אריה (אריק) חיקינד טוקצ'ירוב ז"ל

בודדים מתוכנו הכירו את אריה מקרוב. רבים ראו בו חבר סגור ומסוגר בעל אופי קשה ויהיר.
אריה לא סבל את הקטנוניות שבאדם ובחברה. הוא לא הבין אותה ולא רצה להשלים עמה.
תמיד חתר לקראת משהו טוב, יפה וצודק יותר ובמידה שמצא שותפים לשאיפותיו הידידות ביניהם העמיקה.
האחרים לא ענינינו אותו - ועתים גם בז להם. מכאן המחיצה שהיתה קיימת בינו לבין הציבור בו היה חי.
ב-1942 התגייס אריה לצבא הבריטי ונשלח ליחידה של חיל המהנדסים. ביחידה זו הכרתיו.
בחור יפה, גבה קומה וחסון כארז, מבטו חד ונוקב עד לעצמות. כל מראהו אמר כח והדר כאחד. אולם לעולם לא השתמש בכוחו, אלא לבטחון הישוב או החברה, לבטחונו הוא היה מספיק המבט בלבד.
נראה היה כבד תנועה אולם למעשה תנועותיו היו זריזות, עדינות ואצילות. כאלה היו תנועותיו בעבודה, בריקוד ואפילו באימון בג'יוג'יצו.
אין ספק שיכול היה לנצל את כשרונותיו לעליה בשלבים בחייו הצבאיים ובחייו הפרטיים, אולם לא בזה ראה את מטרת חייו. איני יודע אם היתה לו מטרה מסוימת בחייו אולם מוכן היה להצטרף לכל פעולה אשר תבטיח את כבוד הישוב וחרותו. בימים הראשונים לבואו ליחידתנו בצבא נוכח מיד שמאמץ חבריו אינו מכוון כלל לטובת הישוב וגם לא לטובת הצד שלנו. עד מהרה פרש מהם ובחר לו את דרכו הוא.
דרך של חייל עברי בלי מדים ולדרכו זו היה נאמן תמיד.
בצפון אפריקה עסק באספקת נשק לישוב, באיטליה השתתף בפעולות המחתרת של ההגנה, הוא עשה גם עבודות חשמל בשביל הצבא אבל אלו היו רק עבודות חובה. על ספוקו המלא בא בפעולות בטחון בין אם זה נעשה בהוראות המפקד או ביזמתו והוראות מצפונו הוא. כך היה אריה הראשון שהקים את הקשר האלחוטי עם הארץ מאיטליה ובין האחרונים שחזרו ארצה, הוא הגיע ארצה כמעפיל. החייל אריה חייקינד השתחרר הרבה לפני כן על ידי אחר.
בארץ מצא את חבריו מקימים את המשק שאריה היה מיוזמיו ומיד רתם את עצמו לעבודה.
לאחר יום העבודה שקד על עניני בטחון ועשה מה שהיה ביכלתו באמון החברים ובציוד המקום כדי שנדע להתגונן בשעת הצורך.
אולם "בני דרור" היתה נקודה ערפית ועם פרוץ המלחמה לא היה שלם עם עצמו החזית קראה לו והוא התנדב לגדודי הפלמ"ח.
לאחר ששמעתי על גבורתו בפריצת הדרך לירושלים ורגעיו האחרונים לא הופתעתי כלל.
אכן אריה לא היה בחור רגיל לא בחייו ולא במותו ואין להתפלא, שאפילו פגז של מרגמה לא הצליח לשים קץ מידי לכח איתנים זה.
יהי זכרו ברוך.
חבר.

