר, תעודה כפולה: פלוגה 544 של חיל ההנדסה המלכותי הבריטי בפעולות "רכש" והעפלה (1945-1942) - ראובן אהרוני, מחתרת במדים: ה"הגנה" והחיילים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי 1946-1939 - חנוך פטישי, 'ספר היובל 1995' של מושב בני דרור.

Crumpled Brown Paper
nbeaudreau_doxiemoxie_stitches1.png
paper
3 pic back.png

"המהנדסים   המלכותיים"

סיכת פלוגה המהנדסים המלכותיים
במצרים שנת 1941.עומד מימין עם, יצחק רפופורט 738, שטיין 740, נחמיה פרדו 544.jpg

במצרים שנת 1941: מאיר טוביאנסקי מימין עם יצחק רפופורט 738, שטיין 740, נחמיה פרדו 544.  מקור תמונה: המוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.

קיץ 1941 , הבריטים היו השלטון ומדינה יהודית לא היתה. החשש מפלישה גרמנית לארץ ישראל עורר גיוס ספונטני של צעירים יהודים רבים לצבא הבריטי, מתוך המחשבה ששיתוף פעולה והשתייכות לצבא השלטון הבריטי יביא ליהודי הישוב "נקודות זכות" ומימוש של החלום על הקמת מדינה יהודית בארץ. הבריטים מתוך דוחק וצורך בחיילים מיומנים הסכימו להקים יחידות משנה עבריות טהורות, ולהעבירם הדרכות מקצוע וכישורים המתאימים לצרכי צבא הוד מעלתה. הפעילות המחתרתית כחיילים בצבא זר הייתה למעשה כפויית טובה ולמען עתידו של היישוב בארץ, והפלוגה העברית לחשמלאות ולמכונאות היא אחת מהן. פלוגה 544 היא הוקמה במאי 1942 סמוך לתחילת הקרבות במדבר המערבי (מצרים) כחלק מיחידת 'המהנדסים המלכותיים'. רוב חיילי היחידה עלו לארץ במסגרת עליית הנוער מאירופה ורובם חונכו בקיבוצים ללא ידע מקצועי. מגרעין קטן של 30 חיילים בלבד בפיקודו של מייג'ור מוריס בסן - תוך שלושה חודשים גדל עד שמנתה היחידה 100

חיילים. המגויסים היהודים עברו התמקצעות סביב 24 מיומנויות הנדרשו ביחידה, וצברו נסיון ומומחיות רבה בריתוך, יציקה, נפחות וחשמלאות. הם קיבלו ציוד מתאים לתפקודם כמו כלי רכב, בתי מלאכה ניידים, מחרטות ומקדחות, מכשירי מדידה, הלחמה ונפחות ועוד.

index.jpg

כרזה הקוראת לגיוס לצבא הבריטי ביישוב היהודי, בעידוד הסוכנות היהודית לארץ ישראל. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

ינואר 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. מכתב בשם הקצין המפקד לעורך עיתון הפלשתיין פוסט על ספר מקצועי של אימון בחשמלאות שנכתב ע"י הפלוגה והודפס במדבר.

544__1~4.JPG
pin (1).png
pin (4).png
pin (3).png
pin (2).png
nbeaudreau_doxiemoxie_stitches1.png
Image by Annie Spratt
cardboardmat1.png
vintage-collage-wallpaper-frame-background-wallpaper-mixed-media-art.png
cardboardmat1.png
piecepaper
סיכה בריגדה פלוגת המהנדסים המלכותים 544

ב-8 באוגוסט 1942 הוצאה המחלקה מיחידת האם האנגלית וקיבלה עצמאות, הם מוקמו על גבעה קרובה לתעלת סואץ ובהמשך נקרא המחנה 'עופרה' על שם עופר צבאים שנמצא משוטט באל-אלמיין במדבר המערבי והובא למחנה. העופר הובא למחנה ו היה לקמיע פלוגתי, התייצב למסדרים והיה לאהוב מאוד על החיילים. הבריטים סברו ש'עופרה' הינו קוד מחתרת ואף חקרו את כל פיקוד ההגנה בדבר השם... מן הסתם ללא תועלת.

מחנה עופרה - תמונה באדיבות הארכיון הציוני
מחנה עופרה - תמונה באדיבות הארכיון הציוני
2-yellowed-vintage-rusty-stapled-old-wrinkled-frame 2s.png

אחת המשימות הראשונות של הפלוגה היתה סיוע בהקמת גזר על תעלת סואץ. החיילים זרעו שדות מוקשים, מתחו גדרות תיל, שאבו מים למילוי בריכות, הקימו מחסני נשק ותפקדו לצד יחידות צבא בריטניה, אך עם פרוץ הקרבות קיבלה הפלוגה פקודה לסגת, והפלוגה נשלחה למשימה קריטית: הפעלה מחדש ותחזוקה של מערכת אספקת המים למחנות הבריטים, מפני שזו נחבלה בעת הנסיגה.

ב6 בדצמבר 1942 יצאו החיילים למרסא מטרוח במדבר המערבי. הנסיעה למדבר ארכה כיומיים, ובדרכם נתקלו בכלי רכב וציוד צבאי נטוש רב. החיילים פוזרו סביב הצינורות - 5-10 חיילים לחוליה, כשהחוליות במרחק קילומטרים רבים אחת מהשניה. כאן החלה מחשבה על איסוף נשק עבור ההגנה. הפיתוי היה רב: כמויות רבות של נשק ותחמושת נטושה נמצאה במדבר ללא דורש, בעיקר נשק איטלקי וגרמני. ועדיין החיילים אספו נשק כבודדים. היו שהביאו את המציאה למחסני היחידה, היו שדיווחו על מציאתם, והיו שהסתירו אותם בשטח והכינו מאגרים ומצבורים עד שיקבלו מידע על נשק לו זקוקים בארץ, או עד מצאו על מי ניתן לסמוך. באחד מימי הסתיו של 1942 ניגש אריה חייקנד לחברו הטוב אותו הכיר מתחילת השירות, אברהם גורכוב. הוא שאל את אברהם אם יסייע לו בהעברת נשק ותחמושת לארץ מפני שהבחין במשאיות יחידת ההובלה העבריות שמגיעות למדבר וחוזרות לארץ וראה את הפונטציאל. אברהם הסכים לסייע מיד, והשניים תיכננו לנצל את היתרון של הפלוגה ולסייע להעביר נשק ארצה. באותה העת החלו הארגונים המחתרתיים בארץ במאמצי "רכש" לנשק כהגנה עצמית על הישוב מהתנכלויות הערבים והתנגדות ל'התעלמות' מהשלטון הבריטי.

על מנת לגשש ולראות אם שילוח הנשק יתאפשר מבלי לסכן את החיילים המעורבים הוחלט לנסות להעביר ראשית מקררים, מפני שפלוגה 544 בין השאר אספו מקררים תקולים מהיחידות השונות, תיקנו והעבירו בכמויות גדולות לארץ. אריה ביקש עזרה בתיעוד המשאיות המיועדות להשלח לארץ ונעזר ברענן רובנשטיין, יחד הכינו מסמכים מזויפים לרכבים ולנהגים על מנת ויוכלו לעבור ממצרים לפלשתינה - שם היתה ממוקמת משטרה צבאית שבדקה מסמכים וכלי רכב החוצים את התעלה.  לאחר שדאגו לניירת המתאימה וטיפלו במשלוח עצמו - היה זה הנסיון הראשון להברחה ופעילות חשאית וזו עברה בהצלחה: המקררים נמכרו בארץ ואת התמורה העבירו לבית יתומים בעמק-יזרעאל שפעל עבור ילדי החיילים שנהרגו. לאחר הצלחת ההברחה ונסיון הראשון החליטו אברהם ואריה לרכז את הפעילות החשאית מול קבוצה מצומצמת של חיילים באי סוד, כולם בעלי קשר ל'הגנה'. 

paper
סיכה 544.png

אברהם גורוכוב שיתף פעולה עם פקיד המחלקה שסיפק לו חותמות וטפסים ריקים כדי להכין את התיעוד המתאים וחיילים נוספים נטלו חלק בצורה עקיפה כמו רני (רענן) רובנשטיין ודוד לרנר מהפלוגה וגם שמואל אוסיה, איש הגנה מחייל ההובלה באסמאעיליה ששימש כאיש קשר במועדון החיילים העבריים וקיבל חופש תנועה וגיבוי מלא ממפקדו האנגלי. אנשי הקבוצה עקבו אחר פעילות שגרתית בתעלה, בחנו כיצד מתבצעת הביקורת כלפי כלי הרכב החוצים ולמדו את סידורי העבודה. כך גילו שסמוך לשעת סגירת המעבר הופכים השוטרים לעייפים וקצרי רוח - וזה הרגע הנכון להעביר בו משאית מלאה

בכלי נשק.

