top of page

"לילה כבר ירד, הותיקים על המרפסת.
סיפורים, בעיות וזכרונות".

מתוך "פטפוטים של ערב" יובל 40 לבני דרור 1986

בעתיד הדף הנוכחי יהיה מסודר יפה יותר, אולי לפי החבר המספר ואולי לפי השנים והאירועים עליהם מסופר. 

כרגע החוסר מורגש, ותכנים רבים הלכו לאיבוד במרכז תיעוד תל מונד ובמושב עצמו, לכן אם לא נאתר את הוידאו שהלך לאיבוד - אארגן ימי צילום של חברים שרוצים לספר על חוויות מהמושב, ההגעה למושב, כולל חברי ההרחבה.

סיפורי חיים, תיעוד על ענפי המשק השונים, תיאור של חגים ואירועים שונים - הכל יתקבל בשמחה ותשומת לב.

בבקשה שילחו למייל bnei.dror.tm@gmail.com או ל bneidrorsheli@gmail.com  כל סיפור שברשותכם והוא יתווסף לאתר!

טקסי בר המצווה

יורם קמיניץ, 16 באפריל 2015, 'כיצד חגגנו את שנת בר(בת) מצווה במשק בני דרור'. תשע"ה

במושבנו בני דרור היה נהוג לחגוג את מסיבת בר(בת) המצווה לכל הבנים והבנות יחד, בניגוד למה שמקובל היום שלכל ילד חוגגים את בר המצווה בנפרד. עם הגיע הבנים לגיל 13 והבנות לגיל 12 שזה גיל הכניסה למילוי מצוות ובגרות, במשך כל השנה התכוננו לחג הגדול והמעבר לחיים בוגרים, כחלק מההכנה לטקס היה על בני ובנות המצווה להתכונן ולהתנסות ב-13 פעילויות.
הפעילויות בהן התנסינו:
-התנסות בצורת חיים אחרת שהייה במשפחה במושב עובדים למספר ימים.
-לחיות שבוע בקיבוץ.
-נסיעה לעיר הגדולה תל אביב באוטובוס ללא לווי מבוגרים וביקור בגן החיות ושאר אטרקציות מהנות.
-לצאת מחוץ ליישוב ולישון תחת כיפת השמיים ללא לווי מבוגרים.
-מבחן אומץ.
-בזמן השינה מחוץ לישוב הילדים הגדולים יותר הגיעו באמצע הלילה והפחידו את קבוצת בני המצווה.
-להיפגש עם אישיות מפורסמת.
ועוד…
לקראת המסיבה הגדולה שנערכה על הדשא שבמרכז היישוב ואליו הוזמנו כל חברי היישוב אורחים ומשפחה. התקיימו חזרות רבות על המופע הגדול שביצעו ילדי המשק לקראת הטקס והמסיבה הייתה התרגשות גדולה.
בטקס  חולקו שעונים שווייצרים מתוצרת Rolex, השעון מסמל שמאותו יום אנו כבר בוגרים  וכפופים ללוחות זמנים, בימים ההם שעון היה דבר יקר מציאות, ולאף ילד לא היה שעון.

שנת בר מצווה - בתנועת ההתיישבות נהוג לציין את שנת בר המצווה בשרשרת פעילויות לבני המצווה בהן הם מתנסים ומתחברים לערכי יסוד כמו מורשת יהודית, עבודה, ערכי יסוד למיניהם, משימות יומיומית בהן לא התנסו עד כה.

יהודית חצרוני, "בית במושב", חברות מספרות , הוצאת "תרבות וחינוך", 1962 עמ' 344.

חמישה בני-מצווה בבני-דרור 5 ילדים ראשונים בבני-דרור, שני בנים ושלוש בנות, אחדים מהם ילידי המקום, הגיעו לגיל המצוות. המושב החליט לחוג את המאורע בציבור. לפני החגיגה, הוטלו על הילדים 13 משימות, שחולקו לשלוש קבוצות:
"רוחניות":
1 - חיבור לפי התנ"ך;
2 - קריאת הפטרה בבית הכנסת;
3 - השוואת צורת החיים בין מושב למושב שיתופי;
4 - מחקר על בית חרושת, מועצה או עיריה.
"עבודה": 
5- לבנים: יום עבודה במשק; לבנות: ניהול משק בית יום אחד ועבודה כמספר השעות של האם.
6 - שי לקק"ל: תמורת יום עבודה מחוץ למשק;
7 - רתימת סוס וחרישה בו;
8 - רכישת מתנה להורים.
"צופיות":
9 - זכירת כללים ראשונים וחשובים בעזרה ראשונה;
10- לינת לילה בחוץ והקמת מחנה;
11- נסיעה עצמית לעיר ומילוי שליחויות של מרכז המשק, ביקור במוזיאון, בגן החיות, בנמל וכדומה, ומתן דו"ח מפורט על פעולות אלה.
12 - התקשרות מהעיר עם המושב בשלוש צורות הקשר : טלפון, מכתב ומברק.
13- ארגון משחק בערב המסיבה.

לערב החגיגה סודרו שולחנות עם 500 מקומות ישיבה על מגרש הכדורסל המרווח. הוזמנו ילדי ביה"ס מכל הגוש על מוריהם.
הוקמה במה מקושטת בציורים, מעשה ידי אנשי המקום. על הבימה עלו חמשת "בני מצווה", והחגיגה התחילה בקריאה אומנותית מפרשת השבוע, מפי חמשתם חליפות. מקהלה בת 30 ילדים ותזמורת חלילים קטנה של 10 ילדים, פצחו בשיר ובנגינה.
חבר, מוותיקי המקום, עלה ונשא דברו:
"שומרי דת עונדים בראשם וכורכים על ידם תפילין, בהגיעם למצוות. אתם, בני השלוש-עשרה, ראו זאת כסמל:
בן 13 חייב להתחיל להפעיל את ידיו, להרגילן לעבודה. נבחרה היד השמאלית לבל יאמרו "שמאלי אני", "חלש אני".
לא ניתנה העבודה רק לחזקים, לא בשמיים היא. ועם הידיים - יש להפעיל גם את הראש.
אינו דומה חקלאי מלומד לחקלאי בור. גם הידיים וגם הראש קשורים ברצונות, למען יידעו גבול ומסגרת.
יצר לב האדם רע מנעוריו ועליכם להתאמץ לעשות טוב.
ועוד: מספר 13 אינו מתחלק. זה מסמל ואומר: בל תהיו חצויים, לכו בדרך ישרה, בל תרגישו נקיפת לב על מעשים מבישים".
וארשת פני השומעים הצעירים העידה, כי מקובלים עליהם הדברים.

זהבה גרינברג, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987. (מראיין - עידו יהלומי).

רוב התפקידים הציבוריים שלי היו בועדת תרבות.  10 שנים אני הייתי בועדת תרבות. 
רמה תרבותית והחגים היו אצלנו מאוד יפים. אני חושבת שגם בגוש זוכרים.
אנחנו היינו היחידים בגוש שהנהגנו בר מצווה משותפת לכל הילדים, אחר כך העתיקו את זה המושבים האחרים.
Maor_0037.jpg
1962 הופעת בר מצווה 'כפר הולנדי'
צביקה ויקינסקי, שולי רוזן, עופר מרגלית, שולה בוקופצר, תומי (תמר) אנגל, דוד אזולאי, רותי אב
1969 ילדי בני דרור לאחר קבלת ספר תנ"ך בטקס משותף

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

תמר גוזנר (מטרני):
את התלבושות למופע תפרו האמהות שלנו מבדים שנרכשו על ידי המשק.  עיצוב מופלא של הכובעים ההולנדים  והכנתם נעשה על ידי סבתא צ'יפרוט (אמא של ניסים צ"יפרוט) שגרה בסמוך לביתו בצריף .

רוני פרידמן::
ואת הכוראוגרפיה עשה ראובן קרייצמן באומנות ומיקצועיות.
את התלבושות שמרו בחדר התלבושות להנאתם של הילדים והמבוגרים בחגי פורים ובאירועים אחרים.

אורנה נריה יוגב:
לכל מופע היו כמובן חזרות.
על התפאורה תמיד היה אחראי יעקב מאור, כמובן בשיתוף הילדים.
היו מדביקים על החלונות קישוטים מנייר בריסטול שחור שנגזרו בו חלונות בצורת כדי שמן, סביבונים ועוד, ונייר צלופן צבעוני השלים את אפקט הוויטראז'.
במשך כמה שנים עשו יציקות גבס בתוך צלחות חד פעמיות מנייר, עשו בהן צורות ודוגמאות של מטבעות עתיקים וצבעו בצבעי כסף וברונזה.
גם זה היה קישוט לקירות המועדון בחנוכה.
IMG_20230621_181930.jpg
בר מצווה משותף.jpg

אורטונס, מתוך ראיון עבור הארכיון, 21/06/2023

היו הצגות שראובן זכרונו לברכה, הוא היה אמן. חנות הבובות. המלך הערום. בר מצווה של הבר מצוות!
אבל זה הצגות שאפשר בהבימה. סרטים...
זה אי אפשר... ממש ממש כמו שחקניות.
גם התלבושות, גם ההופעות, גם התאורה! הכל! זה לא היה רגיל!

וכל המושב בא. כל המושב! 
MAOR_0473_a - תמונה באדיבות מש מאור.jpg
1965 הופעת בר מצווה בבימויו של ראובן קרייצמן
אירועים-מצווה

חתונות בבני דרור

מרים חייט-דיאמנט מתוך ספרה "יבול מאוחר":

התחתנו בביתה של מרים בירושלים. זהבה וחיים (גרינברג) היו העדים שלנו. לפני כן חשתי עצב עצום על כל משפחתי שהושמדה ושלא תשתתף בחתונתי. הרגשתי פליטה, עזובה ומאוד מאוד בודדה. חיים קנה זר פרחים לבנים מאוד יפה, וברחוב, בדרך לרבי, הילדים קראו לעברי: איזו כלה יפה! אך אני הייתי עצובה כל הערב.
למחרת חזרנו למשק. ביום שישי בערב בחדר האוכל שוב ערכו לנו חתונה. היה אוכל בשפע ורקדנו.
למחרת בערב בא לאוהל שלנו שלמה ושאל בשם המזכירות מה לקנות לנו במתנה. הוא אמר כי המזכירות החליטה על משהו גדול מפני שאני פליטה ללא משפחה. נבהלתי מכך ומאוד ביקשתי לקבל מתנה סמלית קטנה כמו כולם.
לבסוף קיבלתי מנורת שולחן קטנה, שעד היום ישנה אצלי.
בשנת 1948 נולד בננו בועז. ב־1954 נולדה בתנו ענת. הייתי שוב בבית שהוא ביתי בין בני משפחתי.
כבר לא הייתי לבד.
IMG_20211210_0049.jpg
ריקוד הבתולות
1973 ספטמבר 73 אירוע במושב (12).jpg
1973 סידור שולחנות לחתונה

אורטונס, מתוך ראיון עבור הארכיון, 21/06/2023

כוכבה הראשונה שהתחתנה בבית כנסת. כשנבנה. ואת המסיבה עשינו מתחת למזכירות של היום, היה ריק.
אז היה עוד בנייה. שמו נילונים על הרצפה כי היה חולות בקירות.
ואני בישלתי את כל האוכל. והכיבוד היה בשפע. התכבדו בכיבוד והחתונה היה למעלה.
בחתונות היו רוקדים למטה, ריקוד הכלות. הבנות, הכל בלבן, היו מקבלות את הכלות.
היה מאוד יפה. ואיפה שהיום מגרש כדורגל, כדורסל, שם היו עושים את המסיבות.
ספסלים, ארגז תפוזים, יושבים. אפילו כיסאות לא היה.
והיינו מכינים סנדוויצ'ים, המושב היה מכין, ופירות. הכל.
בתורנות, היינו עושים את הסנדוויצים ואת הפירות רוחצים. והכל מסדרים. וכולם בתורנות.
הורדות והכנסות – הכל בתורנות. ככה היה יותר קל ופחות כסף למשפחה. רק את המצרכים היו קונים. זה היה יופי.
היה הרבה שמחה, הרבה מאוד שמחה.
אח"כ התחילו להביא תזמורת, בחתונות. התחילו לשנות, קצת יותר מודרני.

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

אורנה נריה יוגב:
אני התחתנתי בשנת 1978, את ההזמנה היפה לחתונתי, עיצבה יעל רוזן, ואת הזר המקסים שזרה שושי לוי.
משפחת החתן מאד התנגדו לחתונה בבני דרור. הם דמיינו משהו מאד עלוב והתביישו להזמין את משפחתם וחבריהם לאירוע שאינו השטנץ הרגיל של אולם שמחות. כדי להפיג את הלחץ הגדול שהופעל עלי והעכיר את האווירה, הזמנתי את החתן, הוריו ודודו רב ההשפעה, לחתונה שהתקיימה בבני דרור כחודש לפני חתונתו, ואין לתאר כמה שהם התלהבו.
כך הגיבו גם אורחי החתונה שהמשיכו להזכיר את האירוע המיוחד עוד זמן רב אחר כך.

טלי (שחר) מורדוך
את זרי הכלה הכינה מיכל שחר. זוכרת איך ישבתי לידה כאשר הכינה. כמו כן הורי הכינו זרים על סטנדים לשולחנות.
לצערי איני זוכרת מי עוד היה בצוות. אולי באמת שושנה רזון. במשך הזמן גם ראובן קרייצמן עשה סידורי פרחים
והייתה תקופה שכנערות היינו נוסעות איתם לחתונות ועוזרות עם הפרחים...
וחובה להזכיר את ריקוד הבתולות שרקדו בנות המושב לפני החופה והריקוד החסידי שרקדנו אחרי הארוחה על המגרש.


תמר (מטרני) גוזנר:
נגה (לוי) ואני היינו הכותבות של קבוצת עמל, וחיברנו  מילים למנגינות מוכרות  כדי לשיר אותן בחתונה (כמובן מותאמות לכל אחת). לא שמרתי  לצערי. אולי אצל נגה נשאר משהו.

הילה עשת:
אני זוכרת שכנערות שזרנו פרחים על קשתות גדולות שיצרו מעבר מקושת ומקושט של הכלה מכיסא הכלה אל עבר החופה.