-

אריק שנפל ואיננו ....
היה זה יום קטמון, עת היינו נצורים במנזר ובבית הסמוך והכדורים מזמזמים מעל לראשינו.
הערבים מתקדמים עד ל50 - 60 מטר מהמנזר ונהדפים. נערכים שוב להתקפה אך לשוא.
אז החלו להשתמש ברגמות "2, "3 ופגז אחרי פגז נפל.
במנזר התכונה רבה, תחמושת, מסירת פקודות וידיעות. המכשיר האלחוטי פועל ללא הרף, יש פצועים, וחמרי חבישה כבר אזלו מוצאים סדינים ומגבות כתחליף לתחבושות וכך עבר עלינו כל לפני הצהרים.
ופתאום אני שומע: חובש ! חובש! עלה על הגג! בעלותי על הגג נדהמתי! אריק החבוב שותת דם וזוחל בעצמו לכווני באמרו: פה צולפים, לא כדאי שתסכן את עצמך". בערך 5 מטרים זחל בעצמו תפסתיו בידיו ושמתיו על האלונקה.
כשירדתי אתו למטה התחלתי בטיפול.
הפציעה: האחוריים מרוסקים ורגלו הימנית תלויה לו רק בעורה. עוד היתה לי מגבת סטירילית, שמתי לו על הפצע והכנסתיו לחוך המנזר, לבל יראו חבריו שנפצעו מקודם את המקרה. (יש לציין שהוא היה הפצוע הקשה ביותר).
אריק אמר לי: "אברהם, חבל, טפל באחרים - לי אין סיכויים, רק דבר אחד הנני מבקש ממך שתמסור להורי שלפני שנהרגתי הרגתי לערבים."
הוא הוסיף ואמר אי אלה משפטים שאיני זוכר אותם, עד שיצאה נשמתו.
את אריק לא נוכל לשכוח. את אומץ רוחו ואחריותו. העובדה שאדם לא עזב את מקומו על הגג החל מהשחר כשכבשנו את המנזר עד שנצפע בשעות הצהרים בו בזמן שבמקום היו פצועים לרוב.
גם בזמן הפצעו לא צעק, השלים עם המצב כי ידע, שפצועים רבים פה.
הוא נפל בעודו באבו בשבילנו ותיקי גדוד (רביעי) הפורצים, אריק מסמל דמות של חייל לוחם, מגבורי פלמ"ח, דבר שצוין גם ע"י מפקד הגדוד שלנו באחת האזכרות.

​קלר אברהם.

-

ודאי תתפלאו לקבל מכתב מאדם שאינכם מכירים אותו ושהוא אינו מכיר אתכם, אבל המקרה גרם שאכיר את בנכם אריה בשעות האחרונות לחייו. באותו זמן ראיתי אותו בפעם הראשונה. הביאו אותו אלי פצוע קשה בחלק האחורי של הגוף. השכיבו אותו וחבשו אותו.הוא היה בהכרה מלאה. דיבר אלי כל הזמן. הוא אבד את כל הדם והתחיל להחויר. השכבתי אותו במצב נוח, ושמתי כרית מתחת לראשו. הוא אמר לי ששמו אריה ושאמסור שלום להוריו (וזאת אני עושה בהזדמנות הראשונה שנודעה לי הכתבת שלכם) ולחברים, ושלא איכפת לו שהוא נפרד מאתנו כי את התפקיד שהוטל עליו מילא בנאמנות. הוא פרץ הראשון והרג שבעה ערבים. "שלום להורים" - אלה היו המלים האחרונות שלו. הוא מת בשקט. אין אני יודע יך מנחמים הורים שאבדו להם בניהם כי לא הורגלתי בזאת. בכל אופן יש להתגאות בבן כזה. משה מורדכיוב מח' החבלה גדוד הפורצים שמך ירושלים, צורב כגחלת תמיד על שפתי הקרות תמיד היא לוחשת ואיננה אכלת ועוד מתלבה בסערות.

י.קרני.