גורוכוב ואריה בתעלת סואץ לקראת פעולת העברת הרכש
slideframe3.png

גורוכוב ואריה בתעלת סואץ לקראת פעולת העברת הרכש

חיילי 544 הנפיקו תעודות מזויפות למשאיות שעמדו לחצות את התעלה, הם צבעו כל משאית בצבע אחת היחידות שחנו מעבר לתעלה, החליפו לוחיות רישוי ו"סיפחו" לה יחידה מעבר לתעלה. את הנשק העמיסו הנהגים בדרכם, אם כי הסיכון שבתפיסה יכול היה להוביל להפסקת פעילות ההברחה, ביקורות והידוק הפיקוח על הנסיעות ולמעשה איבוד חופש הפעולה שזכו בה החיילים של הפלוגות העבריות. למשימת התצפית הצטרפו גם חיילות עבריות מיחידת הA.T.S שאיתרו את הרגע המתאים ביותר למעבר המשאית. את הנשק שאספו והעבירו החיילים נהגו להסתיר בתוך המחנה, הארגזים, חוויות שנקברו בחולות מחוץ למחנה ומתחת למיטות. בארץ הפתעה גדולה עם קבלת משלוחי הנשק הראשונים, וההגנה שלחה למצרים סיוע על מנת לבנות רשת הברחות גדולה יותר עם חיילים המוכנים לקחת סיכונים ולארגן בתוך מסגרת הצבא הבריטי משלוחי נשק ולהבריחו.

בסוף ינואר 1943 הועברה הפלוגה ללוב ושוב פוצלה הפלוגה שוב לחוליות קטנות וקיבלה אחריות על תחנת הכוח המקומית במחוז קירנייקה (ברצ'ה, טוברוק, בנגזי, טריפולי). גם שם חולקו החיילים ליחידות קטנות, 15 במספר, בין תחנות השאיבה שלאורך קן המים. שוב ניצלו החיילים המפוזרים את המצב לפעולות רכש.

דני שטרן, חייל בפלוגה, פגש בישראל לויטס, רב טוראי ביחידת מובילי המים 405 שחנתה בקרבת מקום. הוא חשף את מחשבותיו על הנשק הרב שנותר בשדות הקרב ונותר לביזת בדואים וזה ענה לו שהם כבר חשבו על דרכים להבריח את הנשק ארצה ואף התקינו בכמה מהמשאיות מחיצות בתוך מיכלי המים שיועדו להסתרת הנשק. סמל אברהם גורוכוב לקח פיקוד על ליקוט הנשק עבור המובילים. חייליו אספו כלי נשק, פירקו חלקי מכונות יריה ומוקשים וריכזו את המטענים בצידי הדרכים, והנהגים אספו וטמנו את הריכוזים במיכלים. הסיכון היה גדול: טלטולי הדרך עלולים היו לגרום לפיצוץ וחלק מהנהגים סירבו לקחת חלק.  אליעזר גיל (גולדברג) נתפס: מזג האוויר החם במדבר הלוהט גרם לכדורי התחמושת להתפוצץ על המשאית ממש על גבול מצרים פלשטינה והבריטים מיהרו לעצרו. לאחר חקירות קשות במתקני הבולשת הבריטית בקהיר הוא שוחרר משירותו.

חברי פלוגה 544
frame
מהנדסים מלכותיים תג בגד
Crumpled Brown Paper
Canvas pleated.png
Canvas pleated.png
Canvas pleated.png
Canvas pleated.png
torn-paper
אימון מקצועי בחשמלאות - מדריך לחיילי הפלוגה העברית בצבא הבריטי, 1942.jpg

תוך כדי השירות במדבר נוצרו גם מסגרות ארגון משותפות, כמו קופת חולים משותפת, פעילות תרבות שכללה שבתות וחגים, ביטאון הפלוגה והתחלת קופה משותפת להקמת ישוב בארץ. אורי זוסמן, אחד מחיילי הפלוגה, התנסה בעבודה במשק-עזר קטן שהקים ליד ביתו, כהכנה לחיים במשק ממש בעתיד. הוא הלהיב את חבריו בפלוגה על התארגנות לישוב עברי משלהם, התנחלות על הקרקע כשהמלחמה תסתיים. לא כל הפעילויות נצפו בעין יפה ע"י ארגוני המחתרות, מפני שפעילויות אלו לא היו תחת פיקוחן והחיילים פעלו עצמאית ולא תחת צד פוליטי ופקודות מפורשות.

544__1~3.JPG
544__1~2.png
ביולטין של פלוגה עברית לחשמלאות ומכונאות מ. מ. 544 - גיליון מס' 1 (פנימי).jpg

ביולטין של פלוגה עברית לחשמלאות ומכונאות 544 - גיליון מס' 1

M60MG.png
M60MG 1.png
אימון מקצועי בחשמלאות. פלוגה עברית 544 לחשמלאות ולמכונאות, מהנדסים מלכותיים, כוחות המזרח ה
brown-ripped-pieces-paper-white-background 4.png

מערכונים, גליונות ופרוטוקולים ראשונים של המושב

ניתן למצוא בקטגורית 'מסמכים שונים' באתר.

338.png
star pin 544
חלק משירון בהוצאת הפלוגה, הדפסת סטנסיל, 1943

חלק משירון בהוצאת הפלוגה, הדפסת סטנסיל, 1943

0014_FL159012228.jpg
אימון מקצועי בחשמלאות - מדריך לחיילי הפלוגה העברית בצבא הבריטי, 1942 2.png
paper torn

מתוך ספר 'אימון מקצועי בחשמלאות' של פלוגה עברית 544 לחשמלאות ולמכונאות, כוחות המזרח התיכון.

הודפס במדבר, ינואר 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה.

Canvas pleated.png
Image by Annie Spratt
vintage-collage-wallpaper-frame-background-wallpaper-mixed-media-art.png
pdfma10-plafaye00021a-image.png

בסוף אוקטובר 1942, בעקבות הקרב באל-עלמין, הגיעו לקירנאקה פלוגות הובלה עבריות. כאשר החיילים היהודים נכנסו לבנגאזי הן חזו בהרס וחורבן, והקהילה היהודית היתה במצב קשה: 200 יהודים בלבד נותרו מתוך קהילה בת 4,000 נפשות. הפלוגות העבריות שהתרכזו באיזור הקימו איגוד חיילים מתנדבים ולהקים בית ספר לילדי בנגאזי. הם ב'סחיבת' ספסלים, שולחנות ולוחות, הזמינו ספרי לימוד מישראל, חיילים שחזרו מחופשה בארץ הביאו תרומות כסף שנתרם למטרה זו וגם יהודי ממצרים תמכו בבית הספר המאולתר. כשפלוגה 544 הגיעה הם הצטרפו למתנדבים בהפעלת מערכת החינוך ואף שיחררו את החיילים שתיפקדו כ'מורים' מתפקידיהם כדי שיוכלו ללמד חשבון, עברית, אנגלית, מולדת וזמרה. הצייר שלמה ויתקין ותדי וינשל לימדו באחד מחדרי בניין בית הכנסת מקצועות כמו עברית, תנ"ך, שירים בעברית וחשבון. עמנואל גרפונקל התקין מקלחות לילדי הקהילה ולימד אותם מושגים בסיסיים בהיגיינה. 

בבטאון הפלוגה ממאי 1943 מספר אחד מחיילי פלוגה 544 על מהלך שיעור בציחצוח שיניים. לשני המורים המאולתרים הצטרפו החייל מטרני שהיה מושבניק והדריך את הילדים בגידול ירקות, יצחק וייסמניס, דוד שומן, חנניה רצ'קובסקי, דני שטרן ורפי קפלנסקי היוו את גרעין המורים והכינו את הילדים והוריהם בהדרכות הפעלת נשק והלכות צבא בסיסיות כדי  להכינם לעליה לישוב היהודי והברחתם במסווה של חיילים בריטים אל הארץ.

"כל פעם שיצאה קבוצת חיילים לחופשה בארץ, היינו מצרפים בחור או שניים לקבוצה, עם פנקס חייל של אחד החבר'ה שלא נסע לחופש", מספר אברהם (אברום) שביט שטרן. "היינו מלבישים אותו בבגדי חייל ונוסעים לארץ".

