top of page
1954 בני דרור.jpg

מתוך שיר הראשונים, יובל 40 לבני דרור

"ימי בראשית, באוהל בצריף.
ימי אהבת נעורים, אין תחליף."

Grunge Triangle - Black
אנשי ההעפלה מיחידת ההנדסה העברית 544  - החבורה 1945.jpg
אימון מקצועי בחשמלאות - מדריך לחיילי הפלוגה העברית בצבא הבריטי, 1942.jpg
1935 מפה.jpg

1941

הרעיון להקים יישוב החל בזמן מלחמת העולם השנייה.

בואו נחזור קצת אחורה: מדינה יהודית לא היתה אז, הישוב היהודי היה תחת שלטון המנדט הבריטי וחלק מאנשי היישוב שמחו על הכיבוש הבריטי ותלו תקוות בהצהרת בלפור מנובמבר 1917, בה הובטח "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

הבריטים היו הריבון בארץ והאחראים לביטחון השוטף ולביטחון הכולל של הארץ מפני אויב חיצוני, הם ביקשו לגייס את תושבי הארץ לצבא, בעיקר מתוך צרכים שהמלחמה (מלחמת העולם השניה) הכתיבה. כאן נכנסו לתמונה קבוצת צעירים שחברו על בסיס הכרות מוקדמת מימי הלימודים בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל ופעילות המחתרת. מלבד פעילות בצבא הריבון הם פעלו יחד להברחת נשק לישראל. 

הרעיון על התיישבות בגוש תל-מונד הופיע בפלוגת ר.י.מ.י. מס' 524 במצרים ובפלוגת 544 באיטליה, המחשבה מה יעשו כשישתחררו, לאחר המלחמה והקמת המדינה - העסיקה אותם מאוד. רובם היו רווקים והיה להם ברור שהם חוזרים הביתה לארץ ישראל ולסייע להקמתה כמדינה שלהם, בבית משלהם. 

רקע חקלאי לא היה להם, להבדיל מההתיישבות החקלאית שכבר קמה בארץ. ומכאן בא הרעיון:

להקים מושב חקלאי-חרושתי, שישלב את החקלאות הנהוגה בהתיישבות העובדת - עם מיומנותם המקצועית, כבעלי מלאכה.

​​כרמי, עוד כששירת במצרים, נפגש עם אריה חייקינד שהיה באיטליה, בקורס למדריכי ספורט, שהתקיים בבן-גזי. בהיותם חיילים ביחידה עברית בצבא הבריטי, עסקו גם בהברחת נשק למען הגנת הישוב בארץ. היה להם ברור, שהם צריכים להמשיך ביחד, אך לא היתה להם הכשרה קודמת להקים מושב חקלאי, ומכיוון שרקע חקלאי לא היה להם, הם ביקשו ליישם את התמחותם בתעשייה ובחשמל.

אברהם גורוכוב הביא את הרעיון והם התלהבו: משק חרושתי משותף עם חיים פרטיים, עד כמה שאפשר.
משהו שבין הקיבוץ, שבו כולם "יותר מדי ביחד" לבין מושב העובדים, שבו כל אחד נוטל לעצמו סיכון גדול מדי.

​ובנתיים, הפלוגה פעלה במפוצל, בשליחות הבריטים, במדבר המערבי, מצרים, לוב, קירנייקה (יוון) ואיטליה.

הם היו אנשי מקצוע טכניים שהתמחו בעבודות חשמל ואחזקת מקררים, ותפקידם היה הפעלה או שיבוש אספקת מים, תלוי לאיזה צורך, ותחזוקת מערכות החשמל עבור הצבא הבריטי.

חברים כבר החלו לשלם, עוד מינואר 1943, כל אחד לירה חודשית בקופת חסכון. ב-1944 ​הפלוגה הוחזרה לארץ לאחר שרות ממושך במדבר, אך לא הספיקו להפוך את ההחלום למציאות: מעט לאחר רצח הלורד מוין  מיהרו הבריטים להוציאם שוב מהארץ ולפצלם, מחשש שאלו יחבלו בהספקת החשמל והמים במחנות הצבא בארץ, כחלק מפעילות ארגוני המחתרת.

מרבית הפלוגה נשלחה לנאפולי אך שלוחות שלה יצאו לרומא ולעיירה נולה. בשלושת המקומות עסקו אנשיה בתחזוקת מתקני חשמל, מים ובתי חולים, אך גם בפעילות רכש והברחות נשק. 

קוצר הרוח והחזון בערו בהם למימוש בנית הישוב והחלו מתכננים ולהדגבש, דרך חילופי מכתבים, בין חברי הגרעין מארץ ישראל למצרים ולאיטליה. החברים מינו מזכירויות לגרעינים, קיימו ישיבות וניהלו פרוטוקולים להצעותיהם והחלטותיהם. מבלי לדעת פרטים על מושבים: שיתופיים שכבר היו קיימים בארץ, הכינו היחידה תקנון של המושב השיתופי. התכתבו עם המוסדות והבנקים בקשר להתיישבות, ואף הקימו את "קרן החיילים המשוחררים" ממשכורתם הצבאית - למען היישוב שיקום. בתכתובת ביניהם, העלו הצעות לתקנון היישוב החדש ולאופן ניהולו. יוסף ברץ, שהיה שליח הסוכנות למען החיילים היהודים בצבא הבריטי, חזר ארצה מביקורו ביחידות.

הוא פגש את רותה ואת חוה, שהיו בפלמ"ח והיפנה אותן למרכז החקלאי בארץ שהיה אחראי וריכז את תנועת ההתיישבות בארץ. בראשו עמד אברהם הרצפלד, שהיה חלוץ, איש העלייה השנייה, פעיל ציוני ומאנשי הציבור הבולטים שהיו פעילים בהקמת נקודות התיישבותיות ברחבי הארץ.

הרצפלד הבחין הלהט שמילא את הצעירים ועודד את הקמת הישוב. הוא הציע מקומות ישוב שהתאימו לקו של 'התיישבות האלף', בין המקומות שהזכיר היה אזור בסמיכות לכפרים ערביים, בגוש תל מונד. גבעת חול-חמרה חשופה ועליה ניצבים שבעה עצי אקליפטוס. כאילו יד אלמונית סובבה את הדברים ונטעה שבעה עצים אלה, כדי שסביבם יבנה ויקום הישוב החדש. כ- 1200 דונם, על יד הכביש הראשי נתניה תל אביב (היום כביש 4). לחברים היה ברור שהם מבקשים מקום קרוב לעיר - כדי לספק לפרנסתם, שירותים טכניים מקצועיים וזה היה המקום הנכון ביותר!

כל שנותר כעת הוא להשיג לפחות עשרה שמות של חברים שמתכוונים לעלות על הקרקע, והרצפלד יתן להם את המקום.

הרעיון למחנה "גן עדן"בגוש תל-מונד הרעיון החל לתפוס תאוצה. צבי ליברמן, איש הקשר מטעם הסוכנות, חלם עבורם על תעשיית סרטים ואפילו הבטיח לרותה היפה להיות שחקנית.

גורוכוב הביא לחברים תוכנית וחיים גוטמן, חבר הגרעין, הציע להקים בית מלאכה חקלאי בגוש תל-מונד.

​​​הקבוצה שהתגבשה בקהיר החליטה לגייס כסף ונפגשה עם שליחי הגרעין מהארץ. הקבוצה שישבה באיטליה והיתה רחוקה יותר נתבקשה להגיב ולהציע רעיונות משלה לגיבושו של הישוב החדש, אופיו ומיקומו הרצוי.

1944

1944 תקנון ראשוני למושב שיתופי .png
1944 תקנון מושב שיתופי - התחייבות החברים.png
02.06.1946 מכתב לסוכנות היהודית מבני דרור בקשה לאישור על הקצאת שטח למחנה זמני.jpg
1947 בטיול לאקליפטוסים, מקטם שפהם היה הנקודה בבני דרור.jpg
שדרת האקליפטוסים - כאן תקום נקודת הקבע. 
דבר 6 מאי 1946.jpg
1946 יום העליה על הקרקע.jpg
1946 יום העליה על הקרקע
1946 יום העליה על הקרקע הרצפלד.jpg
השופט גד פרומקין, אברהם הרצפלד וצבי ליברמן בחג העליה

1946

ההתכתבות בין הפלוגה במצרים ואיטליה והמוסדות בארץ היתה משימה בלתי אפשרית כמעט בלי קשרים מיוחדים. אברהם גורוכוב ארגן את הועד בנאפולי והחברים מינו ה שלוש מנשיהם שהיו בארץ, רות זוסמן, מלכה בוק וחוה גורוכוב לתפקיד זה. ייפו את כוחן לבוא בדברים עם המוסדות, וחליפת מכתבים החלה בין הפלוגות במצרים ואיטליה והמוסדות. הוטל עליהן לחפש, בתיאום המוסדות המיישבים, שטח מתאים ליישובם. הזדרזו החיילים וסידרו להם חותמת בזו הלשון: "דרור" מושב שיתופי - חקלאי- חרושתי". קסם היה במילים אלו שבחותמת, כי הקלו מאוד את הגישה למוסדות.  

בפברואר 1946 - פורקה הפלוגה.