-


הלוחמים יצאו לדרך. בתחילה עוד נראו ברחובות אזרחים ירושלמים לבושים חגיגית, אך בהמשך הדרך נראתה העיר כעיר־רפאים, סגורה ומסוגרת, מצפה לגאולה.
עתה, ברדתם חרש־חרש אל הגיא, בואכה קטמון, אמר המפקד יוסי שטרן, כממשיך מחשבה שנקטעה לפני זמן רב: “שוב הולכים לקראתם… נקווה, שהפעם לא יפול איש מאתנו לידם. ”
"אני חושש, שהפעם דווקא הם ‘ידפקו’ אותנו", נשמע מאחור קולו המוכר של אריה חייקינד־טוקצ’ירוב, החבלן הוותיק, מיודעו של יוסי.
“תפסיק עם המילאנכוליה,” גער בו מאן־דהוא מן החשיכה, גערת־משובה.
אך אריה - בשלו: נשא עיניו אל שמי העופרת הדולפים גשם, ואמר: "תראו, אפילו השמים בוכים עלינו הלילה".
הפעם לא מיהר איש להשיב מענה־לשון לאריה. דבריו הפתיעו את ההולכים עמו, אשר הכירוהו מזה זמן רב. הלך־רוח מעין זה לא הלם את אריה.
אריה היה הקשיש שבחבורה, וגם החייל הוותיק שבכולם. באפריל 1948 כבר היה בן עשרים־וחמש – גבה־קומה ורחב־גרם, בעל פנים גבריות, שפתיים חושניות, תסרוקת קפדנית (בניגוד לבלוריות הסתורות של הפלמ"חאים האחרים), מצח אינטלקטואלי ועיניים חייכניות.
הוא נולד בירושלים, אך גדל בחיפה ושם הצטרף לשורות ה"הגנה" בשחר־נעוריו.
במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט עבר קורס־אתתים והיה מאותת מקרית־חיים לישובי הסביבה. הוא גם הדריך נערים אחרים באיתות, בביה"ס של קרית־ביאליק. בפרוץ מלחמת־העולם השניה נענה להפצרות הוריו ודחה את התנדבותו לצבא עד שמלאו לו שמונה־עשרה שנה.
בהגיעו לבגרות, התגייס לחיל־ההנדסה הבריטי. בעודו לוחם באויב הנאצי, השתדל לצבור מידע רב ככל האפשר, שיוכל להביא תועלת להגנה.
בהיותו מעבר לים, עזר לרכש ולהעפלה; יצר קשר אלחוטי ראשון מאיטליה להגנה בארץ־ישראל, ונתן את תעודת־החייל שלו לפליט־פרטיזן, שיעלה ארצה במקומו. הוא עצמו נשאר באירופה, לארגן שיירות מעפילים. באוניה "שבתאי לוזינסקי", בה שימש אלחוטאי, חזר ארצה.
בשובו, השתקע במושב בני־דרור, כאחראי על הבטחון. הוא הכין שם מקלטים עוד בטרם חשבו אחרים על מלחמה.
כאשר פרצה מלחמת הקוממיות, התגייס לפלמ“ח וצורף לגדוד הפורצים כחבלן ונשק. הבחורים רחשו לו יראת־כבוד מיוחדת, אם כי לא היה מפקד. הוא היה מעין אב או דוד להם - וממילא היה גבוה משכמו ומעלה מכולם. בגדוד הרביעי היה לו גם סמל מסחרי: כובע־פרווה של נוטרים – ‘קולפאק’ – שהיה מעין קמיע בעיניו. עתה, כאשר השמיע דברי־דיכדוך והשומעים העירו לו ש"יפסיק עם הומור־הגרדומים הזה," רטן עמומות, כנרגז: "אני מרגיש, שהלילה הגיע תורי. אינני יודע איפה ה’קולפאק' שלי…"
נפלה שתיקה מעיקה על הטור היורד בזהירות מסלע אל סלע.
מאז שבועות אחדים טיפחו רבים מאנשי הגדוד אמונות־טפלות למיניהן. הלחימה הרצופה, השחיקה המתמדת והידלדלות השורות נטעו בלב רבים את האמונה, כי איש מהם לא ייצא חי מן המלחמה הזאת. וסימן־השאלה היחיד התנוסס מעל ללוח־הזמנים. לפני כל קרב היה נערך מעין “טוטו־גורל” והיו נשמעים משפטים כגון: “הפעם נושא אחד הכדורים את הכתובת שלי אברהם קלר, החובש הגדודי, שעבר את מוראות המלחמה באירופה ויצא מהם מחושל וחסין בפני כל אמונה טפלה, התרגל לשמוע דיבורים מעין אלה מפי הצעירים, אבל מפיו של אריק?! זה היה חידוש – וחידוש לא־נעים…