למרות התנגדות ההגנה שראתה בהתנדבות זו ארגון פוליטי קונספירטיבי, התנגדות הצבא הבריטי הקשה וביולי 1943 אף דרשו לסגור כל פעילות יהודית לימודית בתירוץ חופשת קיץ.

ינואר 1944  כותב על כך החייל ד.שמן המשרת בלוב לאישה בשם לאה (מקור - מרכז "אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב): "יום שישי 14.1 עבר בשלום. בשבת טלפן ראש העיר לסרג'נט האחראי לשלוחה 544 בזו הלשון: נודע לי מה ס.ס.פ שהבחורים שלכם מלמדים בבית הספר בלי רשיון. להוה ידוע לך, שאסור לחיילים ללמד בבית הכנסת או ע"י בית הכנסת. אם יתפסו שנית יאסרו לשנתים מאסר, ושמה יעבדו יותר קשה מאשר בתחנת הכח. שיחה זו נמסרה למפקד הפלוגה - מייג'ור בסן. האחרון נתן הוראה להמשיך "לשחק" עם הילדים והבטיח להגיב בכתב על האיום הגס של ראש העיר".

פלוגה עברית 544 מהנדסים מלכותיים שנה טובה תשה איטליה.jpg
פלוגה עברית 544 מהנדסים מלכותיים שנה טובה תשה.jpg
אלבום פלוגה עברית 544 לחשמלאות ולמכונאות, בית הספר העברי בבנגאזי
FB Vintage Frame 8.png
אלבום פלוגה עברית 544 לחשמלאות ולמכונאות, בית הספר העברי בבנגאזי
FB Vintage Frame 8.png

אליהו בן-חור (פלוגת הובלה 179) השאיר לאברהם גורוכוב שתי מתנות: את כלב הבוקסר שלו ואת משימת הקמת בית הספr בטריפולי. גורוכוב בחר להתייחס ראשית לחברי הקהילה היהודית שהתנגדה להקמת בית הספר מפני שאלו העדיפו בתי ספר איטלקים שזכו לעידוד ותקציב מצד הכובש הבריטי. חברי פלוגה 544 ראו בשמירת ההתרבות והזהות היהודית ערך עליון ופעלו כדי להקים בית ספר בתוך הגטו היהודי. מורים לא היו והיחידה החלה לאסוף ולהכשיר צעירים וצעירות בהוראה בעזרת מורים ותיקים מ'תלמוד התורה' ומורים-חיילים. לאחר זיוף מכתב מן הסוכנות היהודית כדי לשכנע את חברי הועד - הוקם בית הספר בתמיכתם, והשיעור הראשון הועבר ע"י אברהם גורוכוב בנושא כינים (מתוך מאמר שקרא בעיתון אנגלי) מאחר והמורים בוששו להגיע. החיילים-מורים השאירו אחריהם חותם גדול, הם עוררו הזדהות יהודית' הוסיפו שיטות לימוד חדשות ועוררו את הרוח הציונית והמוטיבציה בנוער לעשות עליה. כך הציתו הפלוגות את הניצוץ שהוביל להתעוררות ציונית עזה שהביאה לעלייתם ההמונית של יהודים בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה.

בית ספר העברי בבנגזי( טריפולי ) שהוקם על- ידי חיילים עבריים מארץ ישראל חברי המורים והמורות

המורים והמורות בבית ספר העברי בטריפולי, 1943

הארץ , 5 פברואר 1943.jpg

הארץ , 5 פברואר 1943

סיכה בריגדה
פלוגה עברית 544 מהנדסים מלכותיים שנה טובה תשד.jpg
Crumpled Brown Paper
cardboardmat1.png
priss_cupid_paper.png
6087955 1.png

קיץ 1945 לחברי פלוגת 544 באיטליה היה לזמן הטוב ביותר לפעולה: הצבא הבריטי  החל להרפות מתח והמוני ניצולי שואה יהודים נפלטו לאיטליה ושאפו לברוח לאדמת ישראל. החיילים כבר שלטו בצבא ונעו בחופשיות במדי הצבא הבריטי, הם נעו בחופשיות בכל איטליה, 'שדדו' והעלימו כל דבר אותו ניתן להמיר בכסף, והוציאו ממחסני הצבא הבריטי ומהאיטלקים נשק וציוד רב כדי לממן את צרכי ההעפלה. 

חלק מחברי  הפלוגה נשארו באירופה, הם מסרו את פנקס החייל שלהם לפליטים שעלו עם שמם ונותרו ללא זהות בתנאי מחתרת, והצטרפו ל'חבורה', שם מילאו תפקיד חשוב בהצלת שארית הפליטים, ניצולי השואה והעלתם ארצה.

ה'חבורה' ריכזה סביבה קומץ חברי פלוגות עבריות ששירתו באיטליה ובמדבר המערבי, בשנות העשרים לחייהם, ואלו פעלו לזיוף מסמכים, גניבת כלי רכב, איסוף נשק תחמושת ומזון וכל דבר בעל ערך אותו ניתן למכור כדי לרכוש ספינת מעפילים ולהעלות אלפי פליטים לארץ המובטחת - תוך הסוואה מתוחכמת ומול סכנת תפיסתם ע"י הבריטים או האיטלקים שפעלו כנגד ההעפלה והעליה ארצה.

אברהם (שביט) שטרן: "אחרי פרשת לספציה הבריטים החליטו להחזיר את כל החיילים הארץ-ישראלים הבית לארץ, וכדי שכל ארגון הבריחה, ההעפלה והרכש לא יתמוטט, הוחלט להשאיר באירופה 150 חיילים, בתור ניצולי שואה ולשלוח במקומם ניצולי שואה לארץ. בדרך זו נשארתי באירופה ובמקומי נשלח ניצול שואה לארץ, דבר שהפך אותי לעריק מהצבא הבריטי. הובטח לנו הנשארים באירופה, שאחרי שנה - שנה וחצי, המוסד לעליה ב' יספק לנו סרטיפיקטים על מנת שנוכל לחזור הביתה בשלום. הבטחה זו בעצם לא מומשה, דבר שאילץ את כל אחד מאיתנו למצוא בעצמו דרך לחזור הביתה. כשחזרתי הביתה בסוף פברואר 1947 עבדתי כמה חודשים במשק הורי והייתי נפגש עם חברי הפלי"מניקים ששירתו איתי באיטליה".

brown-ripped-pieces-paper-white-background 4.png

החבורה

הפליטות שהתאהבו בחברי הפלוגה נשלחו ארצה בספינות המעפילים והמתינו לחיילים.

זהבה גרינברג מספרת: "עליתי לארץ בעליה ב' באוניה אנצ'ו סירני. אחרי שהות של שבועיים במחנה עתלית הגעתי לקיבוץ תל יצחק. חיים נשאר עדיין זמן מה באיטליה כדי לסיים את תפקידו וכעבור כמה חודשים הגיע גם הוא ארצה. התחתנו ועברנו יחד לקיבוץ ניצנים".

אילן גרינברג מספר: "משנכבש הקיבוץ ע"י המצרים אבי נפל בשבי המצרי במשך שמונה חודשים ואני ואמי (זהבה) שהינו בקיבוץ תל יצחק, בצריפונים, עד שאבי וחברי קיבוץ נוספים  שוחררו מהשבי של המצרים. לאחר כמה חודשים, כמה משפחות התאחדו והקימו גרעין בתל מונד (זה היה מאהל גדול), ששם שהו עד שקיבלו אישור לקבל את שטח בני דרור". זהבה ממשיכה לתאר: "בערך בשנת 1949 עזבנו את הקיבוץ ועברנו למושב השיתופי בני דרור, בו היו כמה מחבריו של חיים ליחידה. חיים בנה במושב את הבניינים הראשונים ולאחר מכן הקים את הנגרייה".

frame

אנשי ההעפלה מיחידת ההנדסה העברית 544  - החבורה 1945

אנשי ההעפלה מיחידת ההנדסה העברית 544  - החבורה 1945.jpg
371.png
תשה, מרץ 1945 הגדה לא מסורתית.png
Image by Marjan Blan
paper

היוזמה ההתיישבותית החלה כבר ב-1944 ע"י חברי הפלוגה ממצרים שהכירו את תנועת המושבים: חיים גוטמן, צבי ברגר, ראובן פינק, וולי (ראובן) וילהיים (נווה), שוש ובוב. במבנה בקהיר שהוסב לצורך הגרעין הנולד הם עשו אסיפה ראשונה והחליטו בו במקום לגייס כסף למטרה ולקבוע אידאל מגובש ומקובל על כולם.

