חיים גרינברג נולד ברומניהב-1918 וגדל בבית חם, במשפחה בת חמישה ילדים. לאביו היתה מאפיה. חיים למד בבית הספר למסחר וכבר בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער הציוני.

בשנת 1938  יצא להכשרה כדי להתכונן לעלייה ארצה.

בראשית 1939 עלה חיים לארץ במסגרת עליה ב' ושהה פרק זמן של ששה חודשים בעתלית. אחר כך הצטרף לקיבוץ ניצנים בנגב. ב-1941 התגייס לצבא הבריטי ושרת בחיל ההנדסה.

הוא עבר  אימונים במחנה סרפנד , היה במצרים ולבסוף הגיע לאיטליה. באיטליה עסק בארגון ההגנה ובין השאר בגיוס בחורים מוכשרים לפעולה חשאית. חיים פעל באיטליה בשם  בדוי ובבגדים אזרחיים ועד מהרה למד לדבר איטלקית. במסגרת תפקידו היה עליו  ליצור קשרים מסחריים עם איטלקים. הוא עסק בקניית ציוד לאניות שעמדו להפליג לארץ. הוא הצליח מאוד בתפקידו שהיה מבוסס על חשאיות מוחלטת ועל זהירות רבה,  הן מהאיטלקים והן מהאנגלים.

בהמשך קיבל צריף ליד באריומשם פעל בכל הכיוונים. במחנה זה, מחנה "דרור" שממנו ארגנו את העליה לארץ, שם הכרתי אותו כשהייתי בת שבע עשרה.

זהבה (זלה) גרינברג לבית משפחת שוער נולדה בקטוביץ' פולין, 16/04/1927 לגולדה גוסטה ויוסף. בשנת 1939 הגעתי מקטוביץ' לסוסנוביץיחד עם אימי ואחי הגדול. בשנת 1942 העבירו אותנו לגטו. כל השנים הייתי חברה בתנועת "הנוער הציוני", לימים הצטרפתי גם למחתרת. בתחילת 1943 קיבלתי ניירות מזוייפים של פולניה ועברתי לגרמניה. בגרמניה בין השנים 1944 - 1945, התגלגלתי בכמה בתי סוהר ובכללם בית הסוהר בוינה עד לסיומה של המלחמה.

כשהרוסים שחררו את וינה מהגרמנים שוחררנו מהכלא. אני וחברתי מרים (חייט) במקרה נסענו בדבר שקוראים לו חשמלית, מצאנו שני חיילים מהצבא הבריטי ושני החיילים האלה עזרו לנו להגיע לאיטליה. באיטליה היה בסיס צבאי של הבריגדה היהודית, זה נקרא של חיילים ישראלים, שהם שירתו בצבא אנגלי. באיטליה היינו כמעט עשרה חודשים, עד שיסדרו לנו את העלייה.

הגעתי לאיטליה למקום שבו היו אנשי הבריגדה העברית "טרויזיו"

אני עליתי לארץ בעליה ב' באניה "אנצ'ו סירני". שהגענו לחיפה הייתה התרגשות גדולה, זה היה סוף לנדודים שלנו. יחד עם כל 900 המעפילים שהיו באוניה, בכינו מהתרגשות כשראינו את חיפה המוארת, אך השמחה מיד הפכה לאכזבה גדולה, כאשר הועברנו לעתלית. אחרי שהות של שבועיים במחנה  עתלית הגעתי לקיבוץ תל יצחק.

חיים נשאר עדיין זמן מה באיטליה כדי לסיים את  תפקידו. כעבור כמה חודשים הגיע גם הוא ארצה, ב-1939 על אונית המעפילים'כנסת ישראל, למחנה מעצר עתלית.

התחתנו ועברנו יחד לקיבוץ ניצנים, שם נולד ב-1947 בננו הבכור אילן.

גם בניצנים חיים היה פעיל מאוד  ולאחר שניצנים נפלה והקיבוץ נכבש על ידי המצרים, חיים הלך עם חברים נוספים מהקיבוץ לשבי ורק כעבור תשעה חודשים הם חזרו. כשחיים חזר מהשבי  עזבנו את הקיבוץ ועברנו למושב השיתופי בני דרור שבו היו כבר כמה מחבריו של חיים ליחידה. חיים בנה במושב את הבניינים הראשונים ולאחר מכן הקים את הנגריה. כאן נולדו שתי בנותנו - דליה ונירה.

את עבודתו בנגריה לא הפסיק חיים עד שבוע לפני מותו, עד שסרטן הדם הכריע אותו ב-21/10/1989.

יש לנו שלושה ילדים, שנים עשר נכדים ושמונה נינים. אני נשארתי עם הרבה זכרונות משנות חיי המשותפים עם חיים, שהיו שנים יפות.

- רשמה רעייתו זהבה גרינברג' - מתוך "השערים פתוחים - אסופת זכרונות"