עלון בני דרור

​​

גליון מס' 4 - 29.4.2003

​

שלום לכולכם -

בחרנו להוציא את העלון מוקדם יותר מן הצפוי - ולהקדיש אותו הפעם אך ורק לנושא אחד: 

​

 הילד הזה שלכם ? 

תרגיל בשלוש מחשבות

עצרו רגע קט. עצמו עיניים. משמאל לביתכם - מתגוררת משפחה נחמדה. מה שקרוי "בית טוב". ילדיהם בבית הספר יחד עם ילדיכם. אולי לא באותה כיתה - אבל באותו בית ספר, באותן הסעות, בחוגים דומים. בכל מקרה - באותו מושב. אולי אפילו מודל לחיקוי, מודע או שלא מודע. הבן של השכנים האלה - כל כך מנומס, תמיד מחייך, אומר "שלום", "תודה", אולי אפילו תלמיד טוב. מימין לביתכם - עוד משפחה נפלאה. ההורים - תמיד מחוייכים, תמיד מוכנים לעזור, חוש הומור מפותח, שכנים למופת. הילדים שלהם - מלאי חיים. בתם - מתבגרת, כבר לא ילדה, עוד לא אשה.  פה ושם חבר, ואין סוף חברות.  בקיצור - כיף של שכנים, חומד של ילדים. מזל שלילדים שלכם יש חברים טובים כאלה, ועוד באותו רחוב.

​

עכשיו - פתחו עיניים. הפעם הסתכלו על ביתכם. נחמד, נכון? מנוחה ונחלה. גם אתם הורים לילדים. נפלאים לא פחות מאלו של השכנים, ובגלל שהם שלכם - באופן טבעי - אולי אפילו יותר נפלאים מכל הילדים האחרים שבמושב.

​

ועתה - הרשו לעצמכם להסחף קצת על גבי דימיון פרוע, לסיפור דמיוני - שקרה כמובן במחוזות אחרים. כמובן, לא אצלנו, "לא בבית ספרנו": בעוד חמש דקות אתם עומדים לשמוע צרחות רמות, צעקות צורמות, בכי קורע לב: לא מביתכם - מבית השכנים. ההם, הנחמדים. אתם יוצאים בבהלה החוצה - רק כדי לשמוע שאחד מילדי השכנים נלקח לבית חולים, והשמועה - לעיתים כה קרובות יש לשמועה רגליים - שהזריק לעצמו מנת-יתר של סם. לא עלינו. לא להאמין. אצלנו? במושב הזה? בשכנות לנו? הילד הזה??? באמת לא להאמין. מי יכול היה לנחש? מי יכול היה לדעת?

אצלנו, הרי, זה לא יכול לקרות….

​

עובדות, עובדות

אז אפשר לנשום לרגע קט לרווחה. הסיפור הזה באמת לא קרה אצלכם, ולא קרה אצלנו, ותפילת אמת בליבנו - אלי, אלי, שלא יקרה לעולם....

​

אבל - בחודשים האחרונים, למעשה - כשנה וחצי, אנו עדים, מי יותר, מי פחות, ויש שבכלל לא - לתופעות חוזרות ונשנות האמורות להדליק - אצל כל מי שעיניו בראשו וראשו מעל לחול - נורות אדומות, לא, לא נורות, אלא זרקורים אדומים:

​

התופעה האחת - ונדליזם לשמו. זוכרים/רואים את התמרורים שאפילו אחד מהם כבר אינו שלם? זוכרים את פריצת מיכלי הבקבוקים? זוכרים את הפחיות הזרוקות ברחבי המושב? לאחרונה נוספו למעללים אלו נדנדות שחובלו בכוונה (בגן הציבורי המרכזי בהרחבה) ויצאו מכלל שימוש, ופחי אשפה שהמכסים שלהם נעקרו בכוח ממקומם.