עם סיום מלחמת העולם השניה עלתה הפלוגה הראשונה להתיישבות לגוש תל־מונד. חלק מחברי הארגון עוד נשארו באירופה ומלאו תפקיד חשוב בהצלת שארית הפליטה מניצולי השואה והעלתם ארצה. חלק מהחיילים שהחלו דרכם בהגנה ובהתנדבות לצבא הבריטי פשטו מדים ולמעשה הפכו 'פליטים' וכך הם הכניסו ניצולי שואה עם מדיהם וזהותם שלהם לארץ. אברהם גורוכוב השתחרר ראשון, מבין חברי הגרעין, מן הצבא הבריטי. יחד עם אורי זוסמן ועוד חברים, העמיסו את המשאיות, במשביר בתל אביב, והגיעו לשטח. רותה, חווה וברכה אברמסון היו גם הן כבר שם, ביום הראשון. וכך הגיעו, קיבוץ גלויות אחד אחד, לעתים כבר זוגות - למושב שיתופי בגוש תל-מונד. מאוסטריה, יוון וארגנטינה, מהונגריה ומתורכיה, ממרוקו ומגרמניה, מבלגיה וממצרים, מצרפת ומפולין. וכמובן, ילידי הארץ. בהדרגה, החלו חברי הגרעין להשתחרר מהצבא הבריטי ולהגיע לנקודה. גם חיילות ה- A.T.S ששירתו במצרים, החלו להגיע. עם "קיד-בג" ושתי שמיכות.
בי"ב באייר תש"ו, 12 במאי 1946, נאחזו רשמית בקרקע, במחנה הזמני שקראו לו "גן עדן". כך הם הרגישו.
"בני דרור", החליטו לקרוא לעצמם, לאות שחרורם מהצבא הבריטי עם תום מלחמת העולם השנייה, ולאות רצונם העז להקים ישוב עברי, בדרך לעצמאות מדינת ישראל.
בינוי הקבע של הישוב לא נקבע עם העלייה על הקרקע . ההיאחזות הייתה במצב זמני בגוש תל מונד, אך עבור המתיישבים הצעירים היה זה בית. סילביה זוכרת שפגשה את ארל'ה שסיפר לה כי אינו הולך לעיר, אלא לכפר. "לבנות עולם חדש עם ערכים חדשים, עולם של צדק, של יושר ושל עבודה. וכאן לא יהיו בורגנים ולא יהיו מנצלים, אלא כאן כולם יעבדו"!
הרצפלד מהמרכז החקלאי וליברמן מהסוכנות, השופט העליון פרומקין וראשי גוש תל-מונד - כיבדו אותם בטקס חגיגי ומרגש.
הם עמדו שם בחצי מעגל, ילדי גוש תל-מונד רוקדים לקראתם בשער וכולם מרעיפים עליהם ברכות, כשהרצפלד מנצח על שירה בציבור.  
התחלה קשה ומאבק לפרנסה בסך הכל היו שם שני צריפים וכמה אוהלים. על הימים הראשונים במושב מספרת חוה נוה:  החיים במחנה היו חיי קיבוץ בתחילה, עם מטבח וחדר אוכל משותף, שהיו בצריפים. ואילו מגורי החברים היו באוהלים.
פרנסה עוד לא היתה וסוכם שהגוש יספק להם עבודה, בפרדסי האיזור ובהוצאת תפוחי-אדמה.
אברהם גורוכוב שהיה גבוה מאוד, היה יוצא לעבודות חשמל עם חמור. גורוכוב היה הולך מאחוריו וארל'ה, שעבד איתו, היה רוכב על החמור לפניו. ימים לא קלים של התחלה, עם עוד התחלות קטנות, אך מעודדות: לא היה במקום שום דבר חוץ משני לולים קטנטנים ליד הצריפים בתל-מונד. אחר-כך קמו משתלת הפרחים וגן הירק. אך רוב החברים, עדיין, פרנסו את הישוב בעבודות החוץ.
ובינתיים קמה המסגריה שעסקה בהכנת עגלות קטיף לפרדסים ובייצור רשתות לתרנגולות בלולים.
לא רק חיילים משוחררים הצטרפו למושב. יהודית ואריה חצרוני  שבנם היה מיוזמי המושב, הצטרפו אף הם כחברים במושב במסגרת "מן העיר לכפר" בהשאירם מאחור עסקי בנזין ומסעדה ברח' דיזנגוף בתל אביב. הם מספרים על בית התרבות וחדר הקריאה שהוקם עוד באהל בימים הראשונים, על בחורים שהלכו לעבוד בחקלאות ובבנין והבחורות שעבדו במשק בית בחוץ, 'יזמו' ותלו מודעות: מקבלים כביסה עם גהוץ.
חברי המושבים באיזור שמחו וסיפקו להם עבודה: במקום לתקן בעצמם בחוטי ברזל - ניצלו את ההזדמנות לתיקון יסודי ומקצועי יותר. הרבה הזמנות לעבודה החלו להגיע ויהושוע היה מבטיח שביום חמישי יהיה מוכן. הוא רק לא קבע באיזה יום חמישי.
ואחר-כך, כרמי שלמד במקווה ישראל, לחץ על הסוכנות לתרום את שש הפרות הראשונות. וכך נוסדה הרפת של בני דרור.
"מקום לא היה", הוא מספר "אז הקמנו את הרפת ממש צפונית לחדר האוכל. ככה שהריח היה נעים בזמן הארוחות".
אסף דובנוב מספר: יום אחד הצטרפו למושב משתחררים חדשים מהצבא הבריטי וכשלא הספיקו האהלים - פרשו שמיכותיהם הצבאיות ולנו על שולחנות הלימוד בבתי־ספר.

1947

אם כי עלו אנשי בני דרור" על האדמה רק לפני שנה - ב־12 במאי 1946 – כבר יודעים הם סבל האכר מהו. מחלת הפלה מידבקת פשתה ברפת וקיימת סכנה לחיסולה, אך משום שצעירים המה (גילם הממוצע הוא 24) הם מקווים לעתיד מזהיר יותר.  עליזה שמעה מחברתה מרים זלטקיס שיש כאן "גן עדן עלי אדמות. ממש ככה. אז נורא התלהבתי", היא מספרת, "והיו לי שיחות ארוכות עם חיים גוטמן. דיברנו על זה, שכשאנחנו מסתכנים, אנחנו מבוטחים בתוך הארגון הזה. ובתוך המושב הזה, ידאגו לנו עד סוף ימי חיינו. ככה היינו בטוחים".
וסילביה מוסיפה: "היינו באמת אידיאליסטים. חלק גדול מאיתנו שבאו מקיבוצים ומושבים סחבו את אלה שלא היו. אני הייתי האמא היחידה עם ילדה בת שנתיים, וכל המשק טיפל בה, בנעמי. הייתי צריכה להיות דוגמה, אז יצאתי לעבודות חוץ".  החלו גם הרומנים הראשונים, שהביאו לזוגות ולחתונות הראשונות בתוך המשק.
יענקל'ה גילה בסוד לרותה שכרמי בורח מקורס מ"כים, לאבן יהודה: " מצאנו לכרמי בחורה אדמונית נהדרת", הוא סיפר. וביום השנה הראשון לייסוד בני-דרור, ב1947, התחתנו כרמי ומרים במסיבה משותפת.
חיי השיתוף המשיכו להתנהל בצל המאבק לפרנסה.
החברות יצאו לעבוד גם הן בחוץ, בבישול, בכביסה ובגיהוץ.
60 איש נמצאים בבני דרור, בהם 15 משפחות ורק ילד אחד,

השטח שהוקצה להם הוא בן 1500 דונם, אך בינתים קבלו 500 והשאר תלוי בספק. אין הם יודעים עדיין אם הקק"ל תקיים את הבטחתה ותמסור לידם את השטח הנוסף.

ותוך המאבק על פרנסת היישוב, הגיע אלכס שטדלר, מפקד הגוש מטעם 'ההגנה' והודיע שגם בטחון צריך. להגן על הישוב, מפני סביבת הישובים הערביים העויינת. אריה (אריק) חיקינד טוקצ'ירוב, חבר הגנה שצירף חברים רבים טרם שחרורם מהצבא הבריטי לבני דרור, שימש אחראי לענייני הביטחון הכין  מקלטים, בשעה שביישוב לא חשבו כלל על מלחמה קרובה.
שטדלר תפס את כרמי ופקד "אתה הולך עם יענקל'ה שפירא לקורס מכ"ים של ההגנה, בבית יהושע ובתל-יצחק".
וכשחזרו, הפכו להיות להיות הבטחוניסטים של המושב.
בימים היו עובדים החברים החלוצים במשק הישוב החדש ובלילה אורגנו קורסים בהלכות מלחמה והגנה אותם רכשו בצבא הבריטי.
1947 מחנה האוהלים בתל מונד  .jpg
 מבט על תחילת ההיאחזות, בגוש תל מונד - אוהלי המגורים 1947
1947 בני דרור בראשיתה.jpg
מראה על המבנים הארעיים והמאהל סביב.
1947 ראשית הבניה בבני דרור  .jpg
1947 ראשית הבניה בבני דרור
( ארץ-ישראל ) - טירה 1418.png
החתונה של עליזה ונתן בר און (2)1948.jpg
החתונה של עליזה ונתן בר-און, 1948
על המשמר 1948.jpg
דלת המטבח אחרי ההפגזה.jpg
הרסיסים שחדרו מההפגזה על חדר האוכל
אוהל ששימש חדר אוכל במלחמת השיחרור.jpg
 אוהל 'חדר האוכל' בגן רבקה במלחמת השחרור
1948 האוהלים בגן רבקה מלחמת השחרור.jpg
 האוהלים בגן רבקה מלחמת השחרור
1947 האקליפטוסים בבני דרור היום היכן שגרה מאור מרגלית.jpg
האקליפטוסים - הנקודה