בו ברגע הם הגיעו לקביעה כי בישוב שיקימו יורכב מהטובים שבחבריהם - אנשי מקצוע מצטיינים, וחקלאות תהיה משנית. ​הם אינם מעוניינים בחיי קיבוץ. "אנו רוצים פינה משלנו, בית קטן, וחיי משפחה". ‬ ראובן נוה ששירת בתל־אל כביר (מצרים) סיפר כי הם חלמו על התיישבות שיהיה בה שילוב של הקיבוץ והמושב, בבחירת הצד החיובי של כל אחת מצורות חיים אלה. הם החליטו באסיפה זו להפריש ממשכורתם למען הישוב העתידי לבנק לחייל. 

גם באיטליה גובשה קבוצת חיילים שכזו למטרת התיישבות, בראשה אברהם גורוכוב ואריה (אריק) חייקינד. בספר "בשלח ובמחרשה" בו קובצו כתבי חיילים משוחררים ויצא באוגוסט 1947 נכתב:

"גרעין האירגון נזרע בשנת 1943 במצרים, תחת השם המקרי "544 רימי”, משום שהמדים שלבשנו באותה שעה היו מטומנים במספר ובאותיות אלו. יוצאי ארצות שונות, בהם ילידי הארץ בני מושבים ובני עליות-נוער, הכרנו איש את רעהו בנכר וחלמנו בצותא על חיינו העתידים בארץ".

בסוף 1944 הוחזרה הפלוגה לארץ ישראל לאחר השרות הממושך במדבר, בעקבות רצח הלורד מוין. ההתנקשות עוררה הדים בחיי הפלוגות שפעלו גם תחת ההגנה, בשלטון הבריטי ובישוב ביהודי בארץ. הצבא הבריטי ידע כי במצרים ישנם עדיין אלפי חיילים יהודים, וכחלק מכוח הצבא בריטי יכלו חברי הפלוגות היהודיות לנוע בין מצרים לישראל בלי הפרעה. הם חששו מפני התארגנות מחתרתית והעברת מידע נוסף לצורך חיסול בכיר אחר.

לכן בתחילת 1944 החלו הבריטים לפזר ולפלג את הפלוגות היהודיות השונות ולהעבירן לאיטליה, והתחילו בפלוגה 544, שהבריטים סברו שיכולה לבצע חבלה בהספקת החשמל והמים במחנות הצבא בארץ. עד לאותה התנקשות - הצליחו חברי פלוגה 544 להבריח 20 טונות של נשק מהמדבר המערבי לארץ ישראל, אך הרצח של הלורד שיבש תוכניות רכש והברחה נוספות.פלוגה 544 מצאה עצמה בין אירופה למצרים ולוב. חלק מהחיילים נותרו במדבר המערבי והשאר לדרום איטליה, בשלוחות לנאפולי, רומא ולעיירה נולה. בשלושת המקומות באיטליה עסקו אנשי 544 בתחזוקת מתקני חשמל, מים ובתי חולים אך גם בפעולות מחתרת שונות.

1944 תקנון ראשוני למושב שיתופי .png
vintage-collage-wallpaper-frame-background-wallpaper-mixed-media-art.png

מחלום
למעשה

8.5.1944 -מכתב מליברמן לארגון התישבות פלוגה 544-הכוונה והצהרת כוונות, הקמת ישוב עם בית מלא
רימי.png
המרכז החקלאישאלון לחייל שאלון לחייל המועמד להתחייבות.png
תג בריגדה .png
Image by Annie Spratt
paper copy.png

העברת חלק נכבד של הפלוגה לאיטליה אפשר לחיילים להרחיב את פעילותם המחתרתית ולהשתלב בפעילות העפלה וסיוע לפליטים הרבים שהתרכזו באירופה. הם נטלו על עצמם באופן ספונטני את תפקיד שיקום הקהילה היהודית, גיבושם והכנתם לעליה. כאמור, היו הם בעלי נסיון מפעילותם בחינוך וארגון חיי הקהילה בלוב וגם  בהברחה וזיוף מסמכים לשם עלייה.

"המפגש עם הפליטים היה קשה במיוחד לאור העובדה שחלק ניכר ממשפחתי הושמד בשואה", סיפר חיים חייט, "ולאור גילם של הצעיר של הפליטים".

על המפגש עם חיילי הבריגדה סיפר שמואל שילה:

"לא נתנו אמון במבוגרים, כי או שהיו אלה מבוגרים שרצו להרוג אותנו, או שהיו מבוגרים יהודים, ש... דואגים לעצמם ולא לנו. ופתאום מבוגרים, ועוד חיילים וקצינים שדואגים לי, ושרוצים שאני אחיה, ושרוצים שאני אלמד, ושרוצים שאני אתלבש, שרוצים שאני אוכל, שהם רוצים להביא אותי לארץ ישראל. אני לא יודע אם היה כדאי להישאר בחיים, או שהייתי נשאר בחיים, אם לא היתה ארץ ישראל. אם לא המפגש הזה עם הבריגדה היהודית.  כי עם הבריגדה זה היה המפגש הראשון עם ארץ ישראל, עם משהו אחר לגמרי. אני חושב שארץ ישראל הצילה את חיי".

כרטיס שנה טובה של פלוגה עברית 544 לחשמלאות ומכונאות.jpg

יוסף ברץ קישר בין היחידות המרוחקות שבמפלוגה 544 במצרים מטעם הועד לחייל. הוא חזר ארצה במסגרת חופשה כדי לבקש את עזרתה של רות זוסמן, ששוחררה מהפלמ"ח והתמקמה בקבוצת שילר, לסייע בקידום ההתיישבות לחיילים. זאת בזכות קשריה עם מושב מולדת - מושב שיתופי שחלק את האדיאולוגיה אליה שאפו החיילים.

מהקבוצה שישבה באיטליה ביקש אברהם סיוע מחוה טל גורוכוב מפקדת בפלמ"ח. לה היה קשר עם חיילות משוחררות שעוברות הכשרה חקלאית בתל עדשים. רות ולוץ (בעלה השני של רותה פוזנר) נפגשו במרכז החקלאי עם אברהם הרצפלד. הקבוצות ממצרים, איטליה ותל עדשים התאחדו למטרת גרעין משותף בעל מקצועות מגוונים, ומתוך חשש לאיבוד המומנטום והשטח. הם נדרשו לשחרר אנשים ולהקים ישוב של יותר מעשרה איש, אך סירבו לוותר על הרעיון הראשוני של מושב שיתופי לאנשי מקצוע יחודיים, מומחים בתחומם, והתקשו לצרף חברים חדשים כשאינם מכירים את טיבם. הקבוצה באיטליה, שהייתה רחוקה ועסוקה יותר בניצולי השואה והמעפילים, נתבקשה להגיב ולהציע רעיונות משלה לגיבושו של הישוב החדש, אופיו ומיקומו הרצוי. אריה (אריק) חייקינד ששירת באיטליה ארגן חיילים רבים הקרובים לשחרור והפיץ את הידיעה על קבוצת ההתיישבות השיתופית על בסיס חקלאות ועבודה טכנית/ השמועה הגיעה גם לפלוגות נוספות, בניהם חיל החפרים וארגון חיילות ATS. (חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי).

בסוף 1944  נפגשו אריה חייקנד וכרמי זלדין בהשתלמות מדריכי ספורט בקהיר. כרמי הגיע מיחידתו בנגאזי בלוב ואריה דרך יחידתו באיטליה. השניים התחבור ואריה סיפר לכרמי על הרעיון הישובי שלהם, דגם מושב מולדת וכפר חיטים - שני דגמי המושב השיתופי שהיו בנמצא. ב-31/12/1944 יצאה הפלוגה ברכבת לפורט סעיד ומשם להפלגה לאיטליה, ואיתה מסתנן: יצחק לוי (לויצה) המבוקש ע"י הבולשת הבריטית והוברח ע"י ההגנה יחד עם הפלוגה.