​

ומאז הקיץ האחרון - תופעה שנייה, הולכת ומתגברת, מדאיגה הרבה יותר, מפחידה מאד: בקבוקים שבורים, זרוקים ליד ניירות כסף, בדלי סיגריות לידם, שאריות חומרי עישון - לפעמים כל אלו "מאורגנים" במקומות שונים, אפילו ציבוריים: בבתים שבנייתם נסתיימה רק לאחרונה, במקלטים הציבוריים, ליד מועדון הנוער, על מדרגות המרפאה, במרפסת של מועדון הותיקים, למרגלות מגדל המים. וכן - גם במקומות מסתור, ליד הפרדס, למשל, וברור לנו שבעוד מקומות שטרם נתגלו. במסתור האחרון שנתגלה - היו גם מזרנים, כסאות, שטיח קרוע - זולה אמיתית, על כל סממניה. למי שעוד לא מבין שאריות המעידות על עישון סמים. ולא מקרה יחיד.

​

אמונות שבלב שכדאי להשליך

לא מאמינים? או לא רוצים להאמין! גם האמא ההיא, מבית טוב, שסיפרה על המקרה הפרטי שלה בפני אותם חברי המושב שטרחו ובאו - גם היא לא האמינה. השכנים שלה - גם הם לא האמינו שהילד הנחמד שלה, החבר הטוב הזה של הבן שלהם - מעשן/מזריק סמים!! וגם הם, כולם - האמא, השכנים, החברים - גילו כשכבר היה מאוחר, כל כך מאוחר, מדי.

עדיין לא מאמינים? תשאלו שכנים. תשאלו את הנוגעים בדבר בבית הספר. תזדעזעו לשמוע על עדויות לתופעה, אולי מצומצמת, אבל בהחלט קיימת, של העברה, אולי אפילו סחר, של סמים, כמעשה שגרה, ליד גדרות בית הספר, בהפסקות, וגם בזמן השיעורים, ויש להניח שגם בשעות שמחוץ לבית הספר. סמים - רבותי - סמים. סמים על יד, ואולי גם אל היד - של הילדים. הילדים שלנו.

 

מה צריך לעשות, מה - חס וחלילה - צריך לקרות, כדי שגם אתם, אתה, את - הורים - תאמינו, שאחד מן הילדים האלו יכול להיות שלכם?

​

חומר (מן הסוג הנכון) למחשבה

אנחנו חושבים, כהורים, שאנחנו בסדר. כולנו בסדר. גם הילדים, תודה, כולם בסדר. כל כך קל לנו, הורים, להאמין שבאמת הכל בסדר. הרי אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, לא הורים מכים, לא יצאנו לתרבות רעה, ואולי אנחנו אפילו לא מעשנים סיגריות, ומקפידים שהילדים ילכו לבית הספר, וחוגגים להם ימי הולדת, וקונים מתנות, ויוצאים אולי לטיולים משותפים, ומגיעים ליום הורים. אף אחד הרי לא התריע על משהו חריג באופן כזה שיכול לעורר דאגה, או חשש. אז מה אתם שם, בועדת חינוך, בעלון, מבלבלים לנו את המוח? מה, אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו??

​

אז תגידו, הורים: האחריות המוחלטת לילדים שלכם לא מוטלת עליכם, ורק עליכם? למה אתם מצפים, שהשכנים/המורה/המנהל יגידו לכם? אנחנו לא מציעים שכל אחד מכם, הורים, יתחיל לחשוב שהילד שלו מעשן סמים. אנחנו גם לא מציעים "ועדת חקירה". אנחנו רק אומרים לכם, לנו, לכולנו - עובדות הן עובדות: התופעה קיימת. כאן, אצלנו. נכון, מי שרוצה לטמון ראש בחול יאמר שלא מדובר בילדים - אלא במבוגרים (נו, באמת..) או בילדים "שאינם שלנו", שבאים "מבחוץ", ממקומות אחרים (יש מישהו שמוכן לחתום על כך?). אז אולי יש איזה סיכוי קטנטן שלא מדובר בילדים שלנו - אבל העובדות מצביעות על כך שמדובר בילדים שלנו. ולא ננקוב כמובן מעל דפי העלון הזה בשמות הילדים שכבר נצפו במעשים כאלה על ידי תושבים, וילדים אחרים, וכתוצאה - "מסומנים" על ידי שכנים, וילדים של שכנים אלו, כ - "ילדים מועדים לפורענות".

​

לא נתפסנו להיסטריה - אבל כן, בהחלט, נתפסנו לדאגה עמוקה. במושב חיים אנשים רבים המבינים את הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול מעשה משובה של גיל הנעורים להתגלגל, בלי משים, בלי כוונה, בשביל "הכיף", למען ובשם הסקרנות, לחומרה הבלתי נסבלת של תוצאותיו.