1948

ב- 1948, גבר המתח עם השכנים הערבים בסביבה. ב- 13 במאי נערכו החברים לקרב מול כפר טירה הסמוך. כלי הנשק שהטמין יענקל'ה שפירא בסליק הוצאו ללחימה. היה זה יום מר למשק הצעיר. בתום יום קרב, נפלו יענקל'ה שפירא, חיים גוטמן, זאב ליטווין ויצחק דוידוביץ', הצעיר שרק עמד להינשא. רחל זוכרת את היום הקשה הזה: "עבדתי כגננת בכפר הס וכל בוקר הייתי מגיעה מבני דרור לעבוד בגן הילדים, שהיה צמוד למרפאה. באותו בוקר, כשהגעתי לגן, אמרו לפזר את הילדים - כי הולכים לקרב בטירה. גייסו אותי למרפאה ואז התחילו להגיע הפצועים שלנו ואחר כך ההרוגים. את ההרוגים שלנו שמו בתוך גן הילדים. אני לבד הייתי צריכה לזהות אותם. איך עשיתי את זה, היום אני לא יודעת. זה היה נורא. הביאו את יצחק דוידוביץ' הרוג. בלי ראש. בכיס המכנסיים שלו מצאתי מטפחת שעליה כתוב י.ד. וכך זיהיתי אותו".
חיים גוטמן שנפצע קשה, עוד דיבר באמבולנס, בדרך לבית-החולים, אך נפטר באמצע הניתוח".
רותה, אלמנתו של יענקל'ה מספרת "הוא היה פטריוט לא נורמלי. לכן הסליק של בני דרור היה אצלי בארון. כשיעקב יצא לקרב טירה בבוקר, הוא פתח את היוטה, שכיסתה את הסליק. זה היה פה מלא עם רימוני יד, וארבעה רובים, ואני ככה רעדתי. "הוא ראה שאני דואגת והלך למיטה של אילנה, שרק קמה. הוא נשק לה ואחר- כך אמר לי: 'אל תדאגי, לי שום דבר לא יקרה"! הוא אמר את זה כל-כך חזק, שהייתי בטוחה ששום דבר באמת לא יקרה. לפני כן, אף-פעם לא שמעתי אותו כל-כך משכנע. כששמעתי את כל הקרב הנורא ואת היריות, קטפתי בדיוק ציפורן במשתלה וחשבתי: 'ליענק'לה לא יקרה כלום'. הרי הוא שיכנע אותי. אחר-כך, הכל התברר".
שמונה חודשים לפני הקרב הזה, כשאילנה נולדה בבית החולים עפולה, אמרתי לו "תסע לשם להביא את תעודת הלידה שלה" והוא השיב לי: "השתגעת? עוד כמה ימים תהיה לנו מדינה שלנו עם תעודת לידה של מדינת ישראל". וככה, עד היום אין לה תעודת לידה. אני לא יודעת מאיפה הוא לקח את הפטריוטיזם הזה. הייתי אומרת לו: 'מדוע תמיד אתה הראשון'? הוא היה גם חבר וועדת בטחון במשק, והיו לו ויכוחים במזכירות, כי הוא רצה לחפור עמדות הגנה. ומה שהכי כאב לי, שהוא לא זכה לדעת ולראות את הקמת מדינת ישראל, שהוכרזה יום לאחר מכן". בהלווייתו של יענקל'ה, מספרים החברים, תמך בה אביה של רותה וניסה לעודדה: "אל תבכי רותל'ה שלי, אל תבכי, עכשיו מכריזים על קום המדינה".
עם פרוץ מלחמת-העצמאות, על אף התנגדות חבריו במושב, התגייס אריה חיקינד טוקצ'ירוב (אריק) לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח ויצא להילחם כחבלן וכלוחם בסוגי-נשק אחרים להגנת ירושלים הנצורה. הוטל עליו לפרוץ פתחים בקירות והוא מילא את תפקידו בזריזות מפליאה. אחד משלושת הבתים הראשונים שנכבשו על-ידי הפלמ"ח היה בטווח פצצות מרגמות ותחת אש קטלנית בלתי-פוסקת של האויב. אף-על-פי ששני מקלענים שכבו על הגג מאחורי מחסה-מגן, עלה אריק על דעת עצמו על הגג והטיל רימונים על הערבים שניסו להתקרב אל הבניין והפיל בהם חללים. אריק סירב להישמע לפקודת המפקד לרדת מן הגג והמשיך בפעולה הנועזת והאמיצה הזאת עד שנפצע, וכשפגע בו פגז וריסק את ירכו, התקרב בזחילה אל דלת המדרגות, ולחובש שבא לקחתו אמר שלא יסתכן ולא ייגש אליו ובעצמו יזחל לדלת. ועוד אמר: "אברהם, חבל, טפל באחרים, לי אין סיכויים". ברגעיו האחרונים אמר לחבריו: "מסרו-נא שלום להורים והגידו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. היה כדאי, הרגתי בהם שבעה ואנו ניצחנו". וכך נפל, ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948).
אחר-כך נהרג משה ניצן, מנהל הפרדס, מפגז בחדר-האוכל, ועל ידו נפצע קשה עוד חבר. הוחלט לפנות את הנשים והילדים ל"גן רבקה", הסמוך לפרדסים, שנמצא בטוח יותר.​
​חיה נוה: בימי מלחמת השחרור כשהחלו ההפגזות הועבר המחנה שהיה בין כפר זיו לעין ורד - לגן רבקה. עד כמה ‬שהיו צמאים לקצת צל ונוי מעידה העובדה שהמחנה השלישי שהיה מיועד לישוב הקבע נקבע במקום שהוא עתה, ולא בקרבת הכביש. בגלל האקליפטוסים שגדלו על ראש הגבעה, ואליהם נמשכנו.
חלק מהבעלים גוייסו למלחמת העצמאות והחברים נחלקו, שני זוגות בכל אוהל. יום יום הם עלו למשק לעבוד במטבח ובענפים המשותפים. הם ישבו ב"גן רבקה" חודשים ספורים, מחשש להפגזות נוספות. הקימו שם מקלחת וחדר אוכל ומשם היו יוצאים במשאית או על חמורים לעבודה באיזור.
לנקודת הקבע, שבה שוכן הישוב כיום - עלו רק מאוחר יותר. לפני כן גרו בה ערבים מהכפר טיקלה, שברחו לאחר המלחמה. החברים התאהבו בשדרת האקליפוסים במקום והחליטו לבנות בה את בתיהם. זהבה מספרת: "לא ידענו שהנקודה מבחינה טופוגראפית, מאוד גרועה. אם היינו בונים צפונה חצי קילומטר, היינו נמנעים מהמון בעיות באדמה וכל מיני דברים, אבל החלטנו ובנינו. התחלנו לבנות בחצי עיגול, לפי האקליפטוסים. זה היה כל-כך יפה וזו היתה הסיבה, למה דווקא כאן".
אחרי המלחמה, כשגמרו לבנות, הגרילו את הבתים ביניהם. במשך שנתיים חיו בלי חשמל. המקלחת הייתה משותפת, בחוץ. שני ברזים, במקלחת אחת. גם כמה בתי-שימוש פיזרו מסביב. היו שם עכברושים וכמה חברים תפסו גם מחלות.
אחר-כך באה ההתקדמות הגדולה: לכל שני בתים הוסיפו חשמל, שירותים וגם מקלחת. המקלחת המשותפת פורקה.
חוה זוכרת שעבדה במטבח המשותף. מקרר עוד לא היה, במזכירות לא אישרו שלושים לירות בשבילו.
כל יום היתה חוה רוכבת על חמור או על סוס לקנטרוביץ' שהיה היחיד שהיה לו מקרר, בכפר זיו הסמוך. היא היתה מביאה לחברים מרגרינה, חלב ובשר. יום אחד פגש החמור שלה אתון בדרך והעיף אותה ארצה עם כל המצרכים.

