ב-1990 חל המשבר. בני-דרור מצא את עצמו שקוע בחובות, בדומה לרוב המושבים בארץ ובכללם 50 המושבים השיתופיים. חובות המושב תפחו ל- 5 מיליון שקל, והבנקים עצרו את הזרם. בכפר חיטים, מושב שיתופי אחר, כבר מונה כונס מטעם הבנקים והנושים. יהלומי (40), שייצג את "דור ההמשך" בבני-דרור, דרש מהאסיפה הכללית של האגודה מהפך דרמטי להצלת היישוב: שינוי התקנון וביטול המושג "החזקת אדם". כלומר, האגודה לא תהיה אחראית יותר לכל רווחת הפרט. למעט משכורת, עוברת הדאגה לקיום צרכי המשפחה לחבר. בנוסף, גם עניין העסקה חדל להיות אוטומטי. המושב, מצדו, אינו חייב להעסיק כל חבר והחברים, מצדם זכאים למצוא את פרנסתם מחוץ למושב. יהלומי, אפשר להבין, לא גדל במושב. לאחר שנישא לבת המושב, קיבל בית, כל צרכיו סופקו, והוא היה בטוח שהגיע לגן-עדן. מהר מאוד התפכח. כשרצה ללמוד מינהל עסקים באוניברסיטה, לא אישרו לו. את התואר בבר-אילן עשה על חשבונו. עשר שנים הסתובב עם תוכנית ההפרטה בבטן. "גדעון המשוגע", קראו לו. אף אחד לא האמין שיצליח להעביר את התוכנית באסיפת המושב, בטח שלא בקרב הוותיקים. ב- 1991, תחת האיום של מינוי כונס, נבחר יהלומי לתפקיד מזכיר המושב והמהפכה התחילה. הלב היה שינוי התקנון. נשמע פשוט, אבל מדובר בהליך מסובך. אגודה שיתופית היא ישות משפטית הפועלת על פי חוקי המדינה. כל שינוי מצריך אישור רשם החברות ומתנועת המושבים ותמרון בין חוקי העבודה לביטוח הלאומי וכיוצא בזה מוסדות וגופים, מכיוון שחברי האגודה, מבחינת שלטונות המס, נחשבים לעצמאים. התק"ם, למשל, לא התלהב מהמהפכה. מבחינת רשם האגודות, מושב שיתופי וקיבוץ הם היינו הך. בתק"ם חששו שחברי קיבוצים ינסו להעתיק את מודל בני-דרור, וידרשו גם הם להעביר על שמם רכוש, לקבל שכר בעד שירותים וכו'. ואז, אנה בא הרעיון הקיבוצי, ויותר מזה, מה יהיה על התנועות הקיבוציות? העדות הטובה ביותר לאמון בתוכנית ההבראה, התקבלה מהמגזר העיסקי. יהלומי הציג בפני הבנקים את עיקרי תוכניתו, שגובשה בעזרת חברה לייעוץ כלכלי: כל ענפי המשק יהפכו לחברות בע"מ, המתנהלות על פי חוקי רווח והפסד. למנהלי האגודה לא תהיה כל השפעה על הפעילות הכספית של החברות הבנות. לא יהיה ניתן יותר למשוך כספים לצרכי החבר, גם אם התוצאות הכספיות מאפשרות זאת. בנק הפועלים, הנושה העיקרי, החליט לתמוך. בנוסף לתוכנית ההבראה, הסתמך המושב על פוטנציאל הקרקעות החקלאיות שבבעלותו, העומדות בפני הפשרה והשבחת ערכן. עכשיו היה צריך למצוא יו"ר מקצועי לדירקטוריון, כדי להוציא את תוכנית ההבראה לפועל.