חוות ההכשרה בפירנסולה  - זהבה גרינברג בני דרור 1945.jpg
Frame

זהבה גרינברג, חוות ההכשרה בפירנסולה 1945

בפברואר 1944 נערך כנס של פעילי ההגנה בסלרנו, בו הוחלט להקים איגוד חיילים יהודים באיטליה - שתפקידו לטפל ולעזור בפליטים היהודים. בעקבות החלטה הזו הוקם בבארי מרכז פליטים בריכוזו ואחריותו של שלמה ויינגרטן מפלוגה 544. מרכז בארי ריכז בתוכו פעילות חינוך, הכשרה ותעסוקה, ובעקבתיו הוקמו מרכזים נוספים בנאפולי, פירנצה, רומא ומילאנו. בהמשך הוקמו חוות הכשרה לפליטים: בבארי 'ראשונים' לנוער ו-'דרור' למבוגרים, במאג'נטה 'חוות אליהו', במילנו טורינו ובולוניה גם כן. גוז אטה, מעפילה, מספרת: "לא אוכל לא להזכיר את ידידנו יהושע זלטקס, שבעזרתו הגענו למחנה בבארי, עיר נמל, ששימשה מקום יציאה להרבה ספינות מעפילים. הגיעו לשם גם פרטיזנים. כולם התחרו להיות ראשונים בתור לעליה. כאן, בבארי, גם עשיתי צעדי הראשונים בהוראת השפה העברית, ותלמידים לא חסרו".

אברהם גורוכרוב ואריה חייקינד החליטו שאם יצאו בשלום מהמלחמה - ישובו הביתה עם חיילות ארץ ישראליות מיחידות חיל הנשים הבריטי וילכו איתן להתיישבות שיקימו. (מתוך הספר 'T.T.G אנשי הצללים' של מיכאל אלדר). בלתי נמנע היה ההכרה בגורל המשותף בין החיילים והפליטות. כך הכיר חיים חייט את אישתו לעתיד, מרים דיאמנט. זו נמלטה מפולין עם חברתה זהבה (גרינברג), משפחותיהן הושמדו.  פגישתה עם חייל בריגדה מתוארת בספרה "יבול מאוחר" כאשר מצאה עצמה בוינה וחיפשה מילוט עם חברתה. פגישתה עם חייל בריגדה מתוארת בספרה 'יבול מאוחר' כאשר מצאה עצמה בוינה וחיפשה מילוט עם חברתה: "על ידי עמד חייל לבוש מדים מיוחדים. הסתכלתי עליו וראיתי על שרוולו מגן דוד וכתובת "פלשתינה".. פניתי אליו בגרמנית ושאלתי:"אתה מפלשתינה?" "כן," השיב החייל. "ואתה יהודי?" "כן," השיב. "אז קח אותנו לשם," אמרתי".

25599 [Converted]-03.png
03.05.1944 מכתב מארגון וינגייט לפלוגה 544 שיתוף דעות ושאיפות על אפיון מושב שיתופי.png

מרים וזהבה הובאו למחנה דרור אייל שנקרא ע"י הפליטים "המחנה האסור", בגלל האיסורים הרבים שליוו את השוהים בו שענו למשטר הצבאי אותו הנהיגו החיילים שדאגו לפליטים.

חיים חייט פיקד על המחנה והנהיג משטר זהה לחייליו כדי לשמור על סדר, תוך אימונים בנשק להגנה עתידית על הישוב, לימודי חקלאות, עברית ועוד. יום אחד נעלמו החיילים מהמחנה שהחזיק כמתאיים חמישים איש.

החרדה היתה גדולה, המזון לא הספיק והפליטים שעברו במלחמה קושי וזוועות נותרו חסרי אונים.

כעבור שבועיים חזרו החיילים, חיים גרינברג שהתיידד עם זהבה וחיים חייט שהתיידד עם מרים ופיקד על המחנה. הם נאלצו להסתתר מפני הבולשת ולכן נעלמו.

דב סטרן החייל שמצא את מרים בוינה והביא לאיטליה מאי 1945.jpg
KMILL_frame-1.PNG

מרים ודב סטרן, החייל שנמצא בוינה

מאי 1945

תג בריגדה 1.png
Israeli_Press_1949.jpg
דבר 6 מאי 1946.jpg
המשקיף, 13 מאי 1946.jpg
העולם, 16 מאי 1946.jpg
על המשמר, 13 מאי 1946.jpg
דבר, 10 מאי 1946.jpg
הארץ , 15 מאי 1946.jpg
דבר  13 מאי 1946.jpg
הארץ, 13 מאי 1946.jpg
הבקר, 13 מאי 1946.jpg
על המשמר, 10 מאי 1946.jpg
dav19460522-01.2.42.jpg
Image by Annie Spratt
paper
5887c2aebc2fc2ef3a186048.png
paper

פלוגה 544 פורקה עם סיום מלחמת העולם השניה וב-י"ב באייר חש"ו, 12  נאחזו החיילים המשוחררים רשמית בקרקע במחנה הבתולי לו "גן עדן" סביב עצי האקליפטוס.

-12 במאי 1946, עלינו על הקרקע בגוש תל- מונד ושם חדש קורא לנו: 'בני דרור, מושב שיתופי של חיילים משוחררים'."

כך נכתב בספר 'בשלח ובמחרשה' שנכתב ע"י קובץ חיילים משוחררים ויצא באוגוסט 1947: "קיבלנו כ-800 דונם אדמה והבטחה לעוד 700 ד', וכיון שאת הנקודה החלטנו להקים על חלק מהשטח המובטח, הרי שעלינו להמשיך לשבת בצריפים ובאוהלים מי יודע עד אנה... תקציב העליה שקיבלנו בשנה הראשונה, היה בסך 13,850 לא"י, השנה (1947) הובטח לנו תקציב ביניים בסך 10,000 לא"י. כן הכניסו החברים כ 3000 לא"י - 80 לא"י למשפחה. בסכומים אלה הקימונו רפת ובה תשע פרות ושלוש עגלות (בינתיים חוסלה כמעט הרפת בגלל מחלה), לולים עם 600 - 700 מטילות, רכשנו שני פרדים, שני סוסים, שני טרקטורים עם כל הציוד, ומכבש ושתי מכוניות משא, וסידרנו מסגריה המשמשת את כל הגוש ומוציאה מתוצרתה לולים ועגלות גם לשוק. עתה אנו מסדרים מוסך לתיקון טרקטורים ומכוניות.

גם מהממשלה קיבלנו סך של 2550 לא"י ככספי הכשרה. המשק החקלאי כלל השנה: 35 דונם ירקות, 15 דונם מספוא, 300 דונם חציר, 175 דונם אבטיחים. כן יש לנו 35 דונם פרדס נושא פרי ו-11 דונם מטע עצי פרי, ובימים אלה אנו עומדים לרכוש עוד 80 דונם פרדס. מספר חברי האירגון כיום מונה שבעים וארבעה: ארבעים וחמישה חברים, עשרים וחמש חברות, (רובן חיילות משוחררות ) וארבע ילדים. משפחות - תשע עשרה. הגיל הממוצא הוא 22-23". 

על הימים הראשונים במושב מספרת חוה נוה: "החיים במחנה היו חיי קיבוץ בתחלה, מטבח וחדר אוכל משותף היו בצריפים ואילו מגורי החברים היו באהלים. בימי מלחמת השחרור כשהחלו ההפגזות הועבר המחנה שהיה בין כפר זיו לעין ורד לגן רבקה. עד כמה שהיו צמאים לקצת צל ונוי מעידה העובדה שהמחנה השלישי שהיה מיועד לישוב הקבע נקבע במקום שהוא עתה. ולא בקרבת הכביש, בגלל האקליפטוסים שגדלו על ראש הגבעה, ונמשכו אליהם".

"היה קשה בהתחלה", מספר מרדכי חגי. " קשה מאוד. היום אין להשוות. למה שהיה אז, בהתחלה".