1949

הגיבוש הראשוני לווה בקשיים רבים. אסיפת החברים היתה מתקיימת באדיקות ונדונו בה כל בעיות המשק, משקיות וחברתיות, כגון סיכומים ופיתוח ענפים, עשייה ובפיתוח המשק והחברה וכו'. אף אחד לא ידע להגיד בדיוק, מה ואיך צריך להיות במשק השיתופי. 42 חברי המושב קיבלו 'מבחוץ' חברים שהוסיפו לכיוון ולרעיון וכעת היו דעות ושינויים לדון בהם. המפעל הראשון במושב היתה המסגריה, שיצרה מיטות ברזל למכירה עוד לפני שכל חבר זכה למיטה שלו. החברים נתנו "את הנשמה" למסיבות הנפלאות, שקיימו מדי חג במשק, על טהרת העבודה העצמית. לילדים היה זה גן-עדן בלתי נשכח. יעקב מאור שהופקד על חינוכם, דאג להם לקייטנות ולפעולות חברתיות. לבית-הספר בתל- מונד, הם נלקחו עם סוס ועגלה מידי יום, דרך הפרדסים הריחניים והמאפייה. הם לא הכירו חיים אחרים מחוץ למושב וגם לא חיפשו אותם.
והיו ויכוחים. לאורך כל הדרך וכמעט בכל נושא. על הענפים, על עבודת החברים, על תפוקתם ועל עבודת החברות. היו נשים שלא יכלו ללדת, שלא היו להן ילדים. הן טענו כי הן עובדות שמונה שעות ביום, וכשהן רוצות תקציב כדי ללכת לקונצרט, שהוא בילויין היחיד - לא ניתן להן. לעומתן, הנשים שיש להן ילדים, קיבלו תקציב הרבה יותר גדול, בנוסף להנאה שיש להן מהילדים. במשך הזמן כשכל אחד בנה את ביתו, השתנו הצרכים וחוסר השוויון החל להיות מורגש. החברים החלו להתרכז בבני משפחותיהם, באופן טבעי. ואז החלו גם העזיבות הכואבות. חלק גדול מהמייסדים עזבו ובמקומם באו חברים חדשים מקיבוצים, עם מחשבות אחרות. רות זוכרת שלא הרגישה פתאום את אותה שותפות גורל, כמו בהתחלה. ההתלבטות להתחיל הכל מהתחלה, בחוץ היתה גדולה. עד היום היא זוכרת בכאב נורא שעזבו, רק משום שפחדו. הם קיבלו שמונים לירות, מחיר המניה של כל חבר ויצאו בלי כלום. תחושת הותיקים שהשיתופיות איננה מה שהיתה, גררה עוד עזיבות. הגיבוש הנפלא של חיי תרבות והחברות במקום, המסיבות הנפלאות וטיפות חינוך הילדים - לא הועילו למתח הכלכלי שחשו. רמת החיים היתה צנועה והביאה לתסכול מסויים, לעומת חיי הרווחה במושבי האיזור. אהרל'ה מספר שתנועת המושבים לא האמינה שרעיון המושב השיתופי, להבדיל ממושב העובדים, אכן יצליח. אך הם בכל זאת התעקשו ובנו במרוכז, כדי לחזק את גורלם המשותף. ואז החלו הויכוחים, אם מותר לחברים לעסוק גם מחוץ למשק ולזכות בהכנסה נוספת.
גורוכוב הגיע למסקנה שהעסק הזה לא יצליח כפי שהוא, אם כל אחד יתן לפי היכולת ויקבל לפי הצרכים, אלא שצריך להתחיל לשלם פרמיות לחברים. לאהרל'ה היה ברור אחרת: ברגע שבו יתחיל אי-שויון במושב הקטן - העסק מבחינה חברתית לא יצליח. הוא יכניס קנאה ושנאה וסופו להתפרק. ב-1949 היו בסה"כ 57 חברי מושב.
1949 בניני התעשיה הראשונים  .jpg
1949 בניני התעשיה הראשונים בנקודה החדשה
קלפי ב-ז.jpg
רשימת בעלי זכות בחירה לאספה המכוננת - בני-דרור - 1949 ב-ז
בני דרור 1950.jpg
בני דרור עם 30 מבנים חדשים. לחצו להגדלה.
דבר 9 ינואר 1950.jpg
8 בספטמבר 1950.jpg
1955 טיול במשק צבי ברגר, שושנה רוני, מזל שפורט, עליזה בר און, מרים גוטמן, מרים חייט.jpg
1955 טיול במשק
1951 עמל הגננת בת עמי יום ההולדת של אילנקה פוזנר לאה גלייזנר, יהודה חגי, מנו רוזן, סמדר מר
גן הילדים בבני דרור עם הגננת בת עמי ביום ההולדת של אילנקה פוזנר
1955  חנוכת הבאר .jpg
חנוכת הבאר - 1950
1954 בני דרור.jpg
תצפית לבני דרור שנת 1954

שנות ה-50

מאז חודש מאי (1949), עם העברת קו הגבול מזרחה לפי הסכם רודוס, יצאו ישובי הגוש מהמצור שבו היו למעלה משנה, בו מושב בני דרור היה במרחק של מאות מטרים הפרדה בינו לבין עמדות האויב. מאז העברת הקו החלו החיים שוב לצעוד במסלולם הרגיל וביתר מרץ החלה הרחבת גבולות וקליטת עלייה.
הועמדו 30 בניינים. המבנים היו בנויים בלוקים, עם גגות רעפים (ארבעה כיוונים) ורשת שחצצה בין הגג לחלל המבנה . הייתה זו רשת דקה שעליה ערכו הרבצה של חומרי מליטה שהפרידו בין שני החלקים והיו כשכבה מבודדת בין עומס החום /קור מהגג לחלל המבנה.
​כלל הישובים בגוש מלבד מבני דרור ותל-מונד הינם מושבי עובדים, רובם ככולם בני עליה השלישית אשר הטביעו על ישוביהם חותם מיוחד. בכל השטח הרחב הזה אין אף לא חנות או בית מסחר פרטי ואף לא בית קפה. הכל מאורגן באגודות קואופרטיביות ושיתופיות. גאים הם אנשי הישובים הללו על הישגם היפה בחינוך המשותף לכל ישובי הנוש. קיים מרכז לישובי הגוש - בתל-מונד, בו מרוכזים כל מוסדות הגוש המשותפים. ועד הגוש, משרד הדואר וקופה מלווה של העובדים, מועצת הפועלים, לשכת העבודה הכללית ועוד. בבית הספר המשותף לומדים 500 תלמידים מפי 20 מורים ב-8 כיתות עממיות ושתי כיתות המשך. מאפיה של ה'גוש' מספקת לחם לכל יישובי הגוש, וגם בית קברות משותף אשר שורות ארוכות של מצבות מעל לקבריהם של צעירים מעידות על ההשתתפות הגדולה של הנוער המקומי בשחרור הארץ. אגודות צרכניות ויצרניות ובתי קירור קיימים קיום נפרד בכל הישובים הגדולים שבגוש וכן גני ילדים לגיל הרך. סיכסוכים החלו בין הותיקים בישובים הסמוכים לבין המתיישבים החדשים, העולים החיים בהרחבה, אך אלו לא פגעו בשלווה של חברי בני דרור.
מה שכן הפריע והכעיס היתה האויב המשותף - 'תנובה'. אין הם יכולים להבין מדוע הם מקבלים מחירים כה נמוכים בעד יבוליהם בעוד שבשוק, על אף השפע הרב, מציע למחירה של אותה תוצרת בסכום גבוה בהרבה. "כיצד יכול הסוחר הפרטי, הבא למושב בגניבה בלילה, לשלם לחבר שאינו שומר על טהרת השוק המשותף - מחיר העולה בהרבה על המחיר שאנו מקבלים?".
מכאן התופעות החמורות, העומדות בסתירה גמורה וגלויה למאמצי היצירה הכלכלית והחברתית, וגררו אחריהן צרות עין וקשיים חברתיים.

בני דרור היה למושב השיתופי היחיד בגוש ישובי תל מונד.
"במושב השיתופי ‬אוכלים יחדיו, עובדים יחדיו בגשם או בשמש, חיים יחדיו ומחלקים שמחות וצער".
במרץ 1950, בכינוס של מושבי העובדים השיתופיים (היו 13 מושבים שיתופיים בישראל), נקבעו ארבעה עקרונות של המושב השיתופי:
1. משק יחיד של המושב כולו שלא ניתן לחלוקה.
2. הכנסות כל משפחה יהיו לפי גודלה ללא תוספת מקצועית.
3. הבעלות בנכסי המושב בידי האגודה ולא התושבים.
4. איסור עבודה צדדית שלא דרך המושב.
טרם הקמת המדינה לא הייתה מועצה או רשות מקומית, ויישובי הגוש פעלו עם ועד הגוש שייצג את ענייניהם המשותפים. הועד דאג לחפירת באר, סלילת כבישים פנימיים בין היישובים, סניפי דואר ותפעולם, בניית גני ילדים ובתי ספר, בתי קירור, הקמת שכונת עולים וארגון יישוביים חדשים. 
מושב בני דרור שהיה 'צעיר' יחסית לחרות, עין ורד וכפר הס, עדיין לא זכה לסלילת כבישים שיאפשרו תחבורה מסודרת וקשר ישיר ביניהם לבין ישובי תל־מונד, אבל כעת לאחר מאבק של עשרות שנים - התקבלה החלטה על הקמת רשות המקומית של הגוש, 'מועצה האזורית הדר השרון', שכללה בתוכה את הישובים בני דרור, חרות, משמרת, כפר יעבץ, כפר הס, עין ורד והשכונות כפר זיו, שכונת יעקב, ותל מונד.