המסיבות בבני דרור

אורטונס, מתוך ראיון עבור הארכיון, 21/06/2023

אנו מתאספים בבתים יום שישי משחקים פוקר. נותנים כיבוד.
אזולאי, משפחת אזולאי, משפחת פורטה, משפחת ויקינסקי, אנגל, חסון, ואנחנו.
ולפעמים היה פה עץ תות אצל השכנה גרינברג, היינו מתאספים מתחת לעץ. עושים מסיבות.
מביאים לכל אחד מה שיש בבית. גם במגדל של המושב. למעלה. שם היינו מתאספים.
לויה, זכרונה לברכה, היתה מנגנת אקורדיון.  ומתאספים על הדשא שמה על יד המגדל כי היה אור.
כל אחד מה שיש בבית, היינו מביאים, עושים חאפלה שמה. לפעמים. שרים, משחקים. הדשא היה מלא מלא ילדים.
מלא מלא שמחה. ככה בארבע כולם היינו באים לדשא. הילדים משחקים. הגדולים מדברים.  
באמת באמת עד הבוקר. הרפתן  היה הולך ישר מהמסיבה, הוא היה הולך לעבודה, לרפת.
כל זה מסיבות. הכל היו רוקדים ישראלי, לא סתם. גם קצת טנגו.
וקינסקי היה רוקד עם אלישבע טנגו. טנגו שלהם. טנגו ארגנטינאי.
מפגש חברים (1).jpg
מפגש חברים במועדון נוער - אז מועדון לחבר
מסיבות חברים במושב.jpg
מפגש חברים במועדון הירוק
Image by Dan Cristian Pădureț

על חג הביכורים בנוף ילדות בני דרור.

אורנה נריה יוגב כפי שפורסם ב - ynet 03/06/2008

בילדותי, במושב בשרון, היה זה חג הביכורים, חג בעל אופי חקלאי לחלוטין, ועוגת הגבינה היתה רק משהו סמלי ושולי למדי.
ביכורי קציר חיטים היה תהליך שהחל בטקס קציר העומר והנפתו, ערב החג השני של פסח, והגיע לשיאו בטקסי הבאת הביכורים.
בימי קדם היה טקס זה אות הפתיחה של עונת ביכורי השדה והגן, שהגיעה לשיאה בחג הביכורים, שבו היו אופים ומביאים לבית המקדש את הלחם הראשון מהחיטה החדשה. טקס הנפת העומר התקיים בשדה:
לעתים היה זה שדה שממילא נזרעה בו חיטה, ולעתים היתה זו חלקה קטנה שנזרעה במיוחד לצורך הטקס, עוד בעונת הסתיו.
כל אנשי המושב יצאו אל השדה בלבוש חגיגי, שלושה מתוכם נשאו בידיהם חרמשים.
בפאת השדה התייצבה מקהלה ומולה הסולן ששאל, כמו בתקופת המקרא:
"בא השמש"?
והם היו עונים: "הן",
וכן הלאה, שאלות ותשובות, ככתוב במקורות – מקהלת קולות מקסימה ובלתי נשכחת.
בהמשך קצרו נושאי החרמשים חלקה קטנה, ילדות לבושות לבן ולראשיהן זרי שיבולים רקדו ואספו את החיטה הקצורה לאלומות, והמקהלה, אליה הצטרף הקהל הרב, שרה שירי עומר ואביב.
בששת השבועות שלאחר מכן הבשילו הביכורים בגינותינו.
שסק, פטל, שזיפים, תירס, במיה ושעועית ירוקה עינגו את החיך ומילאו את הסלסלות שהכינו האמהות לילדיהן לכבוד החג.
הילדים הולבשו לבן, ראשיהם עוטרו זרים וכל ילד נשא בידו סלסִלה מקושטת ובה מיטב הירק והפרי.
מאחר והסלסִלות לא חזרו הביתה עם הילדים, הצטיינו האמהות בביצועים יצירתיים במיוחד:
הסלסִלות הוכנו מקופסאות קרטון או נייר בריסטול, רשת מתכת (מהסוג ששימש לבניית לולי תרנגולות), ענפים קלועים ואפילו קופסאות שימורים שנחתכו בצורה אמנותית.
הן קושטו בשפע של ירק ופרחים, כך שלא ניתן היה לנחש ממה הן היו עשויות.
ילדי המושב הוסעו לבית הספר האזורי, שם השתתפו בחגיגות עם ילדי המושבים הסמוכים.
חצר בית הספר נערם הר של סלסלות, ותמיד תהיתי מה עלה בגורלן.
מישהו אמר משהו על הקרן הקיימת לישראל, אך לא הצלחתי להבין את הקשר בין הסלסלות שלנו לבין קופסת הפח הכחולה-לבנה שלתוכה שִלשלנו מטבע מדי יום שישי, תוך שאנו שרים בדבֵקוּת:
"דונם פה ודונם שם
רגב אחר רגב
כך נגאל אדמת העם
מצפון עד נגב"
לאחרונה הצלחתי לגלות מה עלה בגורלן של אותן סלסלות, הודות לרותי גרסטן ז"ל, המנהלת המיתולוגית של בית הספר האזורי בתל מונד, מייסדת ומנהלת "מרכז התיעוד - בית הלורד", שהוא מוזיאון מקסים לתולדות ההתיישבות בגוש תל מונד.
מתברר כי הסלסלות נמסרו לקק"ל, נמכרו - ותמורתן שימשה לרכישת קרקעות וליתר הפעילויות של הקק"ל.

בשעות אחר הצהרים של אותו יום התקיים טקס נוסף, שבו השתתפו כל משפחות החברים במושב.
שוב יצאנו לשדה: הפעם לשדה שהיה ממוקם במדרון, כך שצורתו היתה מעין אמפיתיאטרון טבעי.
על הבמה, שהוקמה מחבילות חציר, שרה המקהלה, הופיעו הילדים הגדולים יותר והושמעו קטעי קריאה.
עגלות מקושטות, רתומות לסוסים או לחמורים, הציגו את החידושים והביכורים בענפי המשק השונים, מה שסיפק לנו תחושה טובה של חיבור בלתי אמצעי לשדה ולטבע.
עם השנים הפך טקס הביכורים לחגיגה משותפת של כל תושבי גוש תל מונד, בכל פעם במושב אחר.
היו אלה אירועים המוניים, ממושכים ורבי שמחה שהתקיימו בשטח פתוח מול קהל בחולצות לבנות.
היו שם מופעי מחול, דרמה וזִמרה של ילדים ומבוגרים, וגולת הכותרת היתה התצוגה החקלאית.
כל אחד מהמושבים הציג את ביכורי היבול מעל גבי עגלות, שעכשיו כבר היו רתומות לטרקטורים.
שבועות ארוכים טרחו בכל מושב על הרעיון ועל ההכנה, מה שהפך את הטקס לתחרותי-משהו, ועדיין משופע ברוח טובה.
ובלילה, לאחר שתמו הטקסים והקטנים הושכבו במיטותיהם, התכנסו ההורים והילדים הגדולים, כמו בכל חג, במועדון ששכן בצריף ירוק וארוך.
סביב שולחנות ארוכים, שעליהם היו מונחים פירות מהעצים שלנו ועוגות מעשי ידי חברות המושב, השתפכנו מעומק הלב והפלאנו את קולנו בשירה אדירה, עמוק אל תוך הלילה. שירי אהבה וגעגועים, שירים תימניים ורוסיים, שירי רועים, שירי משוררים, ועוד ועוד.
המעבר לירושלים עקר אותי מהשדות ומאווירת הכפר, והחג הפך מחג הביכורים לחג השבועות:
חג מתן תורה, חג המים (לזה עדיין לא הצלחתי להתרגל) וחג מאכלי החלב. עולם קולינרי זה התפתח בישראל עם השנים, בין היתר בעידודן של יצרניות החלב, והפך למשהו כמעט אינסופי מבחינת מגוון האפשרויות, המתוקות והמלוחות.
חג הקציר שהיו חוגגים בסוף פסח. יוזי קניזו, ניסים צ'יפרוט, המנגן באקורדיון יצחק טוב, יצחק א
חג הקציר שהיו חוגגים בסוף פסח. יוזי קניזו, ניסים צ'יפרוט, המנגן באקורדיון יצחק טוב, יצחק אברהם, רינה אלמוזלינוס, מושיקו
חגים
Unleavened Bread

חג הפסח במועדון הירוק

אורטונס, מתוך ראיון עבור הארכיון, 21/06/2023

פסח, היינו עושים במועדון הירוק.
שמה את רואה את כולם. אפילו את רינה אלמוזלינוס, את אמא... סבא רזון סבתא רזון הכל ליד..
על מה השולחן? קרשים. ואיפה יושבים? על ארגזים של תפוזים. ככה! ככה זה היה.
לא היה כיסאות לא היה שום דבר. קרשים, וארגזים של תפוזים – על זה יושבים.
ועושים מסיבה ורוקדים עד הבוקר.
הילדים היו בבית, אבל הילדים היותר גדולים היו באים, מציצים מהחלונות. היה אסור לקחת ילדים.
אבל היותר גדולים היו באים להסתכל ככה.
תמונה באדיבות צבי ויקינסקי (3).jpg
ארוחה חגיגית במועדון הירוק 1.jpg
חגים

הבלרינות של בני דרור

אסתר קלמן (כנען)

זכורה לי מסיבת פורים שבה נבחרו הגברים הכי שעירים ולא כלילי היופי ללבוש בגדי בלט ולרקוד לצלילי אגם הברבורים של צ'ייקובסקי.
זוכרת את רעמי הצחוק שנשמעו מכל עבר.
משהו בסגנון "מים לדוד המלך, מים לדוד" של הגששים.
1961 פורים - תמונה באדיבות מש' מאור - תמונה באדיבות מש מאור.jpg
ילדות

לומדים את ההיסטוריה דרך הרגליים

ניצה נווה כפי שפורסם בעיתון כלכליסט, 'אין מקום אחר' 2010

FastFoto_0117.jpg
גיל 14, הייתי בכיתה ח', והגענו לתל חי באחד הטיולים ממושב בני דרור, שבו נולדתי וגדלתי.
אני עדיין בקשר עם רוב מי שמצולם בתמונה, אלה קשרים לכל החיים, הם כמו אחים שלי.

טיילנו אז הרבה, ולמעשה למדנו את ההיסטוריה של מדינת ישראל דרך הרגליים.

הטיול לתל חי חרוט בזיכרוני היטב - תיארו לנו איך חרשו שם את האדמות, סיפרו על הקרבות של הקמת מדינת ישראל, על טרומפלדור.

מאוד הרשים אותי כילדה לדמיין אדם עם יד אחת חורש אדמה, מגן על המדינה, נלחם.

לימים בגרתי ואני רואה את הדברים קצת אחרת,

אני לא משוכנעת כיום שטרומפלדור חרש שדה שלם ביד אחת.

הדמיון באותה תקופה היה מפותח ולדעתי הלבישו שם הרבה סיפורים, חלקם סיפורים שהיו טובים כמיתוסים אבל לא ברור מה מידת האמת בהם.

אחרי המלחמות בדורנו, לומדים להכניס את סיפורי הגבורה של אז לפרופורציות".

משפחת קרני בבני דרור

רפי קרני

טובה ויעקב קרני הגיעו לבני דרור יחד עם הבן רפי (אני) בשנת 1951. באנו מקיבוץ שמרת (אז – היוצרים) בעקבות משפחות גלייזנר והרצוג וגרנו בבני דרור בשכנות אליהם. רכוש לא היה ואבי בנה ריהוט בסיסי במו ידיו.
היה לנו כלב זאב בשם לפיד ובחצר, ליד גדר של "דובדבן יהודי" עם הפירות הצהובים, הסתובבו כמה ברווזים וברברים.
הייתי בן 4 והצטרפתי, יחד עם לאה גלייזנר ויהודה חגי, לגן שאותו ניהלה הגננת בת- עמי.
זכורים לי גם עמירם גורוחוב ואילנה שהיו בגן.
בשנת 1953 נולד אחי גיורא, בבית החולים בכפר סבא (מאיר).
באותה שנה התחלנו הילדים ללמוד בכתה א' בבית הספר בתל מונד – עם המורה רותי גרסטן (היא המשיכה עם אותם הילדים עד כתה ח' ונעשתה לבסוף מנהלת בית הספר).
לאה, יהודה ואני וגם אילן גרינברג ומאקי (ז"ל)ועוד ילדים, נסענו מבני דרור לתל מונד בעגלה עם סוס וחזרנו לעתים ברגל.
זכורה לי גבעת הצבעונים קרוב לצומת דרור של היום, שהיתה מלאה פרחים יפהפיים.
גם פרדס הקלמנטינות שממזרח למושב ומיליון הכלניות, שפרחו ליד,זכור לי, שהייתי מביא הביתה כד חלב טרי ולא מפוסטר, ישר מהרפת, וגם,  שנסענו במשאית לים ליד נתניה (פולג) ושרנו "הנה הים, הנה הים".
בקיץ 1955 עזבה המשפחה את המושב ועברה לעכו לחיים חדשים.
הורי, טובה ויעקב שמרו על קשר עם משפחות גלייזנר, הרצוג וחגי .
אמי טובה קרני נפטרה בשנת 2000 ואבי יעקב קרני נפטר בשנת 2022
כיתה א עם המורה רות גרסטן
רפי קרני בתמונה כיתתית עם המורה רותי גרסטן
Image by Nathan DeFiesta

סנסציה סלבריטאית

רוני חסון

סנסציה סלבריטאית התרחשה בבני דרור כשהשחקן קירק דאגלס ומשפחתו התארחו כמה ימים אצל משפחת חסון. 
שני דודים קישרו בין המשפחה לבין ה"כוכבים", דוד יוסף שהיה נשוי לאחותו של ניסים חסון ז"ל, דודה רשל, ובנימין אחיה של מזל חסון עבד במלון בו התארחו כל המי והמה, והוביל את חלקם לראות מושב שיתופי מהו. שגרירים, מפורסמים אלו ואחרים.
במושב בתקופה הזו לא היו טלויזיות ולא ידעו מי הם ומה חשיבותם. במקרה קירק דאגלס היה שחקן מפורסם מאמריקה ולכן ידעו בדיוק מי מגיע.
למטרת הצילומים הגיע קירק דאגלס עם בניו ואישתו החדשה. מייקל הצטרף לאביו על הסט, והילדים הקטנים יותר למדו לרכב על אופניים פה במושב והופתעו מטריות הביצים והחלב. 
מזל הכינה להם ארוחה מפוארת מאוד והילד הקטן של המשפחה שהיה בן שש בערך סירב לאכול. הוא רצה מה שילדי חסון אכלו - ביצת עין, עם לחם בתוך הצהוב. אריק דאגלס חלק מיטה עם אילן.
הם סיירו במשק ומאוד התלהבו, אבי מספר שלימד אותם לרכב על אופנים מהבית של הוריו עד הצרכניה ובחזרה.
מייקל דאגלס לא ידע לרכב והוא זוכר שזה מאוד הפתיע אותו שנער כל כך גדול אינו יודע לרכב על אופנים.
בהמשך הלכו לפרדסים מפני שהילדים רצו לראות סוסים, ואז היו עובדים עם סוסים בפרדס.
Oranges

געגועים לפרדס הישן

אורנה נריה יוגב כפי שפורסם ב - ynet 18/02/2008

כמי שגדלה במושב בשרון, בין הפרדסים, אני מתרגשת גם כיום ממראהו של תפוז אמיתי, כזה שנקטף מהעץ ולא במרכול.
די לי במבט על תמונה של תפוז כדי לחוש בבירור את ריחו, את כובד הפרי, את קרירותו המוצקה, את עקבות הטל שעליו ואת טעם השמש החבוי בתוך כל פלח.