הטור המשיך את דרכו בשתיקה, בדריכות.
אריק החל בהכנת שקיות חומר־נפץ, שידי־החבלן המנוסות שלו הכינו כתחליף רב־עוצמה לרימוני־היד, אשר הלכו ואזלו במינזר. הוא התחיל בהכנתן של שקיות־נפץ כאלה עוד בלילה, מיד לאחר כיבוש המינזר, וניפק אחדות מהן לאנשי המחלקה של רפול (רפאל איתן), שהיו פרוסים ליד הבית הבוער, ולאנשים שריכז מרדכי בן־פורת לצורך התקפות־נגד או סתימת פירצה בכל מקום בו תתגלה.
אריק חש, כי הוא עשוי להביא תועלת מרובה שבעתיים כרגם ו“נַפץ”, מעל הגג, מאשר כלוחם־מן־השורה, בתוך המינזר. הוא היה איש־צבא ותיק מן האחרים, והתמחה כחבלן. בשעות הלילה רווה סיפוק מן ההרגשה, שהוא מביא תועלת כמיטב יכולתו: לאחר ששככה הדליקה בבנין הסמוך למינזר, חדר אריק לתוכו עם מיטעני חומר־נפץ ופוצץ קירות־אבן עבים, בזה אחר זה, עד שיצר מעין “מסדרון־רכבת”, שנתמשך מן הבנין שעלה באש ועד הקצה הרחוק של הבנין השני, הגובל עם הרחוב שבקצה הבוסתן אשר בחזית המינזר. היה ברור, שעל כובשי המינזר לאייש את הבניינים הללו, הן להגנתם־שלהם והן לצורך המשך הכיבוש, אם יתאפשר הדבר.
פריצת הקירות והכנת שקיות־הנפץ – אלה היו התרומות שהעלה אריק בשעות הלילה להגנתו של מישלב־הבניינים של סנט־סימון.
לאחר מכן נדמה לו, כי לא נותר לו כל תפקיד של־ממש. לכן עלה על הגג, הציב עליו מרגמה בקוטר שני אינטשים והכין לידה גם מספר שקיות־נפץ. לא היה בדעתו לרדת מעמדתו זו, עד שיעשה שימוש באמצעים שהכין לעצמו.
דדו, שנוכח לדעת כי אין טעם להתווכח עם אריק, ירד במדרגות.
הערבים בקטמון הגדילו את נפח האש, ובמיוחד את אש המרגמות, אותה כיוונו אל גג המינזר ואל החצר הפנימית. היה ברור להם, שפצצות המרגמה אשר תתפוצצנה על גג המינזר, תפגומנה ביכולת ההגנה של מגיני־הגג, ופצצות אשר תתפוצצנה בחצר הפנימית, תזרענה הרס וקטל בחדרים אשר דלתותיהם נפתחו אל החצר. האנשים אשר בבנין המינזר, מיהרו להגיף את דלתות־העץ הכבדות, הירוקות, הפונות אל החצר הפנימית. לאנשים שעל הגג לא היו אמצעי־הגנה כלשהם.
בזו אחר זו התפוצצו פצצות על הגג – ואחת מהן מצאה את אריק החבלן.
“מפקד! מפקד!” נשמעו קולות בהולים מן הגג. “שילחו למעלה מפקד וחובש!”
דדו ואברהם הבחינו בהבדל שבין זעקות־שבר אלה ובין קריאות שנשמעו לפני־כן כאשר נפגע לוחם ונזקק לפינוי ולטיפול. הם פרצו מתוך הבנין, חצו במרוצה את החצר הפנימית ועלו במדרגות במהירות הבזק, כאילו היו מנועי־רקיטה בנעליהם.
דדו היה הראשון ששירבב את ראשו מעל למדרגה העליונה וראה את הנעשה על הגג. אחד משני המקלענים לא הירפה מכלי־נשקו, וירה באויב, ואילו השני רבץ ליד אריה חיייקינד, שפניו נכבשו בזפת של הגג וידו האחת נחה על המרגמה המעלה עשן.
פלג גופו התחתון של אריק נראה כציור סוריאליסטי מעורר־פלצות – קרוע, משוסע, מגואל בדם. נתחי בשר משוננים נראו משובצים בין קרעי־חאקי, ובין הקרעים זינקו קילוחי־דם בקצב של פעימות־הלב.