בשנת 1952 החלה המועצה האזורית הדר השרון לעבוד על סלילת הכביש למושב בני דרור וחייבה את התושבים בעלות הסלילה, כולל שני גשרים שנבנו על נחל דרור.
כבר החלה העבודה של אגף נוסף לבניין בית הספר, הסתיימו התוכניות עבור אמפיתיאטרון וקולנוע. ישנן תוכניות לסלילת כבישים שיחברו את הישובים הצעירים, בני דרור בניהם, עם הכביש הראשי,  וכן נערכוו תוכניות לסלילת כבישים פנימיים בכל המושבים. ועד הגוש פנה לממשלה, שתקבל על עצמה את החזקת הכביש הראשי שנסלל בכספי הישובים.
המחסור החמור בשיכון לעובדי הציבור שמספרם גדל והולך מהווה בעיה בפני עצמה. נוכח צמצום האשראי המחמיר והולך, אי - יציבות במחירי היבול ויוקר של צרכי המשק, לוחצים מוסדות הישובים על ההכרה בהפסקת השקעות ולצמצום באשראי למשקים. כל המחשבה נתונה למאמצים להקטנת הבית החברים. כל המרץ צריך להיות מסור, לדעת החברים, להשגת יבולים מכסימליים מכל דונם, מכל פרה ותרנגולת. המסקנה הכללית: פריון גדול של היבול ואיכות מעולה ולא כמות הדונמים הזרועים.

"בשנת 1954 כמעט ופרצה "מהפכה" בבני-דרור", תיעד אריה חצרוני בספרו 'בצבת היקום'. "חלק מהחברים התחילו לנהל תעמולה להפוך את הישוב למושב קואופרטיבי.
הקואופרטיבים מתארגנים מבין גרעיני החיילים, מבטיחים להם
עבודה, וידאגו להשגת המכונות והכלים הדרושים, כן הבטיחו
למסור להם את המכונות והמכוניות לתיקונים. מצבנו הכספי היה
אז קשה, תקציבו הדל של החבר שולם לו רק בחלקו, היתר נרשם
לזכותו. אם ניהפך לקואופרטיב, הוסבר לנו, נקבל משכורתנו בכל
ראשון בחודש. אפשר יהיה גם לעבוד שעות נוספות ולהרוויח יותר.
"פשוט גן עדן עלי אדמות". באסיפה הכללית לא נתקבלה ההצעה
וחמישה-עשר איש עזבו את בני-דרור".

שנות ה-60

תיכנון המושב השיתופי בני דרור התגבש תוך הבאה בחשבון של גורמים כמו משק וכלכלה, ביטחון, בריאות ותחבורה, אותם תיכננו בהתאם לסוג הקרקע, הטופוגרפיה, צורת היישוב וסוג התוצרת של המשק.
את הדרכים הפנימיות בבמושב תיכננו כך שיביאו תועלת מרבית לתחבורה הפנימית בתוך היישוב ושיקצרו את הדרך לעבודה תוך שמירה על בטחון התושבים.
בני דרור בנויה כשמסביב לה - הפרדסים ושטחים מעובדים המצריכים עיבוד אינטנסיווי, כאשר ומבנה זה נועד לסייע לתפקוד המשקי.
גם הרפת והלולים היו יחסית רחוקים ממבני התושבים על מנת ליצור אוורור טוב והרחקת הריחות הרעים שעולים ממשק החי, אבל לא מצריכים 'נסיעה' לעבודה.
כאמור - חדר האוכל כבר הישן שהיה מול הרפת "נכחד".
לשם בטחון היישוב הוא הוקם בריחוק מתאים מכבישים ובנקודה הגבוהה ביותר בשטח, כך שאפשר יהיה להשקיף ממנו לכל עבר ולהגן עליו כנדרש.
"כמה טוב, שיודעים אנו מדי פעם לפרוק מעלינו את אפרורירתו של יום חול ולחוג בצוותא כל חג, בר מצוה וחתונה. ואף מדי פעם לצאת לטיול ולשלב ידיים ולצאת במחול". כך כתבה לויה לוי בחוברת חצי ביובל.
חברי בני דרור חיו בעולמם, כאשר הפעילות המקומית העסיקה ומשכה את החברים. חגיגות נערכו ברוב עם: הבאת העומר, ליל סדר משותף, חג הבכורים, טו' בשבט. כל החגים נחגגו עם הילדים. התקיימו מפגשים בכל ליל שבת וחג.
שנות השישים בני דרור מבנים.jpg
1963 שלד החממה .jpg
1996 המוסך בני דרור, שמואל פורטה בעבודה (1).jpg
שמואל פורטה במוסך הטרקטורים, 1964
הקמת צריף 1970.jpg
הקמת צריף 1970
1972 יולי בר מצווה בבני דרור (30).jpg
בר מצווה משותף, 1972
1976 שבועות (2) - תמונה באדיבות מש מאור.jpg
חגיגות חג שבועות בבני דרור 1976,  באדיבות משפחת מאור
1972 טיול (2) - תמונה באדיבות מיקי רזון.jpg
טיול חברים- 1972 , תמונה באדיבות מיקי רזון

שנות ה-70

בשנות השבעים היו 104 חברים וחברות, כולל הילדים. המושב מנה 220 נפש. שטח המושב 3155 דונם. ענפי המשק העיקריים היו פרדסים, מטעים סוב טרופיים, לול, רפת, פלחה וירקות.
בני דרור הוא מהקפדנים במושבים השיתופיים. לא קיים בו משק זעיר על יד הבית.
המשכורת שמקבלים חברי המושב הוא לפי גודל המשפחה מ-440 לירות לחודש עד 700 לירות. גם החברה עובדת לפי הסידור של המושב, מחצי יום ולמטה בהתאם למספר הילדים.
לרשות החברים הצרכניה במחירים מוזלים, חינוך תיכון חינם, ועזרה ניכרת בהשכלה גבוהה.
"אינני יודע מה חסר לנו יותר, הרצון או היכולת, להוביל את המשק לענפים אשר יתאימו לתנאינו. משקים רבים ירדו מענפים אשר תבעו עבודה שכירה רבה ועברו לענפים עם מיכון ומידע אחרים", אומר יעקב מאור. "התרגלנו לראות שרמת החיים של החברים משתפרת או עולה ע"י הכנסות, שלא ממקור המשק. אלה שאין להם מקור אחר, מצבם נחות, והם סובלים מתסכול.יעשה כל אחד מאתנו חשבון נפש בימים אלה, בהם מצווה על העם לחשבון נפש וישאל: 'מה הקשר שלי אל הענף שאני קשור בו? מה עשיתי למען קידומו מבחינה מקצועית וכלכלית? מה תרומתי היומיומית בפועל לקידום יוזמות חדשות? מה תרומתי לחברה? העשרתי אותה בהשתתפותי בנשיאת העול? בפעילות בוועדות או בכל תפקיד ציבורי אחר לו אני נדרש?"
לקראת אמצע שנת 1972 נתקבלה החלטה: יתאפשר לחבר משק שהיה חבר בני דרור ועזב להציג מועמדות מחדש.
באותן שנים, בני דרור היה הישוב הראשון שהקים חממות
לפרחים יחד עם משתלה. בני דרור היו לישוב פורח ויוצר שהוא עתה במרכז הארץ, כשהחברים הסתכלו קדימה, על פיתוח ענפים כלכליים נוספים כמו תעשייה ומלאכה, בעיקר עבור קליטת בנים ששבו מהשירות הצבאי. 
"אידיאלים, ציונות, סוציאליזם, התנדבות ובקיצור כל התורה על שוויון ויצירה‭ורש ךכ ,"‬ חברי בני דרור בחגיגות חצי היובל - 25 שנה להקמת המושב, ב-1971.
ביום חגם מספרים חברים בסיפוק ובגאווה את הסיפור "כשבאתי‭,"‬ איך הפך הרעיון למציאות ומציגים מסכת חיים במחזה ובחוברת שהוציא לאור המושב לכבוד מחצית היובל, עם רישומיה של נורית גליזנר ואיוריה של חגית חגי.
מרדכי חגי מספר: אושרו למושב 5 בתים לזוגות צעירים, בהלוואה של 25,000 לירות לבית. את שאר הבקשות של המושב דחו, כי היו על שמות רווקים. במידה שימציאו אישורים מהרבנות לבקשות נישואים - ידונו בהן מחדש. בינתיים הקימו יסודות לשני בתים - בין הבית של קניזו והבית של עשת הצעיר, ועוד יסודות יוקמו אחרי הבית של אמיד - בהמשך הרחוב. הבניה החדשה הובאה לאישור מחודש של המזכירות, בהשתתפות משתכני חמשת הבתים הקיימים. שינוי חשוב הוא בניית היסוד לחדר השלישי, שימנע היווצרות סדקים עם בניית התוספת כשיגיע הזמן לכך.
כמו כן הוגדל הסלון על חשבון שטחם של החדרים.
את הכניסה הראשית אנו בונים מצד מזרח, בצד הבית ולא לכיוון הכביש, כדי למנוע כניסת הגשם. תוספות לחברים: נבצע הקיץ עוד 5 תוספות מחוץ לתוספת לבית של הרצל, שהתחלנו בה.
הבנייה מתעכבת בגלל קשיים בהשגת חומרי בניה, בעיקר עץ. נעשים שיפוצים ב - 4 בתים קטנים, שישמשו כרווקיות או שיכון לזוגות צעירים עד שהשיכון ייגמר. יש תוכנית לבנות 4 חדרים למשרד שיהיו צמודים למועדון מצד דרום. על ידי כך יתפנה המגדל, שאליו תועבר הספריה ותפנה את ביתה לעוד רווקיה.
יש גם תוכניות רבות לבנייני משק, ומקווים שלצד הדברים הדחופים שבבניה המשקית נבצע את כל התוכניות לבנייה לחברים.
יהודה רוזן: "בהרבה דברים מפגרים אנו לעומת משקים שיתופיים אחרים. אנו חיים בעידן טכנולוגי מתקדם ולא מספיק להיות רכז ענף העובד רק לפי ניסיונו האישי במשך שנים, היום דרוש לימוד תיאוריות יסודיות בכל שטחי הענף, החל בארגון וכלה בידיעת הקרקע ושלבי ההתפתחות השונים של הגידול. כך גם בנוגע לגידול בעלי חיים: הנה משקיעים הון תועפות בפיתוח הרפת, אך האם מכשירים אנו עובדים ברמה מתאימה? הרי לא מספיק רק לחלוב את הפרות ולהגיש להן מזון. יש לדעת פרק בכלכלה, הזנה, ארגון עבודה, טכנולוגיה של הזנה, בריאות המקנה ועוד ידיעות הנחוצות לרפתן על מנת להפיק את המכסימום מהפרה.
הדבר נכון גם בפרדס, בלול, בפרחים ובשאר הענפים והגידולים. היום כל אדם העושה משהו חייב לדעת איך לעשות מה ולמה לעשות כך ולא אחרת. הדבר יוצר עניין אצל חבר, מעמיק את התעניינותו בענף וקושר אותו לאחריות במעשיו. ולכן יש לשלוח כל שנה מספר סביר של חברים להשתלמויות שונות, גם ממושכות. הדבר יביא לנו רק תועלת, בבחינת שלח לחמך על פני המים".