בשנות ילדותי הרחוקות, שלהי תקופת הצנע, היה התפוז הפרי הזמין ביותר.

זה מה שצמח בגינות הפרטיות ובפרדסים שהקיפו אותנו, וזה מה שאכלנו. בננות נתנו רק לתינוקות, תפוחי עץ היו יקרי-מציאות ועל פירות חדשניים יותר אפילו לא חלמנו.

בכל כיס היה אולר, לקילוף מזדמן, וגם לקליפות נמצא שימוש, בדמות אקדחים שטענו את עצמם בעיגולים קטנים של קליפת תפוז, לא מסוכנים כמו קפצונים, אך מכאיבים בהחלט. הפרדס היה ארץ פלאות בפני עצמה. כשהיינו קטנים, התלווינו להורים בגיוסי קטיף של סופי שבוע: הם עבדו ואנחנו השתעשענו לנו במשחקים שרק שם אפשר היה להמציא. 

אחר כך גדלנו וצורפנו לכוח העבודה, וכשגדלנו יותר, הפרדס היה מקום טוב לטיול זוגי, הרחק מעיניים סקרניות, או לשיחת נפש עם חברה, כשאנו ישובות על העץ או מתחתיו.

אני חושבת: פרדס, ומיד רואה קרחת ירוקה שטופת שמש, שבה היינו יושבים להפסקת בוקר מיום של קטיף;

יכולה להריח את העשב, את תרמיל הקטיף המיוחד, את העץ החשוף שממנו עשויות התיבות, את הנייר הדק והמרשרש שבו עטפו תפוזים וריחות נוספים, שכבר אינם, אך נחקקו בזכרון.  

כיום, כל זה מאחורינו. הפרדסים ונוטעיהם הזדקנו ועברו מן העולם, האדמה התייקרה, בניהם ונכדיהם של הפרדסנים מעדיפים עבודות קלות יותר והעצים נעקרו לטובת מפלצות נדל"ן מכוערות. אני פוסעת על האספלט שמכסה את השדה שבו אהבתי פעם לטייל ולחלום, ומילותיו של יהודה עמיחי מהדהדות בלבי:

1986 פרי הדר במיכלים.jpg
1986 פרי הדר במיכלים
"ריח הפרדסים נשאר כאן

בין הבתים שבאו במקום הפרדסים.

כמו איש קיטע שחש את רגלו

שנכרתה. הכאב נשאר והדגדוג המתוק נשאר

במקומות הריקים.

וריח הפרדסים ורוח האנשים היו שלם אחד..."

משמוטי ועד ולנסיה: כיום אני קונה בשוק תפוזים שמקורם בבית האריזה ובבית הקירור. אותו ריח נפלא אבד להם לעולמים, אך גם כיום אני זוכרת לקנות תפוזים בעלי עוקץ נכון, שלם ולא ארוך מדי, כפי שלימד אותנו אבא של רותי בטיול של ילדי הגן לפרדס, כשישבנו צפופים בעגלה רתומה לסוס. מתפוזים הכינו פעם כל מאכל אפשרי, אך כשמישהי הביאה פעם עוף בתפוזים לתחרות בישול של ט"ו בשבט, הסתכלו עליה כעל סוג של תמהונית.

כן, היינו שמרניים עד מאוד, אי שם במושב של שנות החמישים והשישים.

כיוון שאז לא היו אפשרויות הקפאה טובות (רק כשהייתי בכיתה ב' הגיע אלינו המקרר החשמלי הראשון...) הכינו מהתפוזים מאכלים ומשקאות בסגנון שהיום קוראים לו "טעם של פעם", שמטרתו היתה לשמר את האוכל למשך זמן רב.

הבישול של אז לא היה מתוחכם והרכיבים היו מעטים.

על המסע לבית הספר

ראובן (וולי) נוה, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

בית הספר היה בתל מונד. אבל מכאן ועד לתל מונד לא היה דרך ולא היה כביש. הכל היה דרך חולית.
בכל אופן, איך הילדים מגיעים לבית ספר?
אז איש לא חשב על זה שדרוש להסיע אותם. ובהתחלה טענו "טוב, שהילדים ילכו ברגל".
בשלב כבר קצת יותר מאוחר נתנו לילדים חמור, או חמור עם עגלה.
אז הם היו חייבים לנסוע עם אותה העגלה בתוך החול לאט לאט. עד שהחמור צועד, לאט לאט בתוך החול. והיה די כבד לסחוב את העגלה. עד לתל מונד. שם הם קשרו את החמור, ובצהרים כשנגמר בית הספר - חזרו.
לא פעם קרה שבזמן הלימודים, החמור, נמאס לו לחכות, אז איכשהו הוא השתחרר מה.. מהקשירה הזו שקשרו אותו.
וכשהילדים יצאו מבית הספר כדי לחזור עם חמור הם מצאו לא חמור ולא שום דבר.
וחייבים היו ללכת ברגל בצהרים, בחום ובחול את הדרך הארוכה ברגל חזרה.

תמר מטרני, כיתה ו'

צלצול נוקב נשמע בחלל, רעש וצעקות, תלמידים פרצו מכתה ו' 1 והכתה נשארה ריקה. כמובן הכסאות נשארו על הרצפה ורק אחד או שנים הרימו כסא, כלם התפזרו לבתיהם. רק חבורה אחת התבדלה - היתה זו חבורת ילדי בני דרור שהתכוננו ללכת בחזרה הביתה, אולם הכל נעשה באטיות. ראשית נחים. ומהי מנוחה? מתישבים ליד השער ומתוכחים על סרט שהוצג לפני שנים וכד'.
אחר מחליט אחד ללכת והוא אומר "יאללה חברה נתחיל ללכת!" הולכים באיטיות. אחת הבנות פתחה את פיה וספרה איזה סרט או איזה סיפור שקראה מזמן והיא אינה זוכרת אותו היטב, ולכן נעצרים ומנסים לעזור לה להזכר או מנסים להמשיך את הסיפור.
ושוב משרכים בדרך החולות, התיקים כבדים ואין חשק להמשיך. תחנה הבאה היא נוטמן וממשיכים אל הספריה, מחוים דעה על המחיר היקר. מסתובבים ומסתכלים סתם בכל מיני דברים, תכשיטים, בגדים, צעצועים ועוד...
ואחר פנימה המוכרת מקבלת את פנינו בשמחה כל כך הרבה ילדים ודאי רוצה כל אחד מהם לקנות משהו, ומה מתברר טעות מרה: הם רק רוצים להתענין כמה עולה איזה חפץ קטן, ואחת מתענינת מה אפשר לקנות בחמש אגורות. נו, נו אכזבה למוכרת, אולם עתה היא רגילה לזאת וכבר לא יעשו עליה שום רושם חמישה ילדים הנכנסים לחנות. היא כבר יודעת שמטרתם לא לקנות אלא... לנוח, לדבר, לראות.

יוצאים בקושי מהחנות המאווררת וממשיכים ויכוחים סוערים. והריב הישן של 'לא כדאי לפרט שמות', ושוב מנוחה.
מנסים למשוך תשומת לב מצד ילדי המעברה שחזרו מהגן, בידהם פתקאות צהובות, מכתבים להורים מנסים לבקש מהם לקרוא את הפתקים אולם הם בורחים.
ממשיכים. התחנה הבאה היא ליד העגבניות. מבקשים עגבניה מאחד הפועלים והוא נותנה מרחוק, מופיע האחראי ומזהירנו בפעם האלף כי העגבניות מרוססות. במרחק מה משתרע הפרדס ולידו ן ואדי קטן, פונים לשם, מתישבים, מקלפים תפוז ומשוחחים על דא והא. (האמהות מתפלאות תמיד מדוע חוזרים הילדים שבעים הביתה). ועתה ממשיכה הדרך ברדיפות יחסית אולם באטיות גדולה מן הרגיל. עולים במעלה הגבעה החרושה ומגיעים "לגבעת האפונים", ושוב יורדים במורד על לכביש החדש, מקרוב מלבינים בתי המושב, ברוך השם!
-"מה השעה?" נשמעה שאלה סתמית. מסתכלים בשעון, אויה! כבר רבע לשלש! כיצד זה קרה?
!
הפעם הלכנו מהר מאוד (אכן מהר מאוד). תחנה הבאה המוסך. שותים מים קרים וממהרים הביתה, אולם הדרך לוקחת שוב איזה רבע שעה ומגיעים ב-3.00. כשאנו מגיעים הביתה אנו משיבים לכל מבול השאלות של האם כי אנו עייפים ורעבים.
אוכלים, מכינים שעורים והיום רץ והזמן יקר ואין פלא שגומרים שעונים לפעמים ב7, 8 אכן אין פלא.

אילן גרינברג, 1 במאי 2022, מתוך 'מאגר סיפורי מורשת'.

בגיל שש עליתי לכיתה א' ואת ילדי היישוב בני דרור שלחו לבית ספר בתל מונד. 
בבני דרור היה איש בשם יצחק אברהם, שהחל לנטוע את פרדסי בני דרור והיה לו סוס ועגלה.
היינו חמש משפחות עם ילדים שהיו צריכים להגיע לבית הספר. 
כל יום בשעות הבוקר המוקדמות יצחק היה עובר בין הבתים עם הסוס והעגלה והיה מצלצל בפעמון גדול שהיה לו.  הוא צילצל בפתח של כל בית כדי לאסוף את הילדים לבית הספר.
כל הילדים היו יוצאים ועולים על העגלה וכך היינו מגיעים לבית הספר דרך החולות על סוס ועגלה.
לאחר שנה, בכיתה ב', נורא רציתי כלב וביקשתי מההורים שלי כלב.
לבסוף הביאו לי כלב וקראתי לו "לאבי".  יצחק העגלון, לא היה מוכן להעלות את הכלב שלי על העגלה לבית הספר, אז חשבתי על פיתרון איך אני מביא את לאבי הכלב איתי לבית הספר. 
ובסוף מצאתי פיתרון, אני ישבתי על העגלה של יצחק וכל הדרך קראתי ללאבי והוא היה רץ אחרינו וכך הבאתי אותו לבית הספר.  לאבי הכלב היה מחכה לי עד שהייתי מסיים את הלימודים בבית ספר וחוזר איתנו הביתה.

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

תמר גוזנר (מטרני):
היתה עגלה עם ספסלים (מייצור המסגריה והנגריה) שהיתה רתומה לטרקטור והסיעה כל בוקר את הילדים לבית ספר וגם החזירה.
אם היו שעות נוספות היינו מגיעים באופניים ומאפסנים אותם אצל קמר (קרוב משפחה של משפחת של משפחת אברהם)

רותי מטרני:
אנחנו נסענו לבית הספר בעגלה רתומה לטרקטור, מכיתה ה' אם סיימנו מאוחר, היינו חוזרים ברגל ובדרך היו חוויות שונות, הותקפנו באבנים ע"י קבוצת ילדים משיכוני תל מונד אזור צפוני לאולם הספורט היום.
עברנו בשדות ובפרדסים, אין ספק שזו היתה חוויה מלכדת לשכבת הגיל.

ניצה נווה:
בנוסף לרותי אספר לכם שאנחנו היינו חוזרים מביה"ס עם סוס ועגלה.
כביש מחבר בין בני דרור לתל מונד עדיין לא היה, רק חולות, ובאחת הפעמים אורי גרעיני ישב בקצה העגלה, הייתה שמש נעימה , הוא נירדם, נפל מהעגלה לחולות והמשיך לישון…
הגענו הביתה ורק אז התברר שאורי אננו, נסעו לחפש אותו ומצאו אותו ישן בכף בחולות.
ועוד סיפור מחוויות הדרך חזרה מבית הספר הביתה: היינו הולכים לפי העונות כשהיו תפוזים, דרך הפרדס.
פעם אחת הלכנו דרך האבטיחים, כל אחד בחר שורה, ניפצנו אבטיח ואכלנו רק את הלב…
בקיצור הרסנו (עשינו נזק לא קטן) אבטיחים טובים שהיו אמורים להשלח לשוק בסיטונאי. (כך היו משווקים את התוצרת)
תפסו אותנו ולקחו אותנו לצריף הירוק, שם ישב יונתן מרגלית במדים.
כניסו אותנו אחד אחד. הייתה ערמה של תיקים חומים מקרטון ועשו "כאילו" פותחים לנו תיק במשטרה. 
זה היה שיעור חינוך! הפקנו לקחים.

נורית מאור: 
חווית ילדות שלא אשכח. ההליכה ברגל מביה"ס האזורי בתל מונד.
כשהיו כבר הסעות לביהס - לכיתות שסיימו אחרי השעה הרביעית לא הייתה הסעה.
הלכנו דרך הפרדסים והשדות, נהנו מפרי ההדר בעונה ,זללנו בדרך אפונה ירוקה, עגבניות וקרוב למשק היה עץ שיזף ענק (ליד המוסך עכשיו עומד שם המבנה החדש של גלידה גולדה...) ואכלנו דומים.
לא פעם נרטבנו מהגשם וחטפנו אבנים בשכונת התימנים בתל מונד.
הגענו הבייתה מלאי חוויות. ולא דאגו לנו, ידעו שנגיע בשלום.