פצצת מרגמה התפוצצה מאחורי אריק וכמעט ביתקה את רגליו מן הפלג העליון של גופו.
ברגע בו עמד דדו לעלות על הגג, פקח אריק את עיניו, הבחין בו וקרא בקול ניחר:
“לא צריך לעלות… אני בא אליכם…”
המחשבה שהניעה אות לומר דברים אלה, היתה ברורה: אין טעם לסכן חייו של מפקד על הגג הקטלני. הפצוע יפנה את עצמו עד המדרגות.
אבל מראה פניו, הנעוות מכאב נורא, הניע את דדו לצעוק אליו:
"אל תזוז מן המקום! מיד יבוא אליך החובש!
עד שהספיק אברהם להגיע אל המדרגה העליונה, כבר נמצא אריק לידה. הוא גרר את עצמו כדי מטרים אחדים. לא ניתן אלא לשער את שיעור המאמץ שנדרש ממנו ואת עוצמת יסוריו. אברהם ראה כיצד הוא כובש את פניו בגג המזופת, מתנשם ומתנשף באפיסת־כוחות. נתיב זחילתו המיוסרת היה מסומן בפסים אדומים, שהלכו וכהו במהירות מתחת לקרני השמש.
“למה לא חיכית לי מחצית הדקה?” נזף בו אברהם בלב מתחמץ.
“אתה – אה – נחוץ – אה – לאחרים,” גנח אריק. “אני – אה – בין כך – אה – בלי רגליים… אני – אה – גמור – אז למה – אה – לסכן אחרים?”
“עזוב שטויות!” גער בו אברהם, אם כי מצבו של אריק היה ברור לו כבר במבט ראשון.
בזהירות רבה־רבה, לאט־לאט, כנושאים תינוק שאך־זה ראה אור־עולם, הורידו אברהם ועוזריו את אריה חייקינד מן הגג. נדרש טיפול ממושך מאוד עד שחדל דמו לזרום מגופו השסוע. תחבושות לא הועילו הרבה. נמצא סדין, ובו נחבש אריק. אחר־כך הניחוהו בעדינות רבה על אלונקה, ופניו מַטה. עיניו נעצמו, אך גבו גאה ונשתפל קצובות, והעיד כי עוד נותרו בו חיים.
דקות ספורות לאחר שהורד אריק מן הגג, הורד גם המקלען מעליית־הגג. גם הוא נפגע, וצריך היה להחליפו.
בסיום הלחימה וכיבוש סנט סימון עדיין רחוקים היו משלב של פינוי. המפקדים עדיין עסקו בליבון הבעיות והפתרונות האפשריים: כיצד לפנות את הפצועים קשה? הדיון התנהל בחדר־המפקדה בשקט רב ככל האפשר, אך בדרך כלשהי עשו הדברים כנפיים ונפוצו על פני המינזר.
“מדברים על אפשרות של נסיגה,” החלו האנשים מתלחשים זה עם זה. “הקושי העיקרי הוא – פינוי הפצועים קשה".
קטעי־שיחה כאלה נשמעו על הגג, בעליית־הגג, בחדר־החובש – וגם באולם־התפילה הגדול, שריצפתו רפודה רסיסי זכוכית.
לפתע נשמע קולו הניחר של אריה חייקינד מעל ריצפת האולם:
“אין דבר… הרגתי בהם… מסרו שלום להורי, ואמרו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. הכל היה כדאי… ואנחנו ננצח!”
כאשר הפכו חבריו את פניהם אליו, נדהמו בראותם אותו מוטל על גבו על הריצפה, לצד האלונקה. נדרש ממנו כוח עליון להתהפך מן האלונקה אל הריצפה. מן המאמץ, מן התנועה ומן הזכוכיות שעל הריצפה, נפערו מחדש פצעיו הנוראים, ועד שהוזעק החובש אברהם אל אריק, כבר ניגר כל דמו ארצה והוא הלך לעולמו.
איש לא אמר דבר באותו מעמד, אך לימים הודו חבריו של אריק כי מחשבה אחת חלפה בלב כולם, כמו בגל של טלפאתיה: אריק העדיף למות, ובלבד שלא יכביד על חבריו בנסיגתם. זו היתה ההתגלמות העליונה של אחוות־הלוחמים, ומכיון שאיש לא מצא מילים נאותות להתבטא באותה שעה – החרישו הכל.
אבל האויב לא החריש. שוב נתעצמה אשו, כהכנה להתקפה מחודשת על המינזר.

אריה חשביה