​

המרחק  

המרחק בין -

- ריקת אשפה לרשות הרבים,

- לפריצת מיכלי בקבוקים,

- לכיפוף תמרור או הסרתו או החלפתו באחר,

- להשחתת רכוש ציבורי,

- לעישון סיגריות,

- לעישון נרגילה עם טבק רגיל,

- לעישון נרגילה עם טבק מעורב בחומרים כימיים בלתי מזוהים,

- לעישון סמים,

- להזרקת סמים -

 אינו גדול כל כך כפי שאנחנו אולי חושבים או מעדיפים לחשוב.

​

מה עושים

בישיבת הועד המקומי האחרונה, בנוכחות נציגים של ועדת החינוך במושב, ובברכתו המלאה של הועד, הוחלט להפנות את הנושא כולו לידיעתה ולטיפולה של רשות הרווחה במועצה האיזורית. נושא כזה אינו יכול להשאר בתחום טיפולו של ועד מקומי - הועד, והעלון, אינם אנשי מקצוע בתחום הזה, ולעד גם אין את הכלים המקצועיים והאמצעים המתאימים להתמודד עם נושא כזה. יחד עם זאת, אם התופעה לא תפסק או לפחות תבלם - לא יהא מנוס, לטובת כולנו, לטובת ילדינו לפנות לגורמים נוספים.

​

כל שנשאר לעשות הוא להתריע בפני כל ההורים: פקחו עיניים לרווחה. אל תהססו "להכנס לחיים של הילד" - זו באמת יכולה להיות שאלה של חיים. שלו - ושלכם. כל כך הרבה פעמים שמענו, מאוחר מדי, "אילו רק ידענו". אל תהססו לשאול את ילדיכם שאלות, גם אם הן נוקבות. עם מי יוצאים לבלות? איפה מתכנסים בערב? אצל מי? מה התכניות? מה זה המועדון הזה שאליו נוהרים בימי ששי? למה "יוצאים קבוע" לשיטוט סתמי בחוצות המושב עד השעות הקטנות של הלילה? למה לא עדיף סרט? כאלה שאלות, ועוד, ועוד. הטלת אחריות על ילד מתבגר אין פירושה הסרת אחריות מכתפי ההורים, ועודף "חופש הילד" יכול בקלות רבה להתפרש כ- "רשיון" לאנרכיה התנהגותית.

​

הורים - אתם יוצאים לטייל ברגל בערב? חוזרים הביתה בלילה? פקחו עין, שימו לב. ראיתם חברים של ילדיכם במקומות אפלים בשעות בלתי מקובלות? דברו עם ילדיכם: "אמור לי מי חברך....". תנו לילדים לקרוא את העלון הזה. שוחחו איתם על הנושא. בדקו, וודאו, הדקו פיקוח.

​

טיפול מונע.

לטעמנו - זה שם הסיפור: זה כמעט כל מה שניתן לעשות - וזה לא מעט.

אנחנו עושים טיפול מונע בתחזוקת הבית, הגינה, המכונית, הבריאות שלנו. ברור למה - כדי שהמצב שלהם לא יתדרדר מחוץ לשליטה. נכון - לבית, גינה, מכונית - יש תחליף. לבריאות - לא. גם לא לילדים. וחלק גדול מן התופעות האיומות האלו אפשר למנוע, במאמץ לא גדול במיוחד ועם סבירות  ריאלית מאד, גבוהה מאד, להצליח.

 

וזו, ללא הגזמה, יכולה להיות שאלה של חיים ומות.

​

בקרו בחנות הספרים של סטימצקי, או בצומת ספרים. יש ספרות טובה בנושא. ועדת החינוך ארגנה סדרת הרצאות על סמים ומניעת השימוש בהם - שתתחיל בקרוב. בואו לשמוע, ללמוד - אל תשארו שאננים, אל תגידו "אצלנו זה לא יקרה".

​

כמו שכולנו יודעים - זה קורה במשפחות הטובות ביותר.

אנו, בעלון, נמשיך לעקוב, לדווח, להתריע. תנו לנו יד.