בילדותי, במושב בשרון, היה זה חג הביכורים, חג בעל אופי חקלאי לחלוטין, ועוגת הגבינה היתה רק משהו סמלי ושולי למדי.
ביכורי קציר חיטים היה תהליך שהחל בטקס קציר העומר והנפתו, ערב החג השני של פסח, והגיע לשיאו בטקסי הבאת הביכורים.
בימי קדם היה טקס זה אות הפתיחה של עונת ביכורי השדה והגן, שהגיעה לשיאה בחג הביכורים, שבו היו אופים ומביאים לבית המקדש את הלחם הראשון מהחיטה החדשה. טקס הנפת העומר התקיים בשדה:
לעתים היה זה שדה שממילא נזרעה בו חיטה, ולעתים היתה זו חלקה קטנה שנזרעה במיוחד לצורך הטקס, עוד בעונת הסתיו.
כל אנשי המושב יצאו אל השדה בלבוש חגיגי, שלושה מתוכם נשאו בידיהם חרמשים.
בפאת השדה התייצבה מקהלה ומולה הסולן ששאל, כמו בתקופת המקרא:
"בא השמש"?
והם היו עונים: "הן",
וכן הלאה, שאלות ותשובות, ככתוב במקורות – מקהלת קולות מקסימה ובלתי נשכחת.
בהמשך קצרו נושאי החרמשים חלקה קטנה, ילדות לבושות לבן ולראשיהן זרי שיבולים רקדו ואספו את החיטה הקצורה לאלומות, והמקהלה, אליה הצטרף הקהל הרב, שרה שירי עומר ואביב.
בששת השבועות שלאחר מכן הבשילו הביכורים בגינותינו.
שסק, פטל, שזיפים, תירס, במיה ושעועית ירוקה עינגו את החיך ומילאו את הסלסלות שהכינו האמהות לילדיהן לכבוד החג.
הילדים הולבשו לבן, ראשיהם עוטרו זרים וכל ילד נשא בידו סלסִלה מקושטת ובה מיטב הירק והפרי.
מאחר והסלסִלות לא חזרו הביתה עם הילדים, הצטיינו האמהות בביצועים יצירתיים במיוחד:
הסלסִלות הוכנו מקופסאות קרטון או נייר בריסטול, רשת מתכת (מהסוג ששימש לבניית לולי תרנגולות), ענפים קלועים ואפילו קופסאות שימורים שנחתכו בצורה אמנותית.
הן קושטו בשפע של ירק ופרחים, כך שלא ניתן היה לנחש ממה הן היו עשויות.
ילדי המושב הוסעו לבית הספר האזורי, שם השתתפו בחגיגות עם ילדי המושבים הסמוכים.
חצר בית הספר נערם הר של סלסלות, ותמיד תהיתי מה עלה בגורלן.
מישהו אמר משהו על הקרן הקיימת לישראל, אך לא הצלחתי להבין את הקשר בין הסלסלות שלנו לבין קופסת הפח הכחולה-לבנה שלתוכה שִלשלנו מטבע מדי יום שישי, תוך שאנו שרים בדבֵקוּת:
"דונם פה ודונם שם
רגב אחר רגב
כך נגאל אדמת העם
מצפון עד נגב"
לאחרונה הצלחתי לגלות מה עלה בגורלן של אותן סלסלות, הודות לרותי גרסטן ז"ל, המנהלת המיתולוגית של בית הספר האזורי בתל מונד, מייסדת ומנהלת "מרכז התיעוד - בית הלורד", שהוא מוזיאון מקסים לתולדות ההתיישבות בגוש תל מונד.
מתברר כי הסלסלות נמסרו לקק"ל, נמכרו - ותמורתן שימשה לרכישת קרקעות וליתר הפעילויות של הקק"ל.
בשעות אחר הצהרים של אותו יום התקיים טקס נוסף, שבו השתתפו כל משפחות החברים במושב.
שוב יצאנו לשדה: הפעם לשדה שהיה ממוקם במדרון, כך שצורתו היתה מעין אמפיתיאטרון טבעי.
על הבמה, שהוקמה מחבילות חציר, שרה המקהלה, הופיעו הילדים הגדולים יותר והושמעו קטעי קריאה.
עגלות מקושטות, רתומות לסוסים או לחמורים, הציגו את החידושים והביכורים בענפי המשק השונים, מה שסיפק לנו תחושה טובה של חיבור בלתי אמצעי לשדה ולטבע.
עם השנים הפך טקס הביכורים לחגיגה משותפת של כל תושבי גוש תל מונד, בכל פעם במושב אחר.
היו אלה אירועים המוניים, ממושכים ורבי שמחה שהתקיימו בשטח פתוח מול קהל בחולצות לבנות.
היו שם מופעי מחול, דרמה וזִמרה של ילדים ומבוגרים, וגולת הכותרת היתה התצוגה החקלאית.
כל אחד מהמושבים הציג את ביכורי היבול מעל גבי עגלות, שעכשיו כבר היו רתומות לטרקטורים.
שבועות ארוכים טרחו בכל מושב על הרעיון ועל ההכנה, מה שהפך את הטקס לתחרותי-משהו, ועדיין משופע ברוח טובה.
ובלילה, לאחר שתמו הטקסים והקטנים הושכבו במיטותיהם, התכנסו ההורים והילדים הגדולים, כמו בכל חג, במועדון ששכן בצריף ירוק וארוך.
סביב שולחנות ארוכים, שעליהם היו מונחים פירות מהעצים שלנו ועוגות מעשי ידי חברות המושב, השתפכנו מעומק הלב והפלאנו את קולנו בשירה אדירה, עמוק אל תוך הלילה. שירי אהבה וגעגועים, שירים תימניים ורוסיים, שירי רועים, שירי משוררים, ועוד ועוד.
המעבר לירושלים עקר אותי מהשדות ומאווירת הכפר, והחג הפך מחג הביכורים לחג השבועות:
חג מתן תורה, חג המים (לזה עדיין לא הצלחתי להתרגל) וחג מאכלי החלב. עולם קולינרי זה התפתח בישראל עם השנים, בין היתר בעידודן של יצרניות החלב, והפך למשהו כמעט אינסופי מבחינת מגוון האפשרויות, המתוקות והמלוחות.