פתיחת קבוצת פייסבוק וקבוצת וואטסאפ

המדיה הנוחה לי היא פייסבוק, וגם התצוגה של התמונות נוחה הרבה יותר, אבל באופן פלאי דווקא הקבוצה הנלהבת והמגיבה יותר היא בוואטסאפ.

לצערי אני זו שצריכה להתרגל ולמיין, וזיהוי תמונה הופך להיות מסורבל יותר: כמות תגובות שלא תמיד ברור על איזו תמונה ולא פעם זיהוי שגוי או 'ריב' על האיבחון.

וגם, ישנה נטייה להתלהב ולצלם תמונות עם הטלפון, כך שאין לי באמת איך 'להעלות' לאתר תמונה כזו. המטרה הראשונה היא לקחת את התמונות ולסרוק אותן באיכות הטובה ביותר. ואז לתקן צבע, אולי קמט או ליכלוך, ולהעלות לקטגוריה הנכונה.

כשמישהו מצלם מהטלפון ומעלה לוואטסאפ - התמונה אוטומטית קטנה יחסית, כלומר לא באיכות מירבית. גם הצילום כמעט תמיד לא טוב, לעיתים לא בפוקוס, מונח לא יפה, אפשר לא פעם לראות תאורה וסינוור מזווית הצילום.

גם אם התמונה כבר דיגיטלית - העברה שלה בוואטסאפ מורידה באופן אוטומטית את הגודל והאיכות.

הקושי הוא לשכנע את המשתפים להגיע ולמסור את התמונות פיזית, מפני שזו היפרדות רגשית מסויימת. הרי מדובר בערך היסטורי נדיר ויחיד-אם התמונות יפגעו - אין העתק! אבל בדיוק בגלל אותה פגיעות קיים הארכיון: לסרוק. ליצור העתק. להגדיל לחדד לנקות והנה לכם העתק טוב יותר! לפיתוח או לשמירה. נצחי. כזה שלא יכול להשרף, להרטב, לאבד את הצבע.

התקווה היא שלאט לאט יתווספו תמונות רבות מספיק כדי שלכל ערך יהיה יותר מתמונה ו2 שורות מלל.

מציק קצת היחסים בין אנשים. לא ברור לי למה חשוב לספר לי דברים לא יפים על אדם זה או אחר, לעיתים על החיים ולעיתים על אלו שאינם. לפעמים בקבוצה תוך הלבנת פנים ולעיתים בלחישה... 'היא היתה כך וכך, ראיתי אותה במצב זה וזה. בכלל כולם ידעו ש...'.

'הוא ממש טועה, מטעה ושום דבר שהוא אומר אינו נכון והוא לא היה פה בכלל!!'. קביעות מהסוג.

גם החלטות מאוד נחרצות אני שומעת: 'בשביל מה 'הדף לחבר'? זה לא תמונות, מיותר להתמקד בזה'. 'אל תסרקי את כל התמונות, לא צריך. זה סתם חוזר על עצמו. אם זה צולם באותו יום אז אין סיבה שיראו את כולם, רק מי שמייצג'.

חבל.