קבוצת שחר ומכמורת

אורנה נריה יוגב ואירית יוגב

בשבתות היינו נוסעים לים או במכמורת או בפולג שנקרא בפינו פאליק או פאליג. לדעתי כל המשפחות נסעו.
במשאית המושב. הנהגים היו בדרך כלל וולי נווה ואחר כך גם אבנר בן אליהו. לפעמים היה מוזמן הנהג קמר מתל מונד עם המשאית שלו. איש משופם ונחמד מאד. קרוב משפחתה של נעמי אברהם.
בקיץ אחד לפחות, הוקמה במכמורת סככה רק של בני דרור והילדים ונוער בילו שם כמה פעמים בשבוע.
הסופי שבוע נסעו המשפחות במלואן.
בחלק הדרומי של החוף, באזור בו נשפך לים נחל אלכסנדר, היה צוק ושם היו סרטנים שאנשי בני דרור שלו מהמים בעזרת מגרפות.
שמו בדלי, ובבית בישלו ואכלו.
לקבוצת השחר הייתה מסורת שנמשכה לא מעט שנים, אפילו כמה שנים אחרי הצבא.
נוסעים ומבלים במכמורת את הלילה (כמובן שבדרך קונים אבטיחים) בליווי משה קמניץ. מדורה, שחייה לילית וכל השאר.
היה כיף.
1958 מכמורת טיול (6).jpg

תזמורת בני דרור

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

תמר גוזנר (מטרני):
בשלב מסויים החליטו להקים בבני דרור תזמורת שהתבססה כל מנדולינות גיטרות ומנדולות. הילדים נבחנו והמשק רכש כלים.
עד היום יש לי את המנדולינה. לא זוכרת איך קראו למורה. לבודדים אישרו ללמוד נגינה על אקורדיאון. גם על סמך מיון כלשהו .
זוכרת  שמני רזון ז"ל נבחר לנגן על אקורדיאון. מי שהפגין את היכולות הרבה ביותר במוזיקה היה יצחק כהנא ז"ל.
כל זה היה לפני עידן יצחק טוב.
רותי מטרני:
היתה ועדת תרבות פעילה שארגנה חגים משותפים מסיבות לילדיםולמבוגרים. העשייה היתה ברוב התלהבות. היו חוגים מגוונים לילדים ולנוער,  יעקב מאור ז"ל לימד חלילית, אח"כ היו מורים נוספים. אין ספק שהרפרטואר שניתן לנו היה עשיר ומגוון, הוקמה ספריה.
אורנה נריה יוגב:
כולנו למדנו חלילית עם יעקב מאור, תוך שימוש בחוברת שנקראה רוני חלילית.
וכשגדלנו טיפה לקחו את כולנו (כל הקבוצות) לקונסרבטוריון בחדרה, שם בחנו את השמיעה המוזיקלית של כל אחד וקיבלנו המלצות לגבי כלי נגינה מתאימים.
בעקבות זאת הגיע לבני דרור מנתניה המורה למוזיקה יצחק טוב שניגן בשלל כלים ולימד את כל מי שרצה. הוא זה שהקים והדריך את תזמורת המיתרים וליווה את כל החזרות וההופעות של מחזות הקיץ.
הייתה נכונות להשקיע יותר, אם יהיו מספיק מעוניינים מוכשרים, ללמוד גם כלים שיצחק טוב לא הכיר.
לאה אייגנר מאד רצתה שבנה יוסי אגמון ינגן בכינור וניסתה לגייס לעניין את אחי עמוס. הסכימו להביא מורה רק אם יהיו לפחות 2 תלמידים. בסופו של דבר עמוס ואולי גם יוסי, לא גילו נכונות להתמיד בכך והעניין ירד מעל הפרק.

אמנון ויקינסקי:
דודו שני קדם ליצחק טוב בהוראת אקורדיאון.
רוני פרידמן (בן אליהו):
בשיכבת הגיל שלנו חייבו אותנו לנגן בחלילית ורק אחרי שנתיים או שלוש יכלו לבחור כלי אחר.
אורנה נריה יוגב:

גם בשכבות גיל קודמות לכם, זה היה הנוהל.

תמר גוזנר (מטרני):
גם קבוצת עמל התחילה עם חליליות. הוקמה תזמורת כלי פריטה מנדולינות מנדולות וגיטרות. כמה ילדים נבחרו ללמוד לנגן באקורדיאון. רק אחר כך החליטו על הקמת תז מורת נפוליטנית כפי  תארתי.
בשלב מסויים חליליות למדנו אצל יעקב ברג (קאצ'אל)

אירית זבולונוב (יוגב):
חלילית כולנו למדנו אצל יעקב מאור בכתה א. אצל יצחק טוב למדו: אקורדיון, גיטרה, מנדולינות. יש ילדים שניגנו במלודיקה, לא בטוחה שלמדו אצלו.
יצחק טוב היה ממש כשמו. אדם חם, נדיב ונעים ומוכשר מאד. ניגן ולימד במגוון גדול של כלים ילדים עם או בלי כישרון מוזיקלי. הזדמנות לכל ילד
רוני פרידמן (בן אליהו):

אנחנו למדנו חלילית אצל יצחק טוב והתחלתי גם אלט. כל הילדים למדו לנגן לפי גילאים.
יצחק טוב שקראנו לו איצ'ו. היה איש שמח ולבבי מאוד אהוב על כולם.
אורנה נריה יוגב:
קצ'ל היה הכינוי של יעקב ברג, המורה למוזיקה מבית הספר בתל מונד, שליווה את בני דרור בכל החגים, כולל מקהלה, חזרות ועוד. אפשר לראותו בתצלומים, כולל הליכה בשדה עם האקורדיון, בעומר, בשבועות ועוד. קצ'ל זה בעל קרחת בפרסית.
רחל חגי ויעל מרגלית. 1964-5_.jpg
Scan_20230213 (8).jpg

יוסי אייגנר (אגמון)

יום אחד חזרתי הביתה אחרי בית הספר ואמי אמרה שהיא קונה לי חלילית, כי כל הילדים חייבים להשתתף בחוג ללימוד נגינה בחלילית שיתבצע פעם בשבוע אחרי הלימודים בבית הספר!
הבנתי מיד שלוקחים ממני את הזמן החופשי של משחקי-כדור ועוד משחקים.
הלכתי לחוג החלילית שנערך בבית הקטן מדרום לבית משפחת קובלסקי וכל ילדי המחזור שלי בבני דרור השתתפו עם חלילית, כדי ללמוד נגינה עם המורה - יעקב מאור.
'למזלי' נפצעתי באצבע וחבשו לי את האצבע עם תחבושת, כך לא יכולתי לנגן בחלילית.
ולא הסכמתי להוריד את התחבושת במשך ימים רבים... עד שאמי ויעקב מאור הסכימו שחלילית זה לא בשבילי!
החופש מחוג המוזיקה לא דבק לאורך זמן. שנתיים לאחרי מכן הוחלט שהשתפרנו במוזיקה וכולנו נתחיל ללמוד נגינה בכלי-נגינה מתקדמים יותר. הוריי לקחו אותי אל חנות כלי נגינה בנתניה כדי לבחור כלי נגינה עבור החוג למוזיקה המתקדם שיערך במושב.
אמי רצתה מאד שאבחר בכינור, אך המוכר בחנות לא הצליח לשכנע אותי, כי הנגינה בכינור נראתה לי כדורשת הרבה תרגול ולי זה  לא התאים. הגיטרה נראתה גדולה מדי עבורי ונאלצתי להסכים על מנדולינה, כי החליטו במושב על שיעורי נגינה במנדולינה, או גיטרה. המורה יצחק טוב היה נפלא ואהבתי אותו, אך אמי נאלצה לשמוע ממנו את אותו "ניגון" דומה לזה שהיא שמעה מהמורה בבית-הספר: "יש ליוסי יכולת רבה, אך הוא חייב ללמוד ולתרגל בבית!".
למזלי הגדול למדו איתי בחוג למנדולינה שתי מלאכיות: נורית פרסקו ואריאלה קרן-פז.
בזכותן יכולתי לעבור בהצלחה את שיעורי הנגינה, בעיקר על ידי ליווי של נגינתן, שהשתפרה מאד בזכות התרגול שלהן בבית!

בזכותן זכיתי גם להופיע איתן בנגינת מנדולינה לפני הכיתה בבית הספר, כשבעיקר נענעתי הרבה את ראשי לפי קצב המוזיקה. זכיתי גם לנגן בתזמורת שהקים יצחק טוב עם כל הילדים בבני דרור שניגנו על כלי נגינה שונים (מפני שלא הפרעתי למוזיקה שהפיקו החברים לתזמורת).
זכינו למחיאות כפיים רבות וזכיתי להתרגשות גדולה של הוריי.
תודות לשעורי המוזיקה של המושב, ובעיקר תודות להוריי שתמיד התאמצו עבורי בכל תחום, היום אני נהנה מהופעות של תזמורות והאזנה למוזיקה שונה ברחבי העולם!

המעברות של תל מונד מול ילדי השמנת

אורנה נריה יוגב ואירית יוגב

אירית: גידלו אותנו ועטפו אותנו בכל טוב, עם המעט שהיה. היינו ילדים מושקעים ( ילדי שמנת), אבל ההורים שלנו ברובם היו אנשים שנעקרו ממשפחה. אם כניצולי שואה (יוצאי אירופה) או כאלו שבאו מארצות המזרח שבאו כילדים/ נערים בעליית הנוער.
למיעוטנו היו סבים ולדעתי לא היתה משפחה עם משפחה מורחבת גדולה. לרוב ההורים שלנו לא היה מודל יציב של הורות ומשפחה. במשפחות מסוימות היו גם ארועים לא פשוטים בגלל שההורים היו ניצולי שואה וחוו טראומות איומות.
זה לא היה סוד וידענו על כך. במידה מסוימת כולם היו המשפחה של כולם.
חוץ מזה שאנשים חוו את המושב כקהילה שיתופית, גם הכרנו את האורחים , בעיקר את הילדים.
אורנה: יהודית חצרוני עשתה המון בתחום העזרה לעולים ואף גייסה אותי כשהייתי תלמידת יסודי, לעזור לה בפעילות הנחלת הלשון. שאלה את אימא שלי אם זה בסדר, ואימא שלחה אותי.
פעמיים בשבוע נסענו לשיכונים שנמצאים מימין לכביש העולה למרכז תל מונד. כל פעם היה בניין אחר.
יהודית ריכזה את כל הנשים מ-2-3 כניסות של בניין כזה בדירה אחת ואת הגברים בדירה ממול, והתחלפנו בינינו, כאשר היא מלמדת עברית בצורה מסודרת ובינתיים אני מנהלת שיחות חולין
(בעברית כמובן. לא היו אז אולפנים והעולים נזרקו ישר לחיים כאן). 
בקבוצה השנייה, ואחר כך התחלפנו. מזל שלאנשים האלה היו הרבה נושאי שיחה, כי מה בכלל ידעתי אני על מה שיכול לעניין אותם? הנשים היו מאד חביבות אך הגברים ממורמרים ביותר.
יש כאלה שאני זוכרת את פניהם ואת כעסיהם ותסכוליהם עד היום, ואני נזכרת בכך ממש בדמעות. זוכרת כמה הדירות היו קטנות וזוכרת עוד הרבה. 
החוויה הזו השפיעה מאד על חיי. השפה העברית והנחלתה, הפכו למקצוע שלי, ובמקביל, גם היום כשכבר איני עובדת, ובמשך רוב שנות חיי, התנדבתי ועדיין מתנדבת ככל האפשר לעזור עם השפה לאנשים שעברית אינה שפת אמם. 
אני גם זוכרת שחברים מבני דרור, ביניהם אבי, הושאלו לתקופות כאלה ואחרות, להתגורר במושבים צעירים של עולים כדי לעזור הקליטה, בגיבוש ובהסתגלות לארץ (אך זה לא היה במושבים של יוצאי מעברות או עולים מארצות המצוקה). 

קולנוע בני דרור

אלי גרעיני, תמר גוזנר (מטרני), נירה גרינברג, אורנה נריה יוגב, דליה כהנא, רוני חסון.