פרופ' יוסף גרוס התלהב מהחדשנות והיה מוכן לקבל את התפקיד, אך נדחה. יהלומי: "לא בחרנו בו כי פחדתי מאפקט "יוכבד סורגת". הכוונה, שחברי המשק הוותיקים ייבהלו מהפרופסור המדבר, מבחינתם, בשפה לא מובנת, ויתנגדו לשינויים". נבחר, לפיכך, זאב רפואה ועוד שני דירקטורים חיצוניים. רפואה: "בפברואר 1992 , פנתה אלי אסיפת החברים בבקשה שאבדוק את התוכנית הכלכלית של גדעון. סמכו על הנסיון שלי כמשפטן, כמנהל רשות החברות לשעבר וכחבר בשמונה דירקטוריונים. "נפגשתי עם בנק הפועלים, בדקתי והגעתי למסקנה שהמושב יצליח. זה אתגר בלתי רגיל. מה שמייחד את בני-דרור - שבניגוד לקיבוצים ומושבים שבהם ההפרטה של 100 אחוזים, מתבצעת בקצב של 5 אחוזים - כאן מצאתי מושב, שהולך במכה על כל ה - 100 אחוזים. כיום יש למושב שבע חברות-בנות: מפעל הרהיטים "דרור"; מפעל הפלסטיק "דרור פלסט"; בית אריזה "האורז", המשווק 4,000 טונות פרי מתנובת המושב; חברת "דרור בעלי-חיים", המאחדת את הרפת והלול; "משתלות דרור", המחזיקה 20 דונם של משתלות הדרים; "דשא קל", חברה לגידול דשא מוכן, וחברת ניהול. המהפכה היא לא רק כלכלית. לראשונה תעבור יחידת המשק על שם החבר. עד כה היה המשק בבעלות האגודה. כך שאם חבר נפטר, הוא לא הוריש לילדיו רכוש; חבר חדש שהצטרף לאגודה, קיבל אותו זהה לזה של חבר שעבד שלושים שנה. בקרוב יוכל כל חבר לרכוש את הקרקע של ביתו ממינהל מקרקעי ישראל. מדובר ב - 750 מ"ר, שיימכרו תמורת 25 אלף דולר בלבד (מחצית מהערכת שמאי ממשלתית). ההישג גדול. המינהל יבקש את התמורה על הקרקע רק בעת העברת בעלות. כלומר, רק אם יחליט החבר לממש את רכושו או להורישו. מחיר המבנה, כלומר הבית, נקבע ל – 30 אלף שקל. הנוסחה: חובות המושב חלקי הנחלות. חברת הניהול של בני-דרור כבר הגיעה להסכם עם "משכן", שלפיו יתן הבנק משכנתאות לחברים לרכישת הבית. "הדובדבן" שבתוכנית נעוץ בהחלטת מינהל מקרקעי ישראל, להפשיר אדמות חקלאיות במרכז הארץ. לבני-דרור שלושת אלפים דונמים בצד כביש חיפה תל- אביב הישן. 10 אחוזים מהם אושרו להפשרה. המושב מתכנן להקים, יחד עם חברת "דנקנר השקעות", קניון ותחנת דלק בצומת בני-דרור, בהשקעה כוללת של 8 מיליון דולר. בני-דרור תרמו קרקע בשווי 4 מיליון דולר, ו"דנקנר" את יתרת הסכום. עוד בתכנון, לשתף יזם בהקמת בית אבות, שישרת את תושבי הסביבה, על שטח של 18 דונם. על שטח של 8.5 דונם ייבנה קאנטרי קלאב, בשותפות עם חברת "שפונדר בנייה" מאבן יהודה. "שפונדר" תשותף גם בהקמת קומפלקס של 100 קוטג'ים בתוך המושב - 200 מטר בנויים, כל אחד, על חצי דונם. אלה יימכרו לאנשים מחוץ למושב. התושבים החדשים ישתייכו ליישוב מבחינה מוניציפאלית, אך לא יהיו חברי האגודה. יהלומי: "הם יעבו את היישוב, ועלות השירותים - מרפאה, גן וכו' - תתחלק על יותר תושבים".
ליהלומי יש מטרה רחוקה יותר: "חברת הניהול תהפוך בעתיד לחברת אחזקות, שתחזיק בבעלותה את כל רכוש האגודה. לחברה נצרף משקיע, נצא בהנפקה פרטית, ואולי גם ננפיק חברות-בנות". יש לו סיבות להרגיש בטחון עסקי. למרות שבני דרור רק באמצע הדרך להצלחה, הציעה חברת "גדן" לרכוש 26 אחוז, ממניות חברת הניהול של המושב. (נוית זומר, "ידיעות אחרונות").
שנת היובל לבני-דרור מציינת סיומו של עידן המושב השיתופי ותחילתה של תקווה גדולה לעיצובו מחדש. המשק שפעל בעבר ע"פ "סידור עבודה" בין החברים, עם אסיפה כללית, שבה לכל מי שרוצה - "יש מה לאמר" – עובר עתה תהליך של הפרטה: ניהול כלכלי מקצועי, שבו קובעת השורה התחתונה במאזן הרוות וההפסד.
בני הדור הראשון, המייסדים, עוד מתקשים לעכל את המהפך שעובר רעיון המושב השיתופי.
בני הדור השני חולמים שיצליח וגם ישמר את חברותם מימי הילדות, ובני הדור השלישי מקווים גם הם למצוא עצמם במסגרת המשתנה: להישאר במקום ולטפח את כישוריהם המקצועיים, ברוח הזמן.
ועם רוח הזמן התקדמה בני דרור גם לעתיד הטכנולוגי של אותה תקופה: שידור כבלים!  תקופה ארוכה שהמושב השתמש בתחנת שידור פיראטית בחדר העליון של מגדל המים, כערוץ מקומי שהציג סרטי ילדים בעיקר לכלל המושב. בשנות ה-90 החלה הקמת תשתית לשידורי הכבלים ברחבי המושב, תהליך של כשבועיים בהם שברו את צידי הכביש על מנת להניח צינורות מתחת לכבישים ולסלול מחדש. החברים המבוגרים סבלו מאוד מההפרעות לשידורי הערוץ היחיד שהיה אז, 'הערוץ הראשון',  במהלך השבועיים הללו, אבל מרגע שהתשתית של השידורים האנלוגיים עבדה - כל חברי המושב בירכו על השינוי וזכו לערוץ נוסף - ערוץ 2!.