שנות ה-80

הויכוחים על אופייה המשתנה של השותפות הביאו לשינוים, עד לתכנון הפרטת המושב לדורות הבאים.
נתן,  מהמייסדים, מצטער: "אנחנו מושב שיתופי דגם אלפיים, לא דגם ארבעים ושש. יש הרבה דברים שהתרגלנו במשך חמישים שנה ש'ככה זה צריך להיות' ופתאום מנקר בעיניים שזה אחרת. אנחנו הוותיקים, פחות או יותר, יוצאים ממעגל העבודה והתפקידים. אנחנו מהווים חלק גדול באוכלוסיית המושב, אבל לא בהחלטות ולא בעשייה היום-יומית. לכן קשה לנו להשלים עם מה שנעשה היום - אבל אין ברירה. זו דרכו של עולם.
"אנחנו כבר לא המובילים. אני לא חושב שזה כישלון של החינוך שלנו דווקא, שלא הצלחנו להקנות לדור השני פטריוטיזם של מושב שיתופי, כמו שהיה לנו. אני חושב שזאת תופעה כללית בארץ. חבל, אבל זה תהליך שעובר גם על הקיבוצים היום. אני אומר את זה לא בהצטדקות, אלא בראייה מפוקחת לגבי הנעשה: הרבה דברים היום שונים ממה שהיו." והנה דווקא החברים הוותיקים שומרים על קשר בלימוד יהדות, במועדון הקשישים. לא כולם משתתפים, אבל הוא פעיל באופן קבוע, כל שבוע. אני לא רואה את זה בדור השני, שחי על גלגלים ואיננו מחפש את החברה במקום.
"הטענה הכי קשה שלי אליהם, שהם לא נותנים לדור השלישי את מה שאנחנו נתנו להם. אנחנו השקענו מאמצים אדירים בחינוך, גם כספיים.כל מסיבה אצלנו, כל בר-מצווה, היו ממש אירוע והפקה. היום זה איננו, וחבל".

יעקב מאור מוסיף: "אני דוחה את הטיעון הנשמע - שהעיקר הכסף. שכל המוסר החברתי הלאומי לא מעניין אותנו. ללא עמוד שדרה אנו נאבד את הבסיס אשר למענו הקמנו משק על אדמת הלאום, להעניק בו חיים לבנינו, להתמיד בעבודתו ולפתחו לתפארת כולנו. האמינו שאינני מתעלם מהגורם החשוב הזה הנקרא כסף, ובכל זאת אינני יודע מה חסר לנו יותר, הרצון או היכולת, להוביל את המשק לענפים אשר יתאימו לתנאינו! משקים רבים ירדו מענפים אשר תבעו עבודה שכירה רבה, ועברו לענפים עם מיכון ומידע אחרים.
נציין כדוגמה למופת את ענף אגוזי-האדמה (בוטנים) אצלנו.
בל נשכח, שמלבד היותנו יחידה כלכלית, אנחנו בראש ובראשונה יחידה חברתית וכל מה שנעשה וייעשה כאן, חייב להיות מותאם לחברה. התרגלנו לראות שרמת החיים של החברים משתפרת או עולה ע"י הכנסות, שלא ממקור המשק.
אלה שאין להם מקור אחר, מצבם נחות, והם סובלים מתסכול.
לכן, החברה שלנו צריכה להכיר בחובותיה הבסיסיות להכוונת הפרט ולהבטחת רווחתו. כוונתי לאמצעי קיום נאותים: דיור מרווח ונאה. מקומות בילוי ומפגש, אולם רחב לאירועים, בריכת שחייה וכד'.להסדר נוח יותר למכונית, מבלי שיהיה צורך להיות בעל מכונית וכל הכרוך בזה, הסדר מתאים אשר יאפשר יציאה לחו"ל. 
דברים מתחילים מפרטים קטנים: יעשה כל אחד מאתנו חשבון נפש בימים אלה, בהם מצווה על העם לחשבון נפש וישאל: 'מה הקשר שלי אל הענף שאני קשור בו? מה עשיתי למען קידומו מבחינה מקצועית וכלכלית? מה תרומתי היומיומית בפועל לקידום יוזמות חדשות? מה תרומתי לחברה? העשרתי אותה בהשתתפותי בנשיאת העול? בפעילות בוועדות או בכל תפקיד ציבורי אחר לו אני נדרש?' 
אינני שמרן בהשקפותי. אינני מתנגד להתאמה מחודשת של בעיות לקצב החיים הנוכחי, מבלי לפגוע יתר על המידה במסגרת. אך אין אפשרויות בלתי מוגבלות, למתיחה, מבלי שהעניין יתפוצץ".
שמורות הזמן עשו את שלהן. בני הדור השני, בבני דרור מביטים בנוסטלגייה על ילדותם הנפלאה' על מסיבות המשק ובר-המצווה, כשכל המשק טרח וחגג; על ההווי המיוחד של חיים מאושרים בכפר, עד שאין צורך בחיים מחוצה לו.
יש בהם געגועים ל"ביחד" שהלך ונעלם עם מתחים כלכליים שגררו למתחים חברתיים. רעיון המושב השיתופי, כפי שעוצב ע"י המייסדים בני הדור הראשון - הולך ומשתנה.
בני הדור השני מבקשים לשמר אותו, אך מתוך הכרה שיש להשיג תמורה לתרומה והכרה לרווח.
משבר הכלכלי שפקד את המושב, הביא לתוכנית פיתוחו החדשה.
החתונה של סמדר מרגלית וגלעד
1986 רפת בני דרור.jpg
רפת בני דרור
1986 השקיית הפרדס (2).jpg
1986 המסגריה יצחק קניזו, מיכאל אייגנר, דני לורברט.jpg
המסגריה, יצחק קניזו, מיכאל אייגנר, דני לורברט
עובדי משתלת הציפורן עליזה בר און , יוסקה עמרם, גדעין יהלומי.jpg
חממת הציפורנים
1989 נוף בני דרור.jpg
מושב בני דרור בתחילת שנות ה-90
0001 064.jpg
1997 מפגש התעמלות במועדון.jpg
17-6-1990 דוד אלמוג בטרקטור בהמשך לכביש לגרשון כהן  .jpg
יוני 1990 - דוד אלמוג בטרקטור, בהמשך לכביש לגרשון כהן
הזמנה ליובל ה-50 (1).jpg
הזמנה לאירוע היובל, 1996
טיול שבת שי וטל פורטה, שרון קינן, קרן פורטה, אמיר ליפשיץ, יהלומי, בת אל חסון, ניצן אלון.jp
טיול ילדי המושב
1996 הצרכניה.jpg
הצרכניה 1996
1996_תצפית למזכירות בני דרור מהדשא הגדול.jpg
1996 תצפית למזכירות בני דרור מהדשא הגדול

שנות ה-90

ב-1990 חל המשבר. בני-דרור מצא את עצמו שקוע בחובות, בדומה לרוב המושבים בארץ ובכללם 50 המושבים השיתופיים. חובות המושב תפחו ל- 5 מיליון שקל, והבנקים עצרו את הזרם. בכפר חיטים, מושב שיתופי אחר, כבר מונה כונס מטעם הבנקים והנושים. יהלומי (40), שייצג את "דור ההמשך" בבני-דרור, דרש מהאסיפה הכללית של האגודה מהפך דרמטי להצלת היישוב: שינוי התקנון וביטול המושג "החזקת אדם". כלומר, האגודה לא תהיה אחראית יותר לכל רווחת הפרט. למעט משכורת, עוברת הדאגה לקיום צרכי המשפחה לחבר. בנוסף, גם עניין העסקה חדל להיות אוטומטי. המושב, מצדו, אינו חייב להעסיק כל חבר והחברים, מצדם זכאים למצוא את פרנסתם מחוץ למושב. יהלומי, אפשר להבין, לא גדל במושב. לאחר שנישא לבת המושב, קיבל בית, כל צרכיו סופקו, והוא היה בטוח שהגיע לגן-עדן. מהר מאוד התפכח. כשרצה ללמוד מינהל עסקים באוניברסיטה, לא אישרו לו. את התואר בבר-אילן עשה על חשבונו. עשר שנים הסתובב עם תוכנית ההפרטה בבטן. "גדעון המשוגע", קראו לו. אף אחד לא האמין שיצליח להעביר את התוכנית באסיפת המושב, בטח שלא בקרב הוותיקים. ב- 1991, תחת האיום של מינוי כונס, נבחר יהלומי לתפקיד מזכיר המושב והמהפכה התחילה. הלב היה שינוי התקנון. נשמע פשוט, אבל מדובר בהליך מסובך. אגודה שיתופית היא ישות משפטית הפועלת על פי חוקי המדינה. כל שינוי מצריך אישור רשם החברות ומתנועת המושבים ותמרון בין חוקי העבודה לביטוח הלאומי וכיוצא בזה מוסדות וגופים, מכיוון שחברי האגודה, מבחינת שלטונות המס, נחשבים לעצמאים. התק"ם, למשל, לא התלהב מהמהפכה. מבחינת רשם האגודות, מושב שיתופי וקיבוץ הם היינו הך. בתק"ם חששו שחברי קיבוצים ינסו להעתיק את מודל בני-דרור, וידרשו גם הם להעביר על שמם רכוש, לקבל שכר בעד שירותים וכו'. ואז, אנה בא הרעיון הקיבוצי, ויותר מזה, מה יהיה על התנועות הקיבוציות? העדות הטובה ביותר לאמון בתוכנית ההבראה, התקבלה מהמגזר העיסקי. יהלומי הציג בפני הבנקים את עיקרי תוכניתו, שגובשה בעזרת חברה לייעוץ כלכלי: כל ענפי המשק יהפכו לחברות בע"מ, המתנהלות על פי חוקי רווח והפסד. למנהלי האגודה לא תהיה כל השפעה על הפעילות הכספית של החברות הבנות. לא יהיה ניתן יותר למשוך כספים לצרכי החבר, גם אם התוצאות הכספיות מאפשרות זאת. בנק הפועלים, הנושה העיקרי, החליט לתמוך. בנוסף לתוכנית ההבראה, הסתמך המושב על פוטנציאל הקרקעות החקלאיות שבבעלותו, העומדות בפני הפשרה והשבחת ערכן. עכשיו היה צריך למצוא יו"ר מקצועי לדירקטוריון, כדי להוציא את תוכנית ההבראה לפועל.
פרופ' יוסף גרוס התלהב מהחדשנות והיה מוכן לקבל את התפקיד, אך נדחה. יהלומי: "לא בחרנו בו כי פחדתי מאפקט "יוכבד סורגת". הכוונה, שחברי המשק הוותיקים ייבהלו מהפרופסור המדבר, מבחינתם, בשפה לא מובנת, ויתנגדו לשינויים". נבחר, לפיכך, זאב רפואה ועוד שני דירקטורים חיצוניים. רפואה: "בפברואר 1992 , פנתה אלי אסיפת החברים בבקשה שאבדוק את התוכנית הכלכלית של גדעון. סמכו על הנסיון שלי כמשפטן, כמנהל רשות החברות לשעבר וכחבר בשמונה דירקטוריונים. "נפגשתי עם בנק הפועלים, בדקתי והגעתי למסקנה שהמושב יצליח. זה אתגר בלתי רגיל. מה שמייחד את בני-דרור - שבניגוד לקיבוצים ומושבים שבהם ההפרטה של 100 אחוזים, מתבצעת בקצב של 5 אחוזים - כאן מצאתי מושב, שהולך במכה על כל ה - 100 אחוזים. כיום יש למושב שבע חברות-בנות: מפעל הרהיטים "דרור"; מפעל הפלסטיק "דרור פלסט"; בית אריזה "האורז", המשווק 4,000 טונות פרי מתנובת המושב; חברת "דרור בעלי-חיים", המאחדת את הרפת והלול; "משתלות דרור", המחזיקה 20 דונם של משתלות הדרים; "דשא קל", חברה לגידול דשא מוכן, וחברת ניהול. המהפכה היא לא רק כלכלית. לראשונה תעבור יחידת המשק על שם החבר. עד כה היה המשק בבעלות האגודה. כך שאם חבר נפטר, הוא לא הוריש לילדיו רכוש; חבר חדש שהצטרף לאגודה, קיבל אותו זהה לזה של חבר שעבד שלושים שנה. בקרוב יוכל כל חבר לרכוש את הקרקע של ביתו ממינהל מקרקעי ישראל. מדובר ב - 750 מ"ר, שיימכרו תמורת 25 אלף דולר בלבד (מחצית מהערכת שמאי ממשלתית). ההישג גדול. המינהל יבקש את התמורה על הקרקע רק בעת העברת בעלות. כלומר, רק אם יחליט החבר לממש את רכושו או להורישו. מחיר המבנה, כלומר הבית, נקבע ל – 30 אלף שקל. הנוסחה: חובות המושב חלקי הנחלות. חברת הניהול של בני-דרור כבר הגיעה להסכם עם "משכן", שלפיו יתן הבנק משכנתאות לחברים לרכישת הבית. "הדובדבן" שבתוכנית נעוץ בהחלטת מינהל מקרקעי ישראל, להפשיר אדמות חקלאיות במרכז הארץ. לבני-דרור שלושת אלפים דונמים בצד כביש חיפה תל- אביב הישן. 10 אחוזים מהם אושרו להפשרה. המושב מתכנן להקים, יחד עם חברת "דנקנר השקעות", קניון ותחנת דלק בצומת בני-דרור, בהשקעה כוללת של 8 מיליון דולר. בני-דרור תרמו קרקע בשווי 4 מיליון דולר, ו"דנקנר" את יתרת הסכום. עוד בתכנון, לשתף יזם בהקמת בית אבות, שישרת את תושבי הסביבה, על שטח של 18 דונם. על שטח של 8.5 דונם ייבנה קאנטרי קלאב, בשותפות עם חברת "שפונדר בנייה" מאבן יהודה. "שפונדר" תשותף גם בהקמת קומפלקס של 100 קוטג'ים בתוך המושב - 200 מטר בנויים, כל אחד, על חצי דונם. אלה יימכרו לאנשים מחוץ למושב. התושבים החדשים ישתייכו ליישוב מבחינה מוניציפאלית, אך לא יהיו חברי האגודה. יהלומי: "הם יעבו את היישוב, ועלות השירותים - מרפאה, גן וכו' - תתחלק על יותר תושבים".
ליהלומי יש מטרה רחוקה יותר: "חברת הניהול תהפוך בעתיד לחברת אחזקות, שתחזיק בבעלותה את כל רכוש האגודה. לחברה נצרף משקיע, נצא בהנפקה פרטית, ואולי גם ננפיק חברות-בנות". יש לו סיבות להרגיש בטחון עסקי. למרות שבני דרור רק באמצע הדרך להצלחה, הציעה חברת "גדן" לרכוש 26 אחוז, ממניות חברת הניהול של המושב. (נוית זומר, "ידיעות אחרונות").
שנת היובל לבני-דרור מציינת סיומו של עידן המושב השיתופי ותחילתה של תקווה גדולה לעיצובו מחדש. המשק שפעל בעבר ע"פ "סידור עבודה" בין החברים, עם אסיפה כללית, שבה לכל מי שרוצה - "יש מה לאמר" – עובר עתה תהליך של הפרטה: ניהול כלכלי מקצועי, שבו קובעת השורה התחתונה במאזן הרוות וההפסד.
בני הדור הראשון, המייסדים, עוד מתקשים לעכל את המהפך שעובר רעיון המושב השיתופי.
בני הדור השני חולמים שיצליח וגם ישמר את חברותם מימי הילדות, ובני הדור השלישי מקווים גם הם למצוא עצמם במסגרת המשתנה: להישאר במקום ולטפח את כישוריהם המקצועיים, ברוח הזמן.
ועם רוח הזמן התקדמה בני דרור גם לעתיד הטכנולוגי של אותה תקופה: שידור כבלים!  תקופה ארוכה שהמושב השתמש בתחנת שידור פיראטית בחדר העליון של מגדל המים, כערוץ מקומי שהציג סרטי ילדים בעיקר לכלל המושב. בשנות ה-90 החלה הקמת תשתית לשידורי הכבלים ברחבי המושב, תהליך של כשבועיים בהם שברו את צידי הכביש על מנת להניח צינורות מתחת לכבישים ולסלול מחדש. החברים המבוגרים סבלו מאוד מההפרעות לשידורי הערוץ היחיד שהיה אז, 'הערוץ הראשון',  במהלך השבועיים הללו, אבל מרגע שהתשתית של השידורים האנלוגיים עבדה - כל חברי המושב בירכו על השינוי וזכו לערוץ נוסף - ערוץ 2!. 

שנות ה-2000

לקראת שנת אלפיים נקלע המשק השיתופי למשבר הנובע בעיקר מאי-התאמת משק שכזה למציאות המשתנה. בני דרור כבר לא היו לישוב שיתופי. מיום העליה לקרקע הקפיד המושב על ערך האינדיבידואל בחברה, מתוך מחשבה שיש צורך לעשות שינוי. לצורך ראשיתה של צמיחה והיערכות לעתיד טוב יותר נקבעו מטרות ויעדים בשני תחומים:
בתחום המשקי/כלכלי - מקסימום רווח. בתחום החברתי קהילתי - מקסימום רווחה.
מה גרם למושב להתעורר פתאום? זאב עשת מסביר: "כולנו ראינו שהערבות ההדדית הבלתי מוגבלת אינה מגבירה את המוטיבציה אלא להיפך, לעתים היא אף משחיתה".
כיום, אנו נמצאים בבעיה, כי החלוקה שווה בין רבים, שגם אינם תורמים. "ולכן, קמנו לשנות דברים לטובת כולם", אומר זאב. במושבים שיתופיים קמו צוותים שכאלה, האמורים להוות גוף מרוכז שיכול להשפיע יותר מאשר גוף בודד, בעיקר כלפי המוסדות (מינהל מקרקעי ישראל, ברית פיקוח ורשם האגודות) ואין זה "שיגעון" של אדם או ישוב אחד. היתרון שלנו, המושבים השיתופיים, היא "עצמת הגוף המטפל בנושא" מדגיש זאב. אחרי לידת הרעיון, של "תמורה לתרומה" ואי חלוקת הרכוש המשותף, כדי להשאירו במסגרת משותפת - באה הפרדת הצד העסקי מהצד החברתי. זאב מדגיש כי "הפרדת העסק מהקהילה מתחילה להתממש גם בקיבוצים. שם כל עסק אמור להיות מנוהל ע"י מועצת מנהלים. ככל שהעסק יכול להעביר רווחים לקהילה - כך צריכה הקהילה להסתפק ולהתאים עצמה, או ליצור מקורות רווח נוספים". במערכת כמו שלנו, אנו הופכים להיות חברת מניות, שבה יש לכל חבר מניה. ​כיום, הצוות שהוקם אצלנו, מנסה לברר מהן המסגרות שאנו רוצים לחיות על-פיהן, לדוגמא: העברת בעלות על הבית; מתברר שהדבר אינו פשוט והוא תלוי בגורמים נוספים, כגון שלטונות המס ומינהל המקרקעין. זאב מציין שיש לפתח ענפים בעלי הכנסה גבוהה, שיאפשרו לממש כישורים ואתגרים מקצועיים בעבודה. המערכת תעבוד כעסק כלכלי, השכר יהיה בתמורה לעבודה ומי שמעוניין, יוכל לעבוד מחוץ למשק. כל אחד ירווית כפי שהוא מסוגל ואם יהיו רווחים - הם יחולקו, אך לא בין כולם. אפשרות שנייה היא שיתקיימו עסק נפרד ורכוש משותף, הענפים יופעלו ע"י צוותים שיקבלו תקציב זהה – אך עובדי ענפים מרוויחים, יזכו לתמריצים. ואיך כל זה יתבצע ? "תלוי בצוות שירצה להשתתף בפעילות", אומר זאב, "האנשים רוצים שינוי - אך מחכים למישהו שיוביל".
2000  יעקב מאור, משה מטרני, זיוה אזולאי, זהבה ברגרמסיבת יומולדת לילידי פברואר במועדון לחבר
מסיבת יומולדת לילידי פברואר, במועדון לחבר (2000)
הפרדסים, גן רבקה 2015.jpg
הפרדסים, גן רבקה 2015
גיורא סיריוס במוסך תמונה של אורן מג'ר
גיורא סיריוס במוסך, 2013
2020.jpg
צילום לוויני של מושב בני דרור, 2020
קניון דרורים 2020
קניון דרורים 2020, מתוך אתר הקניון
חזית מערבית מצב קיים.jpg
הצרכניה, כיום חנות, והדואר 2022
IMG_1812.JPG.jpg
שלטי הכוונה בכיכר המובילה לבני דרור 2022

השנים הבאות

מושב בני דרור נשאר מושב שיתופי, כעת הוא מושב מרכזי ונגיש ובמקביל פסטורלי ושקט, המונה המושב כ-1,224 תושבים. יותר מעשרים שנה חלפו מאז נבנתה ה'הרחבה' ולדיירים מבחוץ שינו את המרקם החברתי והתרבותי, והתושבים חיים בשיתוף פעולה באירועים, פעילות נוער ותכנון אירועים. מחירי הבתים לא מביישים את יישובי המרכז, ואיכות חיים המושבית והרמה סוציו-אקונומית הגבוהה הפכו את בני דרור לישוב מבוקש ונחשק. כאשר עלו על הקרקע החברים הראשונים הם היו לישוב החמישי במספר - כעת בני דרור הוא ישוב אחד מ-18 מושבים וישובים במרכז גוש תל מונד. סמוך למועצה איזורית לב השרון, סמוך לקניון, מרכז מסחרי ובתי ספר.
עדיין פועלת תנועת נוער של בני המושבים אך כעת קבוצות הילדים אינן מלוות מינקות עם שם קבוצה, ואין אירועי בר מצווה משותפים. החגים נחגגים כמו בכל ישוב, והותיקים נזכרים אירועים וההופעות בערגה ויודעים שסולידריות חברתית והשתייכות לקהילה מגובשת כמו שהם חוו כבר לא תהיה, ואף אחד לא יבין את שעברו בחיי המושב.
הצביון החקלאי בבני דרור נשמר לאורך השנים, ובמידה רבה עד היום. הפרדסים, המשתלה ובית האריזה התפתחו והשתנו בהתאם למציאות שנכתבה עם השנים.
למרות מיקומו של המושב וקירבתו לכבישים מרכזים ולערים צפופות כמו אבן יהודה ותל מונד, חלק ניכר מתושבים הותיקים עדיין מתפרנס מחקלאות, הנחשבת כערך חיוני וכדרך חיים שעוברת 'באוויר'. במשתלה מספקים שתילי הדרים מגוונים, וגם זני פקאן, אפרסמון, שסק, אנונה, תאנה, רימון וגויאבה.
בפרדסי המושב מגנים הדרים מגוונים ואבוקדו. את הסחורה משווקים לשוק המקומי וליצוא ברחבי העולם.
למרות האווירה המושבית - ישנן צרות גם בהתפתחויות הרבות וגידול האוכלוסיה: פקקים. התושבים שמעוניינים לצאת לעבודה חייבים לעשות זאת שעות הבוקר המוקדמות ביותר. אם רכבם הפרטי ואם בתחבורה ציבורית - בלתי אפשרי שלא לעמוד בפקק תנועה, עם יתר תושבי הגוש.
בראיון באוגוסט 2023 מספר עפר מאור, מרכז המשק על פיתוח והמשך הבניה: "אנחנו התכווננו לחברות כבר בשנת 2002, הראשונים שהתקבלו לחברות חשבו שזה יכול להיפתר. ניסינו להפעיל את המועצה וכל מיני בג"צים, וזה לא צלח. באיזשהו שלב אני נכנסתי לתפקיד מרכז המשק ושמתי את זה כדבר עיקרי, פרויקט עיקרי של האגודה. היו אין ספור מכשולים, הצלחנו להתגבר עליהם הרבה בעזרת הנהלה שגילתה גמישות רבה ופתרונות יצירתיים.
ב- 2018-19 הכל התחיל להתרווח ולהפתר וממש עד שקיבלנו את האישור הנכסף: להתחיל עם הפרויקט של השיוך. ומאז עד עכשיו למעשה אנחנו בעיצומו של הדבר הזה. סיימנו כמעט את כל החברים החדשים. אני מאמין שעד סוף שנה הבאה אנחנו נסיים את כל את כל התהליך ולכל החברים במושב בני דרור יהיה הסכם חריכה חדש ומעודכן. במקביל אנחנו עובדים על טאבו נוספת שתאפשר עוד מעל 60 יחידות ואז נוכל לקבל סבב נוסף של חברים ונוכל לעשות להם מגרשים.
הבנייה התחילה באיזור הצפוני של המושב. חלק מהבתים כבר גמורים, יש גם כמה מגרשים בתוך המושב. הבניה העתידית תהיה באחת משתי האופציות: או בצד המזרחי, מעל הרפת הישנה שכיום בונים בה בית אריזה נוסף לפירות בני דרור בע"מ, אבל ישנה בעיה מפני שצריך לעבור באיזור קו מתח על עליון, ואנחנו לא נרצה שאנשים יגורו בקרבת קו המתח, למרות שיש פה בערך 300 מטר. וישנה אופציה של הצד המערבי, הדרום מערבי, (מאחורי ההרחבה)  היכן שנמצא היום קו המתח, אנחנו יכולים להוסיף למעשה בהיקף את כל היחידות שחסרות לנו, ואולי ננצל את כל השטח.
bottom of page