אלי: בית הקירור נבנה במיוחד כדי שיהיה מסך להקרין עליו סרטים😊
תמר: רוב הסרטים הזכורים לי הוקרנו בצריף הירוק . וולי היה המקרין, נתן בר און היה מגלגל את התרגום לעברית שהיה מגיע בסליל נפרד בכתב יד ומוקרן בצד הסרט. קמניץ שהיה גזבר היה משאיל מתל אביב את הסרטים. 
אחרי שצפינו בסרט טרזן (המקורי עם ג'וני טייסמילר) חובר בגובה לעץ האקליפטוס הגדול שכבר לא קיים בין הבית של משפחת רזון  ובית מאור הישן חבל עבה  עםנקשר בקצהו עליו היינו נתלים ומתנדנדים עם חיקוי הקריאה המפורסמת.
נירה: ואני זוכרת על הדשא שליד המועדון הירוק היה מוקרן הסרט בחוץ, והיינו באים עם שמיכות וכריכים... ונרדמים בנחת.
אורנה: בחורף במועדון הירוק ובקיץ על המסך שצמוד למועדון הנ''ל. אחר כך עברו להקרין על קיר בית הקירור.
רוני: כולם צודקים הכל היה תלוי בעונות השנה.. לא היו מזגנים😉

דליה: זכור לי שהיו סרטים למבוגרים ונאסר על הילדים לצפות בהם. יום אחד הסתתרתי וצפיתי בסרט על ילד שמטפח שור ואחר כך הוא מובל לזירת מלחמת השוורים והוא צופה איך מתעללים בו בכאב עצום. עד היום אני זוכרת את שמו של השור ואת הסרט. טראומה לכל החיים. מוסר השכל: לא להיות במקום שאתה לא אמור להיות בו.
רוני: בכל ערב שישי הוקרן סרט עבור ילדי בני דרור. בחורף ישבו כולם במועדון הירוק, ובקיץ הביאו שמיכות והתישבו ומול בית הקירור עליו הוקרן הסרט.היו אלו מערבונים, בעיקר. סרטים של שנות ה-70. 
וולי היה מגלגל את הסרט. התרגום 'גולגל' בנפרד ולא הוצג כמו היום, בתחתית הסרט, אלא בצד. לפעמים הגילגול של התרגום היה מהיר או איטי יותר והתרגום לא סוכרן.
אורנה: בדרך כלל סרטים בסגנון שנקרא אז סרטים לכל המשפחה – סיפורי הרפתקאות שהתאימו לגדולים ולקטנים. אני בכל זאת חושבת שלפחות בחורף, כשהחשיך יותר מוקדם, הקרינו במועדון הירוק בשעות אחה"צ, סרט לילדים, ובערב סרט למבוגרים ואפשרו גם לנוער להצטרף להקרנה. 
היו אז הרבה סרטים יפים וצבעוניים מתוצרת שבדיה עם דיבוב לעברית וראינו אותם המון פעמים. זוכרת עד עכשיו את שני הלהיטים הגדולים – שלגונית ואדמונית וננסי פלא, שהיו אהובים עלינו מאד, הוקרנו אינספור פעמים ואני זוכרת אותם בצורה ברורה וחיה גם כיום.
רוני: יהודה רוזן ויצחק עשת (אז זלמן) היו אחראיים על החינוך של ילדי המושב, והם נהגו להעניש ילדים שובבים ומנעו מהם כניסה לסרט, מה שהיה עונש נורא וגדול. הרי כל הילדים חיכו לסרט, מפני שלא היתה פעם פעילות אחרת. לא היו מסכים ושידורים אחרים. זה
היה בעצם הדבר היחיד לעשות בשישי בערב, הפרס הגדול! הילדים של המושב עשו מעשי שובבות כמו גניבת תרנגולות או ללכת מאחורי בניין ולנסות סיגריה, אבל אם נתפסו העונש היה צפוי: יצחק עמד בכניסה למועדון הירוק ומנע כניסה של הפושעים. הם הלכו לשבת בנקודה בה חשבו שיוכלו להציץ - תחת עינו הפקוחה של יצחק. מיד עם התחלת הסרט נסגרה הדלת, פיליקס היה שורק ומגניב את הילדים שנענשו מהדלת האחורית.

שכנינו באבן יהודה

אורנה נריה יוגב

במוצ"ש נסעו לקולנוע באבן יהודה. היה שם בית קולנוע אמיתי עם אולם בשיפוע וכיסאות עם מושבים מתקפלים, ויציע לא גדול שבו תמיד אהבתי לשבת בשורה הראשונה כי הייתי (ואני גם כיום) נמוכה יותר מכולם ושם לא הסתירו לי. היו אנשים קבועים שישבו ביציע ועד היום אני זוכרת כמה מהם, תושבי אבן יהודה.
בקולנוע של אבן יהודה הקרינו בקביעות סרטים בשעות הערב ביום שני וביום רביעי.
בשבת הייתה הצגה ראשונה לדעתי בשעה 18:00 או משהו כזה, והצגה שנייה בשעה 20:30 או משהו כזה.
בדרך כלל במוצ"ש הביאו סרטים יותר מפורסמים וטובים והאולם היה מלא.
האמת היא שאנשים היו באים לסרט של מוצ"ש גם אם היו מביאים סתם סרט לא מיוחד, זה היה הבילוי היחיד והקבוע של כולם. לא היו אז טלוויזיה או מסכים אחרים.
המשאית של המשק הסיעה נוער ומבוגרים לקולנוע באופן קבוע לסרטים של מוצ"ש ולא זוכרת אם גם באמצע השבוע.

אולי רק במקרים בהם היה סרט טוב במיוחד. אני זוכרת לא מעט פעמים שחזרנו ברגל בקבוצה של נוער/מבוגרים.
לפעמים הביאו לקולנוע סרטים במיוחד לילדים שהוקרנו באמצע השבוע בשעות אחר הצוהריים.
היינו אז קצת יותר גדולים ונסענו לסרט באופניים או כל המשפחה עם ההורים.
אם היה סרט מיוחד הייתה הסעה מבני דרור.
מדי פעם הביאו לשם הופעות חיות – הצגות תיאטרון מהסוג שלא היו בו הרבה שחקנים או תפאורה מורכבת, מופעי בידור, קוסם, ואפילו הייתי פעם בהופעה של זמר בשם שמעיה אשכנזי, היה לו קול נפלא. הוא הופיע בחליפה עם עניבה, דבר שלא ראו במחוזותינו, ושר שירים עבריים וגם אופרה, חזנות ועוד, הרבה מזה לבקשת הקהל שקיבל אותו בחום ובתשואות סוערות (ההורים שלי הקפידו לקחת אותי לכל מה שאפשר היה, גם בגיל צעיר יחסית).
היה שם מזנון וכשהייתי ממש קטנה וטרם זכיתי להגיע לקולנוע, הוריי יצאו לסרט בכל מוצ"ש ולמחרת בבוקר כל אחד מהילדים קיבל ממתק קוקוס בצורת גליל ורוד ולבן שההורים קנו במזנון הזה שהופעל על ידי אדם בשם שכטר.

זה המקום לספר שהיה קשר די הדוק בינינו לבין הילדים והנוער באבן יהודה. נ
נסענו אתם באוטובוס משותף ללימודים בתיכון (תיכון אזורי עמק חפר שקראנו לו רופין כי היה צמוד למדרשת רופין, שכיום נקרא בית חינוך בן גוריון. הלכנו למשחקי הכדורגל של מועדון ספורט אבן יהודה (המגרש היה ממש צמוד לכביש 4, רק לחצות את הכביש, ונוצרו גם קשרי חברות יותר אישיים.
חברי בני דרור הלכו לרופא שיניים באבן יהודה, לספרית ועוד.

שחייה לילית שלא אושרה בטיול לאילת

משה קמניץ, ראיון במסגרת ראיונות דור המייסדים.

ברוב המקרים הייתי מלווה קבוע את הילדים מבית הספר, מהטיולים שלהם מבית הספר.
באחד מהטיולים, אני זוכר אותו היטב, זה טיול באילת עם הקבוצה של ילדים של כיתה ח'.
יורם היה אז באותה הכיתה. זה היה כאילו סוף המחזור והטיול המפורסם זה "הטיול באילת".

וכאן הקבוצה של הילדים החליטו שבלילה, שלא אפריע להם ביציאה הלילית שלהם, הם הכניסו לי בקפה  כדור שינה.

ככה שאוכל להירדם היטב ולא ארגיש שהם יקומו ויסתלקו.

כמובן נרדמתי חזק והילדים הסתלקו באמת, והלכו להם עוד הפעם לטייל על חוף הים.

המורה איילה, הוותיקה, היא גם כן ליוותה את הילדים הרבה שנים, מהתחלה, לא הבינה איך הם הצליחו להתגבר עליי, שלא הרגיש שהם הסתלקו מהחדר.

ולמחרת בבוקר רק, כשקמתי וסיפרו לי שהילדים מכן הסתלקו למרות הכל, והודעתי שלא הרגשתי בכלל,

אז הם סיפרו שהם שמו לי בקפה בלילה כדור שינה.

וככה הסתתרו היטב בלי שאפריע להם.

בוטנים

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

רותי מטרני: אני זוכרת את ה" גיוסים" אותו מערך שיבוץ  שלרוב חברי המשק לעבודה סביב השעון 24/7 כדי להספיק לאסוף את היבול לפני בוא הגשם. אבי (משה מטרני) ישב שעות על שיבוצים. מי לקומביין, מי להובלת שקי הבוטנים ומי להובלת חבילות עלי הבוטנים המלבניות למתבן . אנחנו כילדים הלכנו עם שקים  בעקבות הקומביין לאסוף "לקט" אותם בוטנים שנשמטו מאריזה.
סוף דבר כשהיבול נאסף בזמן  ושוב שבר את השיא הארצי היה השקט חוזר לביתנו.
כשאבי נפנה לתכנן בצורה מדוקדקת ויסודית כדרכו, את הכנת השטח לחריש וזריעה. אולי עוד רבים זוכרים כמוני את מתכון הבוטנים המקורמלים בסוכר ממתק  תוצרת בית, שהיה שכיח בבני דרור באותם ימים.
אורנה נריה יוגב:
זה היה תמיד אחד ממתכוני הדגל של אמי. במקור נהגו להכין משקדים שהיו יקרי המציאות באותם ימים ולכן הוחלפו בבוטנים. משום מה דווקא גרסת הבוטנים הייתה לנו טעימה יותר. לא רק אצלנו בבית אלא גם אצל החברים של ילדיי.
פעם התקשיתי למצוא בוטנים טובים (הייתה כבר סוף העונה, לקראת האסיף החדש), הכנתי משקדים ושלחתי עם הבן לצבא. נרשמה אכזבה שזה לא בוטנים.
אני זוכרת במיוחד את ראשית העבודה בבוטנים - ניכוש העשבייה בשדה עם השתילים הצעירים, ואחר כך, כשהאביב הפך לקיץ, עקירת עשבייה יותר רצינית, שצמחה בין השתילים שגדלו כבר. הירוק היה ירוק מאד. גוון ממש יפה.
אירית יוגב: זכורים לי מספר חופשים שעבדתי עם חברי לקבוצה בעישוב בבוטנים בניצוחו של מושיקו ששום יבלית או ריג'לה  שפיספסנו לא נעלמה מעיניו ודאג שנעבוד כמו שצריך כולל עקירה בידיים כדי שהשורות תהיינה נקיות מעשב.  מתקופת הנסיונות זוכרת את הבוטנים מזן קונגו שהתחבבו על כולנו ולצערי נעלמו. זוכרת את המתח שליווה את כל החברים והילדים לגבי המרוץ מי יגיע קודם- היורה או סיום איסוף הבוטנים. לאיסוף איסוף גויסו מרבית החברים שהבינו את גודל המשימה.

המושב השיתופי

נורית גלייזנר, 1961

בני דרור זהו מושב שיתופי, הכל משותף. הפרות הסוסים הפרדסים והשדות...
למרות הכל שבני דרור צעיר הוא, מפותח ויפה, הענף העיקרי במשקנו הוא הפרדס יש לנו רפת, לול, גן ירק, פלחה, ומשתלה,
אלה הם הענפים העקריים. יש לנו גם ענפי עזר מסגריה, נגריה, מוסך, אורנה, גם בית קרור גדול
ומחסן אספקה יפה ומשוכלל.
כל העבודה נעשית שותפות. גם אנחנו הילדים בחפשים עובדים במשק.
במרכז המשק יש גנה גדולה ויפה, דשא ועצים, פרחים וספסלים. ושם אנו יושבים בשעות חופשיות אשר לנו.
יש גם צרכניה יפה ובה יש פרות ועוד דברים, גם גן ילדים פה במשק מסביב לגן יש גדר ובתוך החצר פרחים דשא עצים נדנדות, סוכה, ארגז חול, סירה, טרקטור ועוד.
המזכירות שלנו עומדת על גבעה. יש מגדל גדול ולמעלה בקומה השניה ישנה ספריה ובקומת הקרקע המזכירות, גם ליד המזכירות ישנה גינה. יש לנו מועדון יפה וסביבו גינה נאה ונדנדות, קרוסלה, חבלים לספורט מגרש סל ושטח גדול למשחקים. במועדון יש לנו מספר פעמים בשבוע פעולות, למשל צופיות, קבלות שבת, מלאכה, ספורט, שיחות שונות, חליל, רטמיקה.
במשק יש אנדרטה לזכר אנשי בני דרור שנפלו במלחמת השחרור ומסביב לאנדרטה ישנה גינה יפה.
בתי משפחות המשק עם שני חדרים וחלקת אדמה לכל חבר סביב ביתו. בדרוך המשק יש עצים גדולים ושם טוב לנוח ולשחק.
והנה מתקרב חג החנוכה ובמשק מתכוננים לעשות מסיבת חנוכה. נציג הצגות רנשיר ונרקוד. גם בפורים ובכל החגים עושים מסיבות והצגות מוצלחות והמסיבה היפה ביותר היא מסיבת הבר מצוה שעושים לכל ילד וילדה בגיל שלוש עשרה ושתים עשרה.

נורית גלייזנר, כתה ה' 2 - בני דרור.

בעת מלחמה

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

אורנה נריה יוגב: את המקלט הראשון בבני דרור בנו לדעתי סמוך למבצע סיני. היינו בגן. עמדנו שם כדי לראות מה עושים, עבר מטוס ומישהו הסביר איך יודעים שהוא שלנו או של האויב - אם מצויר מגן דוד על הכנף הוא שלנו ואם ירח - שלהם וצריך להיכנס למקלט. אחר כך, במשך הרבה שנים, תקרת מדרגות הירידה למקלט שימשה אותנו כמגלשה. עד שב- 1967 פתחו אותו למטרת מקלט של ממש.
אירית יוגב: בסתיו 1973 בפרוץ מלחמת יום כיפור בני הכיתה שלי, תלמידי יב' לקחו על עצמם את המשימות החלקלאיות כולל איסוף הבוטנים. תלמידי יב' מתייחס לתקופת מלחמת יום כיפור. בשוטף עבדנו בכל החופשים.
רותי מטרני: לא רק תלמידי יב', הבנות בקבוצה שלי עבדו בלול, איסוף ביצים, נקיון מעברי המים ,אריזת תבניות ביצים וניקוי הלול. היו ימים....
במלחמת ששת הימים, גם לאחר תום המלחמה, לקח זמן עד שהבחורים השתחררו מהשירות. זכור לי שאברהם גרעיני ז"ל נשאר במשק ושלח אותנו למשימותינו.
תמר מטרני: זכרונות דומים זכורים לי מקיץ  67. בעיקר מעבודה יומיומית בלול. מלחמת ששת הימים, שהסתיימה מהר.
רוני פרידמן (בן אליהו): אנחנו עשינו משמרות במזכירות שהיתה במגדל המים וחיכינו לטלפונים מהמחויילים בעיקר, כדי למסור למשפחות או לקרוא להם למשרד כדי לקבל שיחה. נידמה לי שלא היו טלפונים במושב.

תמר מטרני: לא היו. היה רק הטלפון במזכירות. היו זמנים שבני דרור היה מושב שיתופי  שיוויוני.  התקנת טלפון בבתים לא היתה זולה  וההמתנה היתה ארוכה.
אירית יוגב: באשר לתורנויות במזכירות במלחמת יום כיפור- אראלה ברגר ואני עשינו תורנות כל לילה במשך כל ימי הלחימה.
כל מי שנדדה שנתו הגיע לשם, לפעמים בנסיון להתקשר לבן משפחה חייל.
אני זוכרת בעיקר את אשתו הטריה וההריונית של דוד אזולאי שהיה חיל סדיר בסיני, ששעות ניסתה לדבר איתו.
לאט לאט ובחשאי התחילו להגיע שמועות על נופלים. אני זוכרת שעמרי בן אליהו סיפר על נפילת הדוד.
בכלל, המזכירות היתה מוקד התכנסות לשמוע דיווחים ושמועות ותחושת ביחד.
אורנה נריה יוגב: אני עשיתי משמרות כאלה במלחמת ששת הימים, ולא מצליחה לזכור מי הייתה השותפה שלי.
ממדרגות החדר העליון במגדל המים. יכולנו לראות את העשן הסמיך מעל הגבעות במזרח. אולי קלקיליה ...
אברהם גרעיני שהיה אלחוטן במילואים, התקשר מדי פעם כדי לעדכן אותנו. למשמרות של אירית ואראלה הייתי עדה מרחוק ובדיעבד. נקראתי למילואים בסיני, וכשחזרתי משם למעונות  הסטודנטים  בהר הצופים, חיכתה לי ערמה קטנה של גלויות ומכתבים שכתבה לי אראלה ברגר במהלך המשמרות האלה. ייתכן שלפחות חלק מזה עדיין שמור אצלי, ויש כמה שורות שאני אפילו זוכרת בעל פה.
רוני פרידמן: רונית יונס ואני (רוני) עבדנו ברפת בחליבה בלילות, לבד, באחת החליבות רונית קיבלה בעיטה בפנים וניפצעה.
רצתי לקרוא ליהודה וינשטיין והשאר הסטוריה.

על הספריה

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

תמר אנגל: במשק הייתה ספריה. אני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה קוראת מסיימת ספר ולוקחת אחר.
מישהו זוכר מי הייתה הספרנית?

אירית יוגב: היתה ספריה נהדרת. לא זוכרת מי היתה הספרנית. לימים אסף דובנוב ניהל אותה ואחריו אראלה ברגר ואני.
כשהגיעה אלינו רבים מהספרים היו נגועים בתולעי ניר וחלקם מרוטים. הספרים המתולעים שניתן להציל נשלחו לחיטוי.
לא זוכרת מי החליף אותנו. בספריה היו הרבה קלסיקות, ספרים טובים והרבה וגם ספרות פחות קלאסית.
קראו הרבה מאד והספריה היתה פעילה מאד. אגף ספרי הילדים היה עשיר. קניית ספרים היתה מותרות ובבתים היו מעט ספרים
היתה גם ספריה ניידת לקוראי הצרפתית המסורים. זוכרת את אילנה קמניץ ואורה בוקופצר.
אורנה נריה יוגב: הגלגול הכי קדום של הספרייה שזכור לי היה בקומה העליונה של מגדל המים. אחר כך הספרייה עברה לבית שלפני כן התגוררה בו משפחת ברקוביץ', מאחורי הבית של צ'יפרוט ואז נוהלה הספרייה על ידי יצחק עשת.
לדעתי הספרייה הייתה מההתחלה כי באמת היו בה ספרים ישנים ביותר. קלאסיקות מתורגמות וספרות "זולה". הייתה אופנה בשנים מסוימות. למשל למבוגרים בשנות השישים והשבעים ספרים של הרולד רובינס, ספרים של אליסטיר מקלין שקראו לו איאן סטיוארט, רומנים רומנטיים ועוד ועוד. לילדים סדרות הרפתקאות של אניד בלייטון שחיכו להן בתור, קופיקו, צ'יפופו, ספרים של שרגא גפני שכתב בשם העט אבנר כרמלי.
תמר מטרני: היתה תקופה שאת הספריה ניהל יצחק עשת. כשהיא שכנה בבית הקטן שעל מקומו שוכן ביתו של אלון נוה.

רותי מטרני: בגיל 16 לקחתי על עצמי את ספרית הילדים וספרי הלימוד להשאלה, לפני היה בתפקיד יהושע אמיד.
הספרים הועברו למקלט ליד גרעיני בעקבות מצוקת דיור וקליטתו של זוג צעיר.
לצערי הטיפול המסור בספרים הופסק והם ניזוקו ללא תקנה.
ורד לדרמן (אמיד): היתה תקופה שאבא שלי היה מנהל את הספריה , הוא היה הרבה שנים בוועדת חינוך. ואם אני לא טועה הישיבות וועדה היו מתקיימות שם.
אורנה נריה יוגב: גורל הספרייה היה מאד מר. לא זוכרת מתי ולמה זרקו את כל הספרים למקלט שליד גרעיני והכול התמלא מים, עובש ותולעים.

להיות חלק.

חיה כהן, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

בבני דרור היו תנאים כלכליים קצת קשים. במיוחד היה קשה תנאי הדיור.
אנחנו גרנו בדירת חדר עם שירותים בחוץ, לא היה לא מקלחת ולא שירותים בבית. הכל מסביב היה מאוד חולות וחושך.
מה שזכור לי באותם ימים, זה היה החושך שמפחיד אותי.
כי הכביש הראשי לא היה סלול. ולא היו אורות. זאת אומרת שאם יצאנו מהדירה, מהבית, היה מאוד חשוך. גם המשק היה חשוך.
פעם לא היתה תאורה ציבורית במשק. והחולות פה היו חולות לא מושקים. היינו שוקעים.
מבחינה כלכלית היה קשה, אולי אני לא כל כך הרגשתי את זה כי לא חסר לנו משהו מסויים.
מה שכן, עם זה שהגעתי למושב שיתופי ותמיד רציתי לחיות במעין צורה כזו של חיים.
זה דומה לקיבוץ בכל זאת, אז כל הבחורות עבדו מספר שעות, הילדים היו במעון, היו הרבה מאוד פעולות גם יחד,
כמו... דומה קצת לקיבוץ. אז אני הרגשתי שוב מאוד טוב.
אני הרגשתי שזה מקום שאני מאוד רוצה לחיות בו.
אפשר להגיד באופן כללי כמה היה... גם לקחתי חלק, מהר מאוד לקחתי חלק בישוב.
חיי המושב

התנאים הראשוניים

משה (מושיק) מטרני, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

התנאים הראשונים היו באמת קשים. בעיקר בישוב כמו בני דרור. למעשה התחלנו בהתחלה לחיות כמו קיבוץ:
היה חדר אוכל. אומנם לכל אחד היה בית אבל אי אפשר היה לבשל בתוך הבית.
ולא היו מקלחות בתוך הבתים. הייתה מקלחת כללית. עם כל מיני סידורים מכאלה שהיום קשה אפילו לתאר אותם.

למשל החורף, היה דבר מוזר, מה שהיום לא רואים היום: חביות נפט פוזרות בין הבתים וכל אחד היה ממלא לו נפט לחמם את הבית. נוסף לזה הייתה גם חלוקת מצרכים לבתים אוכל על מנת לאט לאט להרגיל את האנשים לבשל בבית.

ובבית התנאים לבישול לא היו...  למעשה בהתחלה רוב בדברים היו נעשים מחוץ לבית.

היה ברז, לשתי משפחות בחוץ, עם מן שולחן כזה. כל הפעולות של שטיפה ורחצה היו נעשים בחוץ.

מכבסה היתה משותפת. מכבסה כללית היתה, היו מכבסים כמו בקיבוץ. וזה לקח די זמן עד שקיבלנו את התנאים המתאימים כדי לחיות כמו מושב שיתופי. אם הכוונה היא לבני דרור.

תחילתו של מושב בני דרור

מרים חייט-דיאמנט מתוך ספרה "יבול מאוחר":

מושב בני דרור היה אז בשלב של עצמאות, מורכב משתי קבוצות של משוחררי  הצבא הבריטי.

בקבוצה אחת היו חיילים מפלוגות באיטליה ובשנייה - חיילים וחיילות מפלוגות ששירתו במצרים. שתי הקבוצות החליטו לעבוד בחקלאות ולצורך זה הקימו מסגרייה, ובה ייצרו עגלות לשימוש חקלאי. היה גן ירק קטן, פרדס וכרם.

רוב האנשים היו יוצאי גרמניה או צברים. כולם היו ותיקים, ולא היו עולים חדשים.

היה מטבח משותף, חדר אוכל משותף, מכבסה ומחסן בגדים. הכול היו משותף חוץ מבגדי השבת הפרטיים.

עבדנו לפי סידור עבודה, ובערבים היינו הולכים לטייל בכביש או בשדות.

פעם הלכתי עם חיים עד הכרם, התיישבנו שם ונהנינו מהירח. פתאום גילה אותנו חסן השומר הערבי, שלא הניח לנו עד אשר הבין כי זה חיים.

באותו הקיץ, 1947, היו לנו עדיין יחסים טובים עם הערבים.

חיים נתן לי כסף כדי שאקנה כמה דברים לחיינו המשותפים: שטיח לצד המיטה, וילונות לכיסוי המדפים ועוד.

נסעתי עם שבתאי לחנויות בתל אביב וערכתי קניות.

נכנסתי לחנות אחת ואמרתי שאני רוצה שטיח לצד המיטה, שיהיה יפה והמחיר לא חשוב. ובאמת קניתי שטיח ירוק מצמר, משהו נדיר באיכותו, אבל חיים כעס מאוד, איך זה שבאים לחנות ואומרים "שיהיה יפה והמחיר לא חשוב".

עברו הרבה שנים עד שהבנתי שחיים צדק.

באוהל היו לנו כמה רהיטים פרימיטיביים: ארון וכוננית מעץ לא מעובד מצופה ביוטה. לבקשתי תפרו לנו במחסן וילונות מהבד שקניתי, והיה לי האוהל היפה ביותר. 

במושב היו אז צריף קטן מפח, שני צריפי עץ גדולים, שבכל אחד מחדריו גרה משפחה, אוהלים גדולים ואוהלים קטנים כמו שלנו. באמצע המושב היה מטבח וחדר אוכל, מחסן בגדים מפח, מכבסה, מקלחת, מסגרייה ובתי שימוש שהיו מרוחקים מהכול.

החיים זרמו.

צחוק הגורל

אריה חצרוני, מתוך ספרו 'בצבת הקיום'

אנשים חרוצים היו חברי בני דרור, והיה כי חלה חבר במחלה קלה מיד ייחלץ ויבוא לעזור בהנהלת חשבונות.
הן כל אחד יודע לכתוב ספרות ולכן יוכל לעזור לאריה העובד תמיד בגפו.
החולים רק יכניסו מספרים לכרטיסיות ואת הסיכומים יעשה כבר אריה בעצמו. נדיבות לב זאת גרמה לי לא פעם תקלות בהנהלת חשבונות. אספר על אחת מהן שעל תיקונה עמלתי שנה שלמה.
רק בעת הכנת המאזן צלחה עלי רוח עצה ופיענחתי את השגיאה. נכנסה אלי מרים זלטקס וראתה אותי מחזיק כרטיס חשבונות.
- את הכרטיס הזה אני רשמתי, אמרה, בהיותי חולה עוד לפני שנה בערך.
- אכן, כמעט שנה לא נותן לי הכרטיס הזה מנוח-אמרתי לה.
- וזה למה? שאלה.
- שנה תמימה עמלתי למצוא את השגיאה, כיוון שבמקום מאה לא"י נרשם מאה גרוש. רק לפני שנכנסת גיליתי את השגיאה.
אהרה'לה ש.  בא גם כן לעזור לי, כאשר הרגיש לא בטוב. עבד יפה, בגמר עבודתו פנה אלי ואמר
- האם לא משעמם לך להתעסק יום יום בספרות מתות? הן בן-אדם בריא אתה.
- אצלי הספרות חיות הן. הן מספרות לי במה עבדת אתה ויתר החברים, איזו עבודה מכניסה ואיזו מסתכמת בהפסד, הספרות הן לב- לבו של כל המשק.
לימים עזב אהרה"לה את בני-דרור ובחר לו את המקצוע רואה חשבון מוסמך.
שאלתיו פעם, האם תשובתי השפיעה עליו לשנות את דעתו על הספרות, או שזהו צחוק הגורל?
-זהו גורל החיים, שאין לאדם שליטה עליו...

רכבים ראשונים בבני דרור

אסתר קלמן/כנען

היו לנו שני ילדים קטנים ולהגיע לצפון ולמשפחה היה פרוייקט:

לקחו אותנו עם עגלה רתומה לחמוס החמור לתחנה בתל מונד, משם באוטובוס לחיפה, משם באוטובוס לקרית אליעזר מקום מגוריה של חמתי.

אנחנו הפרנו את הכללים: היינו הראשונים שרכשנו מכונית פרטית. אמא של טומי נפטרה ונשאר קצת כסף.
שבועיים היתה שתיקה מוחלטת, שוק כללי.

מי שפירגן אמר מזל טוב ויפה שהעזתם, אחרים הסתכלו בקנאה והיה להם קשה לעכל.

אחרי שבועים הביאו את הנושא לאסיפה והוחלט שאם אנשים נוספים ירכשו מכוניות יאלצו לבטח את הבטוחים על חישבונם (מהתקציב הדל שקיבלנו).

היו ניצולי שואה שיכלו לאפשר לעצמם לרכוש מכונית ורק חיכו לחבר הראשון שיעז לקנות את המכונית הראשונה...

אחרי שבועיים חנו מכוניות נוספות בחצרות.

זאב עשת ואורנה נריה יוגב

רכב בתקופה זו היה בלתי מושג. משאית המושב היתה זו שלוקחת ומחזירה את החברים לכל מקום. הספסלים ליד הצרכניה הועמסו על המשאית בכל שבת ומשפחות היו נוסעות לים, או במכמורת או בפולג (שנקרא בפינו פאליק או פאליג).

