תנופת התיישבות יהודית מחודשת בשרון החלה ב1922, הרצליה ורמתיים נוסדו בשרון הדרומי; נתניה אבן יהודה, תל מונד - במרכזו; בנימינה ופרדס חנה בצפונו. עם רכישת אדמות ואדי חאוארית (עמק חפר) שהוא חלק מהשרון, חל מיפנה רב בהתפתחות השרון. אחרי העליה לכפר ויתקין, מעשה חלוצי נועז באותם ימים, התנחל הקיבוץ גבעת חיים ואחריו הקיבוצים עין החורש, מעברות ורמת הכובש, והמושבים כפר הרא"ה, אלישיב, רמות השבים ועוד. גם בימי מאורעות הדמים של 1936 – 1939 התנחלו ישובים בשרון - רשפון, כפר נטר, תל יצחק ועוד. בפרוץ מלחמת העצמאות כבר היה השרון איזור התיישבות צפוף ופורח.

בעת הקרבות הופנו מאמצי הערבים אל לב השרון, שחשיבותו הבטחונית והמשקית היתה גדולה מאוד.

בו עבר הכביש המרכזי של הארץ, עורק החיים החשוב ביותר. תושבי הכפרים הערביים שבשרון והכוחות הערביים הלוחמים, שבסיסיהם היו בכפרים אלה, עשו מאמצים לשבש את דרכי התחבורה היהודית ולנתק את הכביש המרכזי; הם חיבלו והטרידו את הישובים היהודיים וגרמו נזקים חמורים בנפש וברכוש. תודות לעוז עמידתם של הישובים ולפעולות הצבאיות השונות הפכה התוקפנות הערבית לנסיגה כללית.

"במלחמת השיחרור כשהיינו בתל מונד, הפגיזו את המחנה שלנו. והיה לנו גם הרוג ופצועים". מספר נתן בר און. "וההשערה היתה שהיו וגרנו בצריפים ואוהלים זה ישב כאילו, כמו מחנה צבאי. וזו היתה סיבת ההפגזה. וזה בכל אופן זירז את התהליך של ההתיישבות, ממש, בשטח". 

רק בכפרים ערביים מעטים נשארו התושבים, כשהם מקבלים על עצמם שלטון ישראל.
"התחילה מלחמת העצמאות. מסביבנו מכל עבר היו כפרים ערביים. טירה מצד כפר הס שמה מארב לאנשינו וקטלה ארבעה מחברינו. יעקב שפירא ז"ל, חיים גוטמן ז"ל, זאב ליטווין ז"ל, יצחק דוידוביץ ז"ל". סיפר אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום',"במשך כמה ימים לא יכולנו להביאם לקבר ישראל. מכפר קלנסווה, שמצד עין שריד, נזרקה פצצה שהתפוצצה על יד חדר האוכל שלנו וחברנו מ.ח. ניצן נפגע קשה ובדרך לבית החולים נפטר.

החבר אליעזר קובלסקי נפצע קשה, שכב ששה עשר ימים בביה"ח בילינסון, נאלצנו להעבירו לטיפול בבית-הבראה, כי קשתה המלחמה ובתי החולים שהיו קיימים אז, לא יכלו להכיל את כל הנפגעים. תימניה שעברה אז בדרך לעבודתה נהרגה במקום. יש לציין, כי שאר יושבי הכפרים מול אבן-יהודה עזבו הכל וברחו על נפשם. ודווקא טירה וקלנסווה נשארו במקומן וקיבלו עליהן את שלטון ישראל. אחרי פגיעת הפגז הראשון העברנו את הנשים, הילדים והורי החברים, מפני הסכנה, לאבן יהודה. החברים עצמם היו לנים בפרדסים. יהודית ואני עברנו לבית מביטון, סמוך למחנה שלנו, עם כל ספרי החשבונות. מלחמת העצמאות נגמרה. רבים נפלו בשדות הקרב-מן הטובים שבינינו".

"כאשר שכבנו במיטות ונפל פגז לא רחוק אז הפגז הזה עבר – הרסיסים עברו דרך האוהל שלנו", מספר ראובן (וולי) נוה.

"אז בתקופה, היתה לנו פרדה, פרדה או פרד אני לא זוכר בדיוק. ולאחר שקמנו יותר מאוחר אנחנו ראינו שאחד הרסיסים הוא חדר לראשו של הפרד הזה, ונכנס מעל העין שלו לתוך הראש. היה קושי רב. הרופא, וטרינר, עמל קשה מאוד כדי להוציא את החתיכה הזו מהראש. זה היה באותו מקרה שנפל הפגז הזה ברחוב.

במקרה אחר, שגם כן נפל פגז, הרי בחדר אוכל נהרג חבר שהיה פה, הוא נהרג באותו הפחון, באותו חדר האוכל, הוא נהרג מפגז שנפל שם. (זאב ליטוין ז"ל). אחרי שהוא חזר, אחרי ליל שמירה".

עם תום הקרבות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית, הועתק הגבול מזרחה מזרחה, ואיזור המשולש הקטן" נכלל בתחום ישראל על כפריו ותושביהם הערבים.

לאחר אובדן כל חברי המסגריה בקרב, החברים התלבטו היכן תמוקם נקודת הקבע, וכיצד המשק יתפרנס ללא אנשי המקצוע של הענף המניב ביותר. הועלו מס' הצעות ושוב חזרו החברים לאותה גבעה, בראשה האקליפטוסים.

מחשש שיתפרק עקרון המושב השיתופי - התעקשו החברים לבנות את הבתים בצורת חצי עיגול, כדוגמת נהלל, ולא כמושב עובדים בהם בתי החברים מרוחקים אחד מהשני וחלקות האדמה בעיבודם מקיפים כל בית.

"ניגשנו במרץ לבנות את הישוב על גבנון, שגדלו עליו שבעה עצי אקליפטוס עתיקי ימים, כקילומטר מכביש תל-אביב חיפה. המחנה הישן שלנו בכפר-זיו נתמלא בעולים חדשים". כתב אריה חצרוני בספרו 'בצבת הקיום',

"התחלנו לבנות שלושים בית לפי תוכנית הצנע של הסוכנות בימים ההם - כל בית על שטח של עשרים ושמונה מטרים מרובעים שהכיל שני חדרים, שאחד מהם היה קטן יותר. בו פינת בישול ופינת אוכל וגם מקום שינה לילדים.

השירותים היו במרחק כעשרים מטר מהבית. בית שימוש אחד לשתי משפחות, ולידם מקלחת מפח.

באחד הצריפים שהבאנו מהמחנה, שהיה בכפר זיו, שוכנה הנהלת החשבונות. ביתר החדרים של הצריף גרו משפחות חדשות שנתקבלו לשנת מועמדות".