Beney Deror _000 031_edited.jpg
Beney Deror _000 038.jpg
משפחת חצרוני שעזבה מסעדה מצליחה בעיר כדי להיות חלק מההתישבות (יהודית ואריה חצרוני שניהם סופרים מחוננים). פורצי דרך כחוה גורוכוב - מפקדת בחיל נשים בהגנה ומכ"ית בפלוגת נשים בפלמ"ח ובעלה אברהם גורוכוב, בנו של המשורר ידידיה (גורוכוב) אדמון, גם הוא לוחם ללא חת בהגנה, בחבורה ובפלמ"ח, למעשה אב הרעיון של בני דרור. אמיצים ובעלי אידאל וערכים כאריק (אריה) חייקינד וחיים חייט, שניהם נותרו באיטליה ב'חבורה' (T.T.G) לאחר שיחרורם מפלוגה 544 ופעלו במחתרת כדי להעלות פליטים לישוב בישראל טרם עלו גם הם לארץ ושם פעלו לאבטחה וביטחון בני דרור.  מרביתם של חברי במושב החדש, כולל חברי הבריגדה, התחתנו בהתיישבות עובדת, חברי תנועות נוער ואף עברו הכשרה חקלאית בתל עדשים.
מרים חייט מספרת: "יום אחד הופיע חיים וסיפר שביקר במשק בני דרור, שאליו עלו להתיישבות שנה קודם לכן חיילים משוחררים מהפלוגה שלו. הוא רצה להצטרף אליהם ולנסות להשתלב העבודתם. חלקם היו חבריו מהצבא הבריטי, אך עכשיו חיו בצורה קיבוצית ועבדו במשותף. כוונתם היתה לייסד מושב שיתופי, שבו הצריכה נפרדת אך היצור משותף". מיקומו של הישוב, שנבחר תוך ויכוח בין חברי הגרעין בין מצרים לאיטליה המליץ יעקב אלפרוביץ, חבר מושב חירות, שהיה אחיה של יהודית חצרוני ששני בניה היו חברי גרעין בני דרור - נבחר המיקום בגוש תל מונד, ולמעשה הקל מאוד התארגנות וביסוס ראשוני בעזרת הישובים המבוססים בסביבה: תל מונד, חירות, כפר הס ועין ורד. המושב החדש, בני דרור, היה לחוליה המקשרת בין הגוש, הכביש הראשי והמושבה אבן יהודה.

בני דרור היה מושב בו בסך הכל שני צריפים וכמה אוהלים. פרנסה עוד לא הייתה וסוכם שהגוש יספק להם עבודה בפרדסי האזור ובהוצאת תפוחי-אדמה.

"היה סידור עבודה והיו צריכים לרוץ ללשכה. לא היה לנו ככה פרנסה מהמשק, היה... סדרן עבודה", נזכרת שרה חגי.

"היה לו תפקיד מאוד קשה. היה צריך ללכת ללשכה ולריב על מקומות עבודה, אם זה היה בפרדס, בקטיף, כשהיו פה פרדסים ושטחים. עבודה, להשיג עבודה היה די קשה. אז בחורות עבדו במשק בית בעין ורד. אני עבדתי במעון בשכונת ירקון. זה היה כסף וזה נכנס למשק".

ימים לא קלים של התחלה, עם עוד התחלות קטנות, אך מעודדות: לא היה במקום שום דבר חוץ משני לולים קטנטנים ליד הצריפים בתל-מונד. אחר-כך קמו משתלת הפרחים וגן הירק. אך רוב החברים, עדיין, פרנסו את הישוב בעבודות החוץ. זמן לבילוייםלא היה. "בילינו על המרפסת של החדר האוכל", צוחק ראובן (וולי) נווה. ובינתיים קמה המסגרייה שעסקה בהכנת עגלות קטיף לפרדסים ובייצור רשתות לתרנגולות בלולים. חברי המושבים באזור שמחו לספק להם עבודה: במקום לתקן בעצמם בחוטי ברזל - ניצלו את ההזדמנות לתיקון יסודי ומקצועי יותר. הרבה הזמנות לעבודה החלו להגיע.

הניסיון הצבאי, הקרבי והארגוני שצברו המשוחררים במהלך המלחמה תוך כדי פעילותם במחתרת כחברי ההגנה להיתה  תרומה חשובה לבחירה בסגנון הישוב השיתופי ניהולות והמוכנות להגן עליו.

כרמי שלמד בבית ספר חקלאי מקווה ישראל, לחץ על הסוכנות לתרום את שש הפרות הראשונות, וכך נוסדה הרפת של בני דרור. "מקום לא היה", הוא סיפר: "אז הקמנו את הרפת ממש צפונית לחדר האוכל. ככה שהריח היה נעים בזמן הארוחות".  עליזה שמעה מחברתה מרים זלטקיס שיש כאן "גן עדן עלי אדמות. ממש ככה. אז נורא התלהבתי", היא מספרת, "והיו לי שיחות ארוכות עם חיים גוטמן. דיברנו על זה, שכשאנחנו מסתכנים, אנחנו מבוטחים בתוך הארגון הזה. ובתוך המושב הזה, ידאגו לנו עד סוף ימי חיינו. ככה היינו בטוחים".

frame photo
1946 אוהל מגורים וחמור.jpg
frame photo
1946 הצריפים הראשונים.jpg
Image by Emre
6121612_2.png
6088270_9.png
6088270_9.png
paperstock_sg_02.png

מהו סוד הקסם של חברי פלוגה 544 לאקליפטוסים? מדוע דווקא סביב האקליפטוסים בחרו הם לבנות בית וישוב?

בשנת 1944 על דיונות מצפון לקיבוץ משמרות נטעו חורשת איקליפטוס לכבוד פלוגה 544 מהנדסים מלכותיים בבריגדה שבה שירת בריס זיידיס, חבר בישוב שהתגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ושירת בפלוגה.

גם היום מתנשאים עצי איקליפטוס בקיבוץ ובבית הקברות בקיבוץ משמרות. אחד העצים אף הפך למוקד עליה לרגל בעקבות שיר של מאיר אריאל ז"ל שנולד וגדל בקיבוץ משמרות.

תג

פלוגה 544
והאקליפטוסים

השביל המוביל לבני דרור, כניסה ישנה (דרומית)

Beney Deror _000 001.jpg

האקליפטוסים של בני דרור, נקודת ההתחלה.

טקס נטיעת החורשה בקיבוץ משמרות דצמבר 1944

אקליפטוס

במושב בני דרור נמשכו המייסדים להקמת הישוב תחת עצי האקליפטוס, ומאז העצים אכן נמצאים בקבוצות בכל פינה קריטית במושב, סביב הרפת וליד המוסך, סביב השדה והפרדסים וסביב המושב כולו בכבישי הגישה.

מוסטפה הרועה (מתוך הדף לחבר, כתב אסף דובנוב)

ב-16 לנובמבר 1917 במלחמת העולם ה-1, הגיעו כוחות הגנרל אלנבי לגדות הירקון, מדרום, ושם נעצרו עד דצמבר 1917. כחודשיים ימים , בחורף קשה במיוחד, ישבו הבריטים מדרום לירקון - בתל-אביב.

בין הכוחות הבריטים והתורכים השתרעו ביצות| הירקון וחורף קשה מציק לשניהם. החורף הגשום השפיע קשה על הצבא התורכי המותש, וב-21 לדצמבר פתחו הבריטים במיתקפה וחצו במיתקפה וחצו את הירקון תוך מערכה מתמשכת (כ-8 חודשים), ומגיעים אט אט לקו חזית, המתייצב מחוף הים - מאיזור סידנא-עלי (בסביבות הרצליה כיום) ועובר הלאה מזרחה, מדרום לכפר-סבא, לעבר יריחו וביקעת הירדן, מצפון לים המלח.

כמעט שנה ישבו הכוחות אחד מול השני באפס מעשה. שניהם חיכו לשינויים בקו החזית; התורכים ציפו לעזרת הגרמנים, והבריטים הכינו בסתר כוחות למתקפה מוחצת וסופית. באותה השנה, לאחר החורף הקשה בא הקיץ, שגם הוא היה קשה.

סופות חול כיסו כל אשר מצאו בדרכן; אוהלי-חיילים, כלי נשק, ציוד ובגדים. חיי החיילים היו קשים מנשוא. נוסף לסופות החול, גם החום היה קשה, וחמסינים נוראיים היו לא מן הדברים הנעימים, בייחוד לחיילים היושבים בתעלות הגנה חשוכות לקרני השמש המכה בלי רחם.

בין שפך נחל פולג - לים, וגבעות הסלעים פגיבות טייבה וקלנסואה חנתה יחידה גדולה מצבא התורכים, כשבראשה מפקד בדרגת גנרל. הוא היה גוץ ושמן, בעל מרץ רב, אך חום הקיץ אף עליו השפיע באופן קשה.

ילדי הכפרים הערביים שבסביבה, שוטטו יום-יום בין אוהלי הצבא התורכי, והציעו לחיילים העייפים פירות צבר, אבטיחים ממקשאות הכפריים, ירקות טריים ומים! מים צוננים מבארות הסביבה בכדי חרס. בין הנערים היה נער אחד, בולט מן האחרים בזריזותו ובפיקחותו, בקומתו ובהתנהגותו. שם הנער היה - מ ו ס ט פ ה !!