נהגי המשאית מגוונים: יוסקה עמרם היה מוותיקי הנהגים, עד שתאונה גרמה לו להיפרד מהמשאיות לטובת יוזמת גידול ושיווק פרחים. וולי נווה ואחר כך גם אבנר בן אליה וגם הם זכורים, ולפעמים היה מוזמן הנהג קמר מתל מונד עם המשאית שלו. איש משופם ונחמד מאד. קרוב משפחתה של נעמי אברהם.

​נעשה שימוש פרטי ברכב משותף, טנדר סוסיתא של רכז המשק שלאחר שעות העבודה היה לרכב שיתופי.

חברים שהיו מעוניינים ברכב יכלו להזמין אצל הסדרן, ושילמו לפי קילומטרג', טרם ואחרי יציאתם מהרכב, במחברת רישום. החברים לא נשאלו מהי המטרה, אם למבדק רפואי, ביקור משפחה או צורך פרטי זה או אחר.

הראשון שקנה היה טומי קלמן. NSU פרינץ בצבע טורקיז. מכונית ממש קטנה.

אחר כך משפחת יוגב רכש אופל קדט סטיישן לבנה. מעידה אורנה יוגב שאביה, שהיה נהג מקצועי בפלוגות ההובלה של הצבא הבריטי, השתוקק כל השנים להיות בעל רכב, אך העז לעשות זאת רק לאחר שנפרץ הסכר וקלמן קנו את המכונית הראשונה.

ואכן בהמשך 4 משפחות קנו יחד מכונית ישנה בשנות ה-50: מונית ש'יצאה' לפנסיה. פורטה, ויקינסקי, אלמוזלינוס ו-רוזנפלד/סריוס.

והיה אפרים רז ז"ל שקצת לפני שעזב את בני דרור, התחיל לעבוד באופן פרטי אצל מישהו באזור פרדס חנה או כרכור, ושם נתנו לו רכב כדי שיוכל להתנייד לטובת העבודה. זה מאד חרה לכמה אנשים בבני דרור ויום אחד כמה מנערי קבוצת עמל שפכו לו סוכר למנוע או למיכל הדלק והוסיפו מכתב שטנה. אין לתאר כמה משפחת רז נפגעה. אפרים היה ממייסדי המשתלות בבני דרור ומשכורתו מאותה משרה מכובדת, זרמה ישירות לקופת בני דרור. זה דחף אותו לעזוב את המשק למרבה הצער. ההפסד היה כולו שלנו.

ההתחלה שלי בבני דרור

זהבה גרינברג, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

למעשה כבר היתה מדינת ישראל כשאני הגעתי הנה. גם באתי הנה עם זוג הורים, עם ההורים של חיים.
והיות ואני הורגלתי למצב מלחמה, במלחמת עולם השניה, ואחר כך בניצנים, לא היו לי בעיות של הסתגלות.

לא היו בתים. אנחנו אכלנו בחדר אוכל משותף, שהוא עמד איפה שעומד היום הבניין של המזכירות.

אם זה אומר לך משהו, קיבלנו 15 לירות לחודש, זה נקרא בהתחלה.

לא קיבלנו כלום כי אכלנו יחד בחדר אוכל. אחרי כמה חודשים פירקנו את החדר אוכל.

המצב היה קשה מאוד, לא היה מה לאכול. קיבלנו, אם לספר את זה, קיבלנו פולקה לשבוע בשביל ילד, למי שהיה ילד.

אחרים לא אכלו בשר. הכל היה מאוד מאוד בקיצוב.

כל החברות כמובן עבדו, בשדות. היתה איזה תקופה שעבדתי בלול יחד עם זהבה מאור וזהבה ברגר, גידלנו אפרוחים.

אחר כך עבדתי עוד במכבסה, שהיא פה לא רחוק איך שמהבית שלי להנה.

למעשה כל השנים בבני דרור, כשעבדנו בלי לקבל תשלום כמובן, אני עבדתי.

היה קשה אבל הפתרון היה שכולנו היינו במצב קשה ולא היו בעיות של קנאה.

כולם היו קבצנים. היה לנו טוב. הייתה שמחה אפילו הייתי אומרת.

מחנה אלף

משה (מושיק) מטרני. מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

כשהגענו לגוש, זה לא כמו היום כשהיה הכביש הזה שמוביל בני דרור כמו שאת מכירה אותו.

בכלל מהכביש הראשי הנקודה פה לא היה בכלל כביש. לא היה קיים כלום. רק חולות. ורק אז התחילו לבנות את ראשית הבתים. היו בתים בלי גגות.  

הישוב למעשה גר היום איפה שנמצא בתל מונד שם כל המרכז. שם למעשה גרנו. שם היו הצריפים, ומסביב היה משק קטן.

אני למעשה לא עברתי את החוויות האלה שהם עברו במלחמת השחרור, אני הגעתי בסוף מלחמת השחרור. במלחמת השחרור גרו שם וכאשר התחילו הפגזות, ופגז אחד נפל בתוך החדר אוכל ונפגעו שני חברים.  אחד נפטר, משה ניצן ז"ל, אליעזר קובלסקי נפצע קשה, איבד כליה אחת בהפגזה הזאת. ואז העבירו את כל האנשים לפרדסים מסביב, בתוך אוהלים, ופינו את הנקודה לגמרי. עד סוף ממלחמת השחרור.

ובסוף מלחמת השחרור התחילו לבנות את הבתים כבר פה, ואז היינו גרים 50% של האנשים כאן, 50% למעלה.

חלק היו עובדים פה, מכינים כבר את המשק, את הרפת. קצת עבדו בבניין. הרבה אנשים עבדו בבניין בזמנו. והחלק היינו עובדים למעלה. למעלה היא הייתה נגריה, מסגריה, רפת קטנה, לול. את כל המשק הקטן - הצלחנו להביא את זה הנה.

המצב התחיל ככה להשתפר כלכלית, כי הפרדסים שנשארו, גם מהרכוש הנטוש, מה שנטעו, חדשים, התחילו להניב.

ובזמנו הפרדסים זאת הייתה הכנסה גדולה וטובה ולמעשה חיו מזה.

אחר כך התחילו לפתח מסביב גן ירק. גם מושבים מסביב פיתחו גני ירקות. בעיקר עגבניות. וזה היה... הגוש שלנו למעשה היה מספק בעונה את כל העגבניות כמעט לכל הארץ.

קליטת עולים חדשים

יצחק אלמוזלינוס

כל עולה הקם ועוזב את הארץ שנולד וגדל בה - עוזב מאחריו חלק מחייו, אורח חיים, ידידים וחוויות. לבו נתון לארץ מכורתו - מולדתו החדשה - הישנה האמיתית. פועם הלב ושואל: איך יקבלוני בני עמי הרחוקים הקרובים? היעלה בידי לרכוש ידידים חדשים? התהיה לי שפה משותפת אתם? האשתרש מחדש בנקל?!
מה לנו הוותיקים, לעשות שהעולה החדש לא יתאכזב?! חבלי קליטה, בדרך הטבע, קשים הם. קשה להסתגל למקום חדש, לאנשים, להרגלי המקום הרחוקים, כרחוק מזרח ממערב מהרגלי המקום משם הוא בא.
המשימה היא: לעזור לעולה להתאקלם בארץ, עם הצבת רגלו אצלנו. להכניס אותו בהקדם לחברתנו.
בשבת שעברה סודרו ע"י הוועד שתי משפחות עולים בבני- דרור, אחת מוילנה, שהגיעה לארץ בראשון לאוגוסט השנה, והשניה מריגה.
הם הגיעו בשבת בשעה 10 לפני הצהריים במונית (ע"י מרכז הקליטה) וחזרו בשעה שש לפנות ערב באוטובוס. המשפחה מריגה, זוג צעירים עם ילד בגיל 4, התארחו אצל וינפלד. אצלנו התארחה המשפחה מוילנה. ראש המשפחה היה מהנדס בניין בכיר בבניינים טרומיים.
הוא היה ממונה על 30 מהנדסים ו - 2,500 פועלים. הרבה מהנדסים שעבדו תחת פיקוחו ברוסיה, נמצאים בארץ וכבר דואגים לו להצעות עבודה. אשתו מורה לאנגלית, ולהם בן בגיל 12. הם "שומעים" עברית, לדבר עוד לא מעיזים, אם כי מבינים כמעט הכל. מדברים גם אידיש. התרשמנו מהם עמוקות, נהנינו באופן הדדי - קשה לקבוע מי נהנה ממי יותר.
כולנו הרגשנו "עונג שבת" משפחתי עילאי. טיילנו אתם במשק ומחוצה לו.
השתדלנו להקנות להם מושג מחיי הארץ על רגל אחת.
אחרי ימים אחדים ביקרנו בנתניה, ולמחרת קיבלנו. טלפון מאם-הבית של האולפן, שבו הם לומדים עברית.
היא היתה מלאה תשבחות לבני-דרור על האירוח היפה של העולים החדשים וסיפרה כי יתר העולים, ששמעו על כך מקנאים בהם.
השמועה הגיעה למועצת פועלי נתניה אגף "טיפול בעליה חדשה", והם מזמינים אותנו לפגישה אתם "כי שמעו שאנו מוכנים להקדיש מזמננו לטיפול בעליה החדשה".
ובכן, מי שידבנו לבו, ורוצה לסדר "עונג שבת" בביתו למשפחתו, יש בידו לאמץ משפחת עולים לשבת. לפנות דרך חיים גרינברג. 

הבית ששמרתי בלב

אורטונס, מתוך ראיון עבור הארכיון, 21/06/2023

אני באתי פה בסוף 1956, התחלת 1957.
הייתי בקיבוץ ניר אליהו, ומזל צ'יפרוט ויצחק אלמוזלינוס עזבו את הקיבוץ ועברו הנה. באתי לבקר אותם. חברים.
זה היה ההתחלה של המושב. באו. עוד בתים קטנים, בית שימוש בחוץ, מקלחת בחוץ. חדר ומטבח. עוד חלק של המטבח.
ובאתי לראות את החברה. חברה טובה שלי. מזל צ'יפרוט.
התלהבתי מחיי המשפחה. למה? בקיבוץ לא היה חיי משפחה. הילדים גדלו בבית ילדים. את לא היית מטפלת בילדים בכלל! מארבע עד שבע רק שעתיים היית מחזיקה את הילדים ו... מחזירה אותם. פתאום ראיתי חיי משפחה!
מבשלת, מגדלת את הילדים על יד זה! התלהבתי מאוד מאוד מהרעיון.
ואמרתי לבעלי, בוא נשאל, אם מקבלים אותנו. לא היו מקבלים... אבל היתה עזיבה גדולה, בשביל זה התחילו לקבל.
למה לא יהיה כסף. לא היה כסף, לא יהיה פרנסה.

אז עזבו הרבה.  היה בתים ריקים קטנים. אמרתי לחברה שלי "תגידי מזל, זה אפשר לבוא הנה? אפשר לשאול למזכירות היא מקבלים עוד חברה?" טוב. היא הלכה למזכירות ושאלה.
את אברהם הכירו. למה, הוא היה בתור ילד בן 13, הוא היה בבן שמן. בקיבוץ היה עם מושיקו (מטרני) ושמחה רזון, וכל אלו, הם היו באותו קבוצה. הכירו את אברהם. קיבלו. אמרו כן. באנו למועמדות.

שישה חודשים. לא! קודם באנו למועמדות לשבוע.  שבוע את באה הנה, את מתארחת באיזה משפחה, אבל הבחור רק.
הוא עובד שבוע ימים, רואים הוא מתאים, אומרים תבוא שישה חודשים. אחרי שישה חודשים עושים הצבעה באספה.
ואחרי שישה חודשים קיבלו אותנו בהצבעה סגורה. אבל תמיד יש נגד. תמיד אצל כולם.

היה לי גם נגד. כמו כולם. אין זוג שמתקבל בבני דרור שאין לו או עשר או עשרים או בכלל בשביל כל אחד מתקבל. קרה. וזהו.
ובאנו הנה, נתנו לי בית קטן, איפה? מול פורטה עכשיו. (משפחת קצף). אני קיבלתי את הבית בקצה בקצה, זה היה נקרא הקצה של המושב. ושורה אחת שעוד לא גמרו, מפורטה עד הסוף הבתים היו קטנים אבל רק בלוקים. לא גמור.
אני התחלתי לפחד. הכל חולות. חולות, עד הברכיים. עד הבטן. אני אמרתי לבעלי: אם לא יחליפו לי את הבית אני עוזבת. אני לא נשארת פה. אני מפחדת. הצ'קלים (תנים) היו נובחים, באים עד הדלת, גונבים לנו את הנעלים.
הנעליים שהיית משאירה בחוץ, הצ'קלים היו באים מהפרדסים עד הבתים. עד כדי כך פחד היה.
אז בעלי הלך למזכירות וביקש שיחליפו לנו בית, "כי אשתי מפחדת מאוד".
אז היה הבית של עומרי (בן אליהו) מול המזכירות. ריק. מישהו עזב! במקרה עזב. בית מושלם.
מושלם נקרא אותה תקופה, בית שימוש, מקלחת בחוץ. אבל מסודר, גינה מסודרת, הכל פרחים וזה וזה. זה ב-1958.

רק הגעתי לשם, אמא שלי התאלמנה ובאה לבקר אותי. באה לבקר אותי - והיא נשארה פה. היא לא רוצה לעזוב.
אבל אין לנו בית. היא ישנה במטבח, ואני עם שני ילדים, באתי עם שני ילדים מניר אליהו, בחדר אחד.

וזכות של אמא שלי, ועוד חברות שהיו עולים חדשים, היא קיבלה רישיון לבנייה את הבתים האלו.
עשר או עשרה מהם. בתים. עם הרשיון של אמא שלי , של פנינה רייך, של עולה חדשה כאילו.

אז אמרו "הותיקים יכולים לעבור לבתים האלו". אף אחד לא רצה לזוז מהבתים שלהם.
הם אמרו "לא. אם ירחיבו - שירחיבו במקום, איפה שאנחנו גרים. יש עצים, יש הכל". לא רצו לעבור למקום חדש.
אז ככה כל אחד, כל אחד. אז אחד קדימה, אחד קדימה, בא התור שלי. אחרונה.

אחרונה -  ואת הבית הזה אני שמרתי בלב.
כולם בחרו בחרו  בחרו, ואני בחרתי את הבית הזה, אבל אף אחד לא בחר. כשבא התור שלי אמרו "זה הבית האחרון שנשאר",
ואני שמחתי. וקיבלתי את הבית הזה ואני, מאותה שנה אני פה. עכשיו. וזהו.

זכרונות מהשכנים.

אסתר קלמן (כנען)

היו לנו שכנים נפלאים: מצד אחד משפחת גרעיני ומשפחת רזון, ומצד שני משפחת כהנא ומשפחת נווה.
היו יחסי שכנות מצויינים ונעזרנו זה בזה. אני נתתי שירותי ביביסיטר וקיבלתי בתמורה עזרה בהכנת תבשילים והעשרה בתחום חוכמת חיים.
כולם היו מבוגרים מאיתנו. נתן ועליזה בר און אימצו אותנו באהבה.

כשמשפחת בר און נתן ועליזה טסו לטיול לקפריסין, עדנה וענת נשארו בהשגחתנו. כשקילחתי את ענת בפחון (היא היתה בת 4) היא אמרה לי "אני מבינה שיש לך תינוק בבטן אבל אני לא מבינה איך הוא נכנס לשם".

שושנה רזון לימדה אותי לבשל ולאפות. כשהזמנתי חברים להתארח היא אפתה לי עוגיות טעימות להפליא. אני בישלתי... אוי לבישול הזה! הפירה יצא אדום והנקניקיות יצאו לבנות. מאז למדתי קצת.

כשעברנו לגור בכרמיאל אחרי שעזבנו כשהילדים הקטנים השתוללו עם המים אמרתי להם "זהו, עכשיו אין מים. וולי סגר את המים". (וולי היה איש המים בבני דרור).
וולי היקר היה בין היחידים עם שהייתה לו מצלמה והנציח מצלמתו אירועים וצילם גם חברים.

ה"צלם" המשפחתי שלנו היה נתן בר און. בזכותו יש לנו תמונות של ילדינו דגי וניר שנולדו בבני דרור.

הם, הוא ועליזה היקרה אמצו אותנו כזוג צעיר ולמדנו מהם הרבה על הלכות החיים.

נשארנו בקשר כל השנים ואני שמחה שהקשר הזה נמשך הדור ההמשך עם נורית, עדנה וענת היקרות....

על אספקת המזון

זהבה גרינברג, מתוך הקלטות במסגרת דור המייסדים, 1987.

אני אספר סיפור נורא מצחיק, שהוא אז היה מאוד עצוב.

הסיפור הוא בחלוקת שמן. אני עבדתי בצרכניה עם נתן (בראון).

והכל היה בחלוקה. כן! חבר קיבל כך וכך סוכר, כך וכך שמן, כך וכך לח... לחם לא. לחם לא היה מתוקצב. הכל היה בתקצוב. חלב לא כי היה לנו רפת.

פעם אחת קיבלנו חבית גדולה מאוד של שמן בשביל לחלק לכל החברים. ואז באותו יום כתבנו מודעה, וכל החברות באו עם בקבוקים, אני חושבת שזה בטח חמישה בקבוקים לחודש, למשפחה. כולם נורא שמחו שחילקנו את השמן.

וגמרנו לחלק את השמן. בסוף הייתי צריכה לקחת, אני ונתן. זה היה מקובל שקודם מחלקים לחברים ואנחנו מקבלים אחרון.

כשהגיע התור שלנו השמן לא יצא. השמן לא יצא ולא יצא ונתן מוציא את הברז ושום דבר לא עזר.

בסוף הוא פתח בכוח את החבית ובתחתית החבית הייתה חולדה! ותתאר לך שהיינו צריכים להודיע לכל החברים לשפוך את השמן.

היום זה מצחיק, אז היה מאוד עצוב.

קבוצת הוואטסאפ של הארכיון, מספרים:

אירית יוגב: לגבי אספקת מוצרי מזון: אברמיקו היה הירקן של המקום. הגיע בקביעות עם ארגזי פירות וירקות טעונים על עגלה, כשפרד מדובלל מוליך. אברמיקו עצמו היה צולע, מה שלא הפריע לו לנוע בזריזות.
עמדת "חנות הירקות" מוקמה ליד הצרכניה אבל אני זוכרת אותו  מגיע גם לבתים (משלוח?).  דגי קרפיון חיים הגיעו במשאית עם ברכה בעיקר לקראת החגים, אטרקציה לכל הילדים. הדגים ניקנו והושמו עד להכנתם לבישול במים- בדלי או באמבטית הילדים (מפח). ביצים ועופות  חולקו לחברים אחת לשבוע. שוחט הגיע ביום חלוקת העופות. חלב ניתן היה לקחת כל ימות השבוע מהרפת.
ואם הוזכר אברמיקו צריך להזכירו וגם את העובדים המסורים כמו יעקב ממוקה וברנס שעבדו כאן במשך שנים, הפכו לא רק כחלק מהנוף היום יומי, גם היו חלק אינטגרלי מהקהילה.
אורנה נריה יוגב: מה שמעניין לגבי אברמיקו זה שלא רק הוא היה צולע, וכמוהו גם הפרד, זה שכאשר הפרד הלך לעולמו, אברמיקו קנה פרד שגם הוא היה זקן וצולע.
ביצים חולקו פעם בשבוע לפי ביצה לנפש כפול 7 ימים. אפשר היה לקנות יותר, אך במחיר טיפה גבוה יותר.
מחיר החלוקה היה במשך שנים רבות 4.5 אגורות לביצה (לא יודעת איך קרה שאימא שלי סיפרה זאת לחייל שהיה אתי בצבא והוא היה המום) ובמכירה חופשית 7 אגורות. עופות היו לפי המצב בלול. לפעמים היו ולפעמים לא.
נורית מאור: עופות חולקו שהתחלפה להקת מטילות בלול,זה היה יום עבודה מפרך,לרדת ללול לקבל את העופות לחכות לשחיטה ואח"כ בבית המריטה (הדם הלכלוך והריח ) והחלוקה של העוף לשניצלים כרעיים כנפיים וגרון למרק. קנינו אז מקפיא במיוחד.

אירית יוגב: סליחה על התאורים הפלסטים הבאים: העופות שחולקו היו עופות חיים ונשחטו על ידי השוחט. כל חברה לקחה את העופות וטיפלה בהם כראות עיניה. יש חברות שפשוט משכו את העור עם הנוצות והמשיכו בביתור העוף וחלוקתו כפי שתואר. חברות שחשבו שהעור חיוני לטעמו של העוף שמו את העוף בקערה, יצקו מים רותחים ומרטו את הנוצות, פעולה מתישה וגם מגעילה. את בטן העוף פתחו בזהירות, הוציאו את המעיים ולקחו את האברים הפנימיים: כבד, טחול, שחלות עם ביצים קטנות. העוף בותר וכל חלק נוצל עד תום, כולל הכרבולת ורגלי העוף. מהשלד והרגלים הכינו בדרך כלל מרק.
אני זוכרת את שושנה רזון שכנתנו האהובה ואמא שלנו מורטות באחווה נוצות בגבול בין החצרות.
רותי מטרני: אכן זו היתה עבודה סיזיפית, קיויתי שבבגרותי עופות יגיעו נקיים וארוזים למכירה. אני מעריכה את החריצות והעבודה ללא לאות של ההורים של הדור שלנו.
אורנה נריה יוגב: בזכות זה אנחנו יודעים לעשות המון דברים שכיום כולם קונים מוכן. במשך שנים ההורים שלי התקשו להסתגל לעוף המודרני.
נורית רוזן (צוברי): אחת ל..היתה חלוקת עופות. כל משפחה קבלה את חלקה על פי גודלה וגיל הילדים. ההורים שלי מרטו בעצמם את הנוצות. בתחילה כל אחד גם דאג לשחיטה, איזו שלא תהיה, ומאוחר יותר היה מגיע שוחט. יושב ליד הלול ושוחט שחיטה כשרה.
אני יודעת שהורי היו מקבלים גם את העופות של זהבה ברגר שוויתרה על ה"תענוג" שבהתעסקות עם העופות ואנחנו זכינו למנה כפולה של עופות.
אירית יוגב: לגבי חלוקת העופות- החברה הלכה ללול והגיעה ללולן, אליעזר קובלסקי ואברהם גרעיני. העוף היה ניתלה ברגלו האחת על משקל. כך שאני מניחה שניסו לעשות שיוויון בכמות המחולקת. המעבר לאורך הלול היה על שביל לוחות עץ שראו דרכו תלוליות לשלשת העופות. החלק האחרון של השביל היה עשוי רשת ברזל שפחדתי מאד ללכת עליה.
רותי מטרני: היתה קבוצת אמהות שקנתה מכונה לסגירת קופסאות שימורים ויצרה לפתנים מפירות שונים, בכלל יצור עצמי היה שם דבר. יצור לפתנים סביב שנת 1964/5, מחירה היה יקר יחסית לכן החליטו לרכוש באופן קבוצתי.
בכל עונה היה ייצור רבתי של פירות אחרים.
נורית מאור: כמה משפחות קנו ובתורנות. כל אחד שימר את פירותיו.
אירית יוגב: מכונות השימורים היו באמצע שנות השישים. שומרו בעיקר הפירות שהיו בחצרות. המכונה היתה סוג של מלחציים שהיתה סוגרת את המכסה בלחץ. חוץ מהמכונה היה צריך ליקנות  מכסים וקופסאות. הפרי בושל בסירופ מי סוכר.
יעל מרגלית: המכונה להכנת הקופסאות היתה גם אצל משפחת מרגלית. היינו עושים לפתן בכמויות משני עצי השזיפים הענקיים שהיו לנו בחצר.
אורנה נריה יוגב: בשנים הבאות הגיעו לישראל שימורי פירות מחו"ל, שנחשבו למעדן מפנק במיוחד לאירועים חגיגיים.
לא הבנתי למה קרובי משפחה שבאו לבקר, דווקא אהבו את פירות העצים שלנו שנראו לי משהו סתמי ויומיומי. אפילו קצת התביישתי כשנסענו לבקר אנשים ובמקום להביא בונבוניירה, הבאנו להם פירות מהגינה. פעם אורח חשוב שהדהים אותנו כששאל את אמי למה היא מגישה לפתן אפרסקים משומר כשיש לה כאלה פירות בגינה.
רק כשעברתי לעיר התחלתי להעריך את הפירות שלנו. עד עכשיו אני מחפשת בעונה שזיפי מטלי שנמכרים בשוק רק בדוכן ספציפי ושמחה בהם יותר מאשר בכל שאר הפירות המהונדסים שיש.
תמר מטרני: אני זוכרת שלהורי היה שיתוף עם מאור. עשינו לפתנים מאפרסקים ומשזיפים. היה צריך לרוקן את הקופסאות מאויר לפני הלחמת המכסה . קופסאות רבות תססו בגלל שלא היה ואקום. והתפוצצו וגלשו וזה היה איכס.
ורד לדרמן: רות ואסף (דובנוב) היו אלופים בהכנת שימורים. אני זוכרת שהיו עושים מדורה ומפסטרים, את הקופסאות לפני סגירה.
נורית מאור: גם החלב,ירדנו לרפת עם כדי מתכת לחלוקת חלב ובבית הרתחנו. וכשהחלב גלש זה היה נורא. רמי עד היום מתגעגע לשמנת שהצטברה למעלה.  אח"כ הגיע חלב לצרכנייה בשקיות...
רותי מטרני: עד היום אני לא שותה חלב בגלל ריח ההרתחה שלו, מהקרומים שהצטברו היו מכינים קצפת לעוגות ועד היום יש לי מתכון עוגת שוקולד עם קצפת של שרה גלייזנר ז"ל.
אירית יוגב: אפרופו חלב ובוטנים, צריך להזכיר את היזמות של סבא רזון הנחמד שתמיד היה לא מגולח, ישב באזור הרפת ונתן לבנות שבאו לקחת חלב בוטנים מחבילות החציר תמורת נשיקה על לחיו.
תמר מטרני: אני זוכרת שגדלו בכלובים ארנבות בחצרות הבתים להעשרת התפריט. אצלנו זה נפסק כשהתגלה שזה מושך נחשים  שחורים בעיקר ואמי נבהלה. מאוחר יותר אבא שלי היה צד ארנבות בשדות למטרת העשרת התפריט וכמובן צמצום אוכלוסייתן שגרמה נזק לשדות, במיוחד לבוטנים...
אורנה נריה יוגב: גם אצלנו הייתה שורת כלובי ארנבות, על כלונסאות שהגביהו את הכלובים. אולי נגד נחשים. זוכרת שנשלחתי להגיש להם קליפות אבטיח ושאריות של פירות וירקות. וגם אצלנו אכלו ארנבות שאחי צד בשדה הבוטנים בעזרת רובה אוויר.

בייביסיטר באמצע שנות ה-40

סבינה פוקס שביד

מי שהייתה המטפלת של הילדים של רודלסון (מורה בכפר הנוער עיינות) שמה היה מרים (מרים חייט),
והיא התחתנה עם בחור שהיה חייל בריגדה, הרבה יותר מבוגר ממנה והיא הייתה בבני דרור.
ואני הלכתי לבני דרור גם אחרי שגמרתי את עיינות, היא לא גמרה את עיינות.
והיה לה ילד, כי חיים בעלה רצה משפחה והיא בעצם רצתה אב.
ולכן אחרי זמן מה, אחרי בואי לבני דרור. היא באה אלי ואמרה לי "סבינקה, אם את לא לוקחת את התינוק לפחות לשלושה ימים שאני אסע לבד עם חיים, אני אשתגע"
ואני נשארתי עם הילד שלושה ימים וכשהחבר שלי דוד הגיע מהצבא אמרתי לו "אין חתונה כי אני לא רוצה ילדים אף פעם, לעולם לא יהיו לי ילדים!"
לכותבת יש כיום ילדים, נכדים ונינים.
1949 משפחת חייט בטו בשבט.jpg
1949 משפחת חייט בטו בשבט

בני דרור מארחים אסירי ציון

אריה חצרוני, מתוך ספרו 'בצבת הקיום'

אשר לפעולות חברה אין ליבי נותן לי לעבור בשתיקה על מה שפעלה בני דרור עבור עולים חדשים מברית המועצות. יהודית ואני אימצנו משפחה של אסיר ציון ובה אם האסיר, אשתו, ושני ילדיו, שמפ