עד מהרה מצא מוסטפה דרכו אל הגנרל, התחבב עליו מאוד והפך להיות "בן-ברית" באוהלו. יום-יום היה מביא לגנרל פירות וירקות טריים מן הבוסתן המשפחתי, יונים ואפרוחים רכים שנגנבו מן הכפר, ועד מהרה הפך להיות מעין משרת אישי נוסף אצל הגנרל התורכי. יחד עם סופות החול והחמסינים, הופרו חייהם הרגילים של הכפריים ודאגות וחששות כבדים מפני העתיד המעורפל העכירו את רוחם. בפגישותיהם בינם לבין עצמם שוחחו על כך אך פתרון לא יכלו למצוא, אך הרגישו שמצב זה לא לאורך ימים יימשך, ותמורה חייבת לבוא. היחיד שהסתובב בלא לחשוש ולדאוג, היה הנער מוסטפה.

הוא בטח בגנרל ידידו; יום- יום היה חוזר הביתה ומביא לאימו ולאביו בגדים ישנים, נעלים קרועות ולעיתים אף נשק מוסתר שנגנב מן החיילים העייפים והחולים.

ימי החמסין של חודש יולי הגיעו. על גבעה חשופה לשמש ולרוח, על מדרונה הדרומי - הוקם מטה הגנרל וסביבו עמדות ותעלות הגנה ובתוכן חיילי הצבא התורכי - כשהחמסין מכה בהם ללא רחם.

יום אחד פנה הגנרל אל הנער מוסטפה ושאלו: "מה אוכל לעשות נגד החום הקשה?". מוסטפה, בהיותו בן כפר פיקח, ידע כי אין טוב מצל העצים בחום הקיץ. תמיד ראה בכפרו כיצד בשעות הצהרים, אביו ואחיו הגדולים, מתכנסים מתחת לעץ התאנה הענף שבחצרם, ושם נחים להם מן השרב הכבד. יחד עם זאת, הבין כי הגנרל לא יעזוב את משמרתו על הגבעה, והציע לו להביא שתילי עצים ולטעת אותם בין התעלות והעמדות, סביב מטהו של הגנרל.

בבוקר למחרת, הביא מוסטפה על חמור המשפחה - 7 שתילי אקליפטוס, אל מטהו של הגנרל, וזה נתן פקודה לחייליו לחפור 7 גומות ולטעת את שבעת השתילים על ראש הגבעה, כדי שיצלו על החיילים, שידעו והרגישו את תבוסת תורכיה במלחמה, והבינו שקו החזית ימיו ספורים, לעגו בסתר לגנרל על פקודתו זו, אך לא העזו להמרות את פי הגנרל ונטעו את העצים.

נוסף על כך פקד עליהם הגנרל, להשקות את השתילים ואף זאת בעצת מוסטפה.

בקיץ 1918 ניטעו העצים, וב-17 לספטמבר 1918 - עם מתקפת הפרשים ההודים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהופיעו בדהרה מן הדרום, נעזבו השתילים הנטועים מסביב לביצורי הצבא התורכי הנסוג.

על גבעה זו, מצא א. הרצפלד, כמה שנים אחר-כך, בשנת 1949 - 7 עצי אקליפטוס גבוהים, והכריז: "כאן תיבנה הנקודה". (בני-דרור).

עד היום, עומדים 7 עצי אקליפטוס אלה, בין בתיהם של משפ' שמחה רזון ומשפ' יעקב מאור.

את סיפור זה סיפר לי צבי ברגר ז"ל אשר "קנה" את הסיפור מרועה ערבי זקן, בשנותיו הראשונות של המושב השיתופי.

שם הרועה היה ... מוסטפה !

אקליפטוס
אקליפטוס
אקליפטוס
אקליפטוס
אקליפטוס
אקליפטוס
2103538-07.png
2103538-04.png
25599 [Converted]-03.png
Image by Annie Spratt
גרוש פלשטינה
בולים
paper

מלחמת קיום

תנופת התיישבות יהודית מחודשת בשרון החלה ב1922, הרצליה ורמתיים נוסדו בשרון הדרומי; נתניה אבן יהודה, תל מונד - במרכזו; בנימינה ופרדס חנה בצפונו. עם רכישת אדמות ואדי חאוארית (עמק חפר) שהוא חלק מהשרון, חל מיפנה רב בהתפתחות השרון. אחרי העליה לכפר ויתקין, מעשה חלוצי נועז באותם ימים, התנחל הקיבוץ גבעת חיים ואחריו הקיבוצים עין החורש, מעברות ורמת הכובש, והמושבים כפר הרא"ה, אלישיב, רמות השבים ועוד. גם בימי מאורעות הדמים של 1936 – 1939 התנחלו ישובים בשרון - רשפון, כפר נטר, תל יצחק ועוד. בפרוץ מלחמת העצמאות כבר היה השרון איזור התיישבות צפוף ופורח.

בעת הקרבות הופנו מאמצי הערבים אל לב השרון, שחשיבותו הבטחונית והמשקית היתה גדולה מאוד.

בו עבר הכביש המרכזי של הארץ, עורק החיים החשוב ביותר. תושבי הכפרים הערביים שבשרון והכוחות הערביים הלוחמים, שבסיסיהם היו בכפרים אלה, עשו מאמצים לשבש את דרכי התחבורה היהודית ולנתק את הכביש המרכזי;הם חיבלו והטרידו את הישובים היהודיים וגרמו נזקים חמורים בנפש וברכוש. תודות לעוז עמידתם של הישובים ולפעולות הצבאיות השונות הפכה התוקפנות הערבית לנסיגה כללית.

רק בכפרים ערביים מעטים נשארו התושבים, כשהם מקבלים על עצמם שלטון ישראל.
התחילה מלחמת העצמאות. מסביבנו מכל עבר היו כפרים ערביים. טירה מצד כפר הס שמה מארב לאנשינו וקטלה ארבעה מחברינו. יעקב שפירא ז"ל, חיים גוטמן ז"ל, זאב ליטווין ז"ל, יצחק דוידוביץ ז"ל". סיפר אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום',"במשך כמה ימים לא יכולנו להביאם לקבר ישראל. מכפר קלנסווה, שמצד עין שריד, נזרקה פצצה שהתפוצצה על יד חדר האוכל שלנו וחברנו מ.ח. ניצן נפגע קשה ובדרך לבית החולים נפטר.

החבר אליעזר קובלסקי נפצע קשה, שכב ששה עשר ימים בביה"ח בילינסון, נאלצנו להעבירו לטיפול בבית-הבראה, כי קשתה המלחמה ובתי החולים שהיו קיימים אז, לא יכלו להכיל את כל הנפגעים. תימניה שעברה אז בדרך לעבודתה נהרגה במקום. יש לציין, כי שאר יושבי הכפרים מול אבן-יהודה עזבו הכל וברחו על נפשם. ודווקא טירה וקלנסווה נשארו במקומן וקיבלו עליהן את שלטון ישראל. אחרי פגיעת הפגז הראשון העברנו את הנשים, הילדים והורי החברים, מפני הסכנה, לאבן יהודה. החברים עצמם היו לנים בפרדסים. יהודית ואני עברנו לבית מביטון, סמוך למחנה שלנו, עם כל ספרי החשבונות. מלחמת העצמאות נגמרה. רבים נפלו בשדות הקרב-מן הטובים שבינינו".

"כאשר שכבנו במיטות ונפל פגז לא רחוק אז הפגז הזה עבר – הרסיסים עברו דרך האוהל שלנו", מספר ראובן (וולי) נוה.

"אז בתקופה, היתה לנו פרדה, פרדה או פרד אני לא זוכר בדיוק. ולאחר שקמנו יותר מאוחר אנחנו ראינו שאחד הרסיסים הוא חדר לראשו של הפרד הזה, ונכנס מעל העין שלו לתוך הראש. היה קושי רב. הרופא, וטרינר, עמל קשה מאוד כדי להוציא את החתיכה הזו מהראש. זה היה באותו מקרה שנפל הפגז הזה ברחוב.

במקרה אחר, שגם כן נפל פגז, הרי בחדר אוכל נהרג חבר שהיה פה, הוא נהרג באותו הפחון, באותו חדר האוכל, הוא נהרג מפגז שנפל שם. (זאב ליטוין ז"ל). אחרי שהוא חזר, אחרי ליל שמירה".

עם תום הקרבות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית, הועתק הגבול מזרחה מזרחה, ואיזור המשולש הקטן" נכלל בתחום ישראל על כפריו ותושביהם הערבים.

לאחר אובדן כל חברי המסגריה בקרב, החברים התלבטו היכן תמוקם נקודת הקבע, וכיצד המשק יתפרנס ללא אנשי המקצוע של הענף המניב ביותר. הועלו מס' הצעות ושוב חזרו החברים לאותה גבעה, בראשה האקליפטוסים.

מחשש שיתפרק עקרון המושב השיתופי - התעקשו החברים לבנות את הבתים בצורת חצי עיגול, כדוגמת נהלל, ולא כמושב עובדים בהם בתי החברים מרוחקים אחד מהשני וחלקות האדמה בעיבודם מקיפים כל בית.

"ניגשנו במרץ לבנות את הישוב על גבנון, שגדלו עליו שבעה עצי אקליפטוס עתיקי ימים, כקילומטר מכביש תל-אביב חיפה. המחנה הישן שלנו בכפר-זיו נתמלא בעולים חדשים". כתב אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום',

"התחלנו לבנות שלושים בית לפי תוכנית הצנע של הסוכנות בימים ההם - כל בית על שטח של עשרים ושמונה מטרים מרובעים שהכיל שני חדרים, שאחד מהם היה קטן יותר. בו פינת בישול ופינת אוכל וגם מקום שינה לילדים.

השירותים היו במרחק כעשרים מטר מהבית. בית שימוש אחד לשתי משפחות, ולידם מקלחת מפח.

באחד הצריפים שהבאנו מהמחנה, שהיה בכפר זיו, שוכנה הנהלת החשבונות. ביתר החדרים של הצריף גרו משפחות חדשות שנתקבלו לשנת מועמדות".

רשימת בעלי זכות בחירה אספה המכוננת (הבחירות לכנסת הראשונה), ינואר 1949 בבני-דרור.

לחיצה על המסמך תגדיל את הרשימה למסך מלא.

קלפי-פ-ש.jpg
קלפי ח-ס.jpg
קלפי ב-ז.jpg
מיל פלשטינה
5 מיל
שטר 5
25 מיל
Image by Annie Spratt

המעבר לישוב קבע, והעזיבות

6121612_2.png

המעבר לישוב הקבע ארך זמן, דור המייסדים, מקימי המושב, אשר קיבלו חינוך ציוני עוד טרם התגייסו לצבא הבריטי, הונחו ע"י אדיאולוגיה סוציאליסטית הדוגלת בשוויון ושיתוף. מידי ערב היו פורסים מחצלת גדולה על האדמה החולית ושוחחו שיחות רעים. לימים נהגו להתכנס במרכז הישוב בו צמח הדשא.

"אז באותו תקופה בבני דרור לא היה כביש והיה רק חולות. דרך חולות", מספר משה קמניץ בראיון אודיו. "זה היה די קשה ללכת על החולות האלה. אבל הבטיחו שבעוד, בזמן הקרוב, יסללו כביש. לקח כמובן שנתיים-שלוש".

"היות ואנחנו היינו המועמדים הראשונים שהגיעו לבני דרור, אנחנו למעשה היינו שלושת המועמדים הראשונים שהתקבלו כמועמדים", מספר משה מטרני, "כי כל הקבוצה היתה קבוצה מגובשת, מהבריגדה ומהצבא הבריטי, שהשתחררו.

אז בשנים הראשונות אנחנו היינו למעשה קצת מחוץ למסגרת. אבל אחרי זה לאט לאט התאקלמנו, וככה לאט לאט נכנסנו למעגל של הפעילויות ושל הפעילויות חברתיות ומשקיות".

ב-1947 בני דרור היה למושב בשיתופי היחיד בין מושבות העובדים בגוש. הילדים היו הולכים לבתי הספר עם ילדי כפר־הס, חירות, עין ורד, כפר־זיו, ומשמרת. כולם מושבים בגוש. גן ילדים היה בכל נקודה ונקודה. לגוש היה קולנוע נודד. בשעה שתיאטרון בא לגוש הוא מציג את הצגתו באולם בית הספר. בגוש היתה גם מועצת פועלים משותפת. כמו כן יש בחירות לשכת עבודה לחלוקה פנימית של העבודה. כי אנשי המושב רובם עובדו בעבודות חוץ.

"כשהחברים הגיעו, הם נשארו במשק במשך שנה-חצי שנה, ואחרי זה המשק בחר אם הם יתקבלו אליו ע"י הצבעות", סיפר ראובן (וולי) נווה.

"לעיר שוב לא רצינו ללכת. על כן חיפשתי כפשרה את המושב השיתופי. בין המושב ובין הקיבוץ", מספר יהודה רוזן.

חברים אשר לפנינו עזבו את אבוקה והגיעו לשם, ל.. השרון, לבני דרור למעשה, התקשרנו אליהם והם המליצו לנו ועזרו לנו להקלט בסוף בשנת 1950בתחילת שנת 1951 בבני דרור"

"התנאים הראשונים היו באמת קשים. בעיקר בישוב כמו בני דרור", נזכר משה מטרני. "למעשה התחלנו בהתחלה לחיות כמו קיבוץ: היה חדר אוכל. אומנם לכל אחד היה בית אבל אי אפשר היה לבשל בתוך הבית. ולא היו מקלחות בתוך הבתים. הייתה מקלחת כללית. עם כל מיני סידורים מכאלה שהיום קשה אפילו לתאר אותם. למשל החורף, היה דבר מוזר, מה שהיום לא רואים היום: חביות נפט פוזרות בין הבתים וכל אחד היה ממלא לו נפט לחמם את הבית".

"המצב היה קשה מאוד, לא היה מה לאכול. קיבלנו, אם לספר את זה, קיבלנו פולקה לשבוע בשביל ילד, למי שהיה ילד. אחרים לא אכלו בשר. הכל היה מאוד מאוד בקיצוב", מתארת זהבה גרינברג".

"נוסף לזה הייתה גם חלוקת מצרכים לבתים אוכל על מנת לאט לאט להרגיל את האנשים לבשל בבית. ובבית התנאים לבישול לא היו...", מספר משה מטרני. "למעשה בהתחלה רוב בדברים היו נעשים מחוץ לבית. היה ברז, לשתי משפחות בחוץ, עם מן שולחן כזה. כל הפעולות של שטיפה ורחצה היו נעשים בחוץ. מכבסה היתה משותפת. מכבסה כללית היתה, היו מכבסים כמו בקיבוץ. וזה לקח די זמן עד שקיבלנו את התנאים המתאימים כדי לחיות כמו מושב שיתופי".

"לא היו בתים. אכלנו בחדר אוכל משותף, שהוא עמד איפה שעומד היום הבניין של המזכירות. קיבלנו 15 לירות לחודש, לא קיבלנו כלום כי אכלנו יחד בחדר אוכל", ממשיכה לתאר זהבה גרינברג.
"ההתחלה בבני דרור הייתה קשה", מתאר יהודה רוזן. "אלא שקיבלו אותנו ידעו שהגוש הזה חי אז בצניעות. כולם עבדו מעבודת פרך, בעבודת החקלאות די קשה,  הפרנסה הייתה בצמצום. אבל אנשים חיו בתקווה שהזמנים השתנו והכל עם קום המדינה, הכל ילך וישתפר ויהיה טוב. כבישים לא היו. אני זוכר את התקופה הראשונה בבני דרור, גם בחשמל לא היה. מים היו במשורה. עבודה היתה רבה. אף אחד לא הסתכל על שעות עבודה, כמה שעות וכד', כולם היו מרוטים. להצליח, כדי לקדם את הישוב ולפתח אותו ולקלוט עוד חברים נוספים".

"היה קשה אבל הפתרון היה שכולנו היינו במצב קשה, ולא היו בעיות של קנאה", נזכרת זהבה גרינברג.

"כולם היו קבצנים ולא... היה לנו טוב. הייתה שמחה אפילו, הייתי אומרת".

"קלטנו משפחות שונות. והתחלנו לנטוע גם פרדסים נוספים ולפתח את המשק החקלאי, להגדיל את הרפת. ולהקים ענפים נוספים. ובצורה כזו התחלנו לשפר ולייצב ואת המצב הכלכלי שלנו. במשך הזמן הצלחנו להגיע לזה, מה שאחרי שנים רבות כולם הגיעו בישוב הזה לישובים פורחים עם כלכלה טובה וחברה טובה".